תמר בן סעדון| מכת פטיש אחרונה

בת 36, נשואה ואמא לחמישה ילדים. מתגוררת בעיר מודיעין. בהכשרתה מעצבת פנים ומעצבת גרפית. משוררת המאוהבת במילים הכתובות וביכולת לחלל בהן לכדי מנגינות מנפש לנפש.





מכת פטיש אחרונה

האוטובוס הנושא אותי מעלה אל ירושלים פולט נחירות השתנקות. כאילו גם הוא מרגיש בכובד משאי. הסערה שהתחוללה ביומיים האחרונים שככה וקרני השמש נדמו כשולחות מנחת פיוס. האור שהשתקף דרך טל העלים שיווה לעולם שניבט מהחלון מראה שליו ורגוע. חבל, שלא כך אצלי פנימה. כי בניגוד מוחלט לטבע הדומם, בתוכי שוצף, גועש. בבטני, מתערבלת לה מריבה איומה, בין המוח והלב. הבחילה שאני לשווא מנסה לסלק, מתגברת, עם כל קילומטר ליעד. אני מותשת וחלשה מהוויכוח שבתוכי. מצד אחד השכל הישר, החליט שאין סיכוי שאני לא הרה, כי הסתברות של אחת למאה היא קלושה ביותר. ומצד שני הלב הנושא תפילה רמה בין כתלי חדריו שדווקא האחוז הזה הוא שיתממש. שלא איאלץ להתמודד עם הגרוע הזה. שלא איאלץ להתמודד. אני נכנסת לחדר רופאת הילדות שלי, מתיישבת בכיסא מולה בראש מורכן וביד רועדת מגישה לה את כרטיס קופת החולים. "כן, במה אני יכולה לעזור לך?".

הביישנות המתגוררת בתוכי כדרך קבע, היא כלא לפי. אבל אפילו הסוהר המדומה מבין שאין ברירה ולכן מאפשר לי לענות בקול רועד וחלש: "עשיתי בדיקת הריון אתמול שיצאה חיובית, כתוב על האריזה שהיא אמינה בתשעים ותשעה אחוזים, באתי לקבל הפניה לבדיקת דם, לבדוק אם אני בהריון".

"אם עשית בדיקה ביתית והיא יצאה חיובית, אז את בהריון". עונה הרופאה.

המומה לחלוטין, רועדת עד כי רגליי נוקשות אחת לשנייה וחום עז מתפשט בי. מרגיש כאילו אני ניצלת באש הגהנום. "מהההה? את בטוחה? אין סיכוי שזה טעות? שזה לא נכון?".

"לחלוטין, אבל בואי נעשה אולטרסאונד וגינלי כדי לאשר זאת. תצעדי אחרי, רופאת הנשים במקרה נמצאת עכשיו".

בתוך החדר הקר והלבן שהוכנסתי אליו, יש מכשיר משונה עם מסך, כיסא-מיטה ווילון. הטכנאית מחייכת אליי חיוך משתתף ומבקשת ממני להוריד את בגדי התחתונים ולהתיישב עם רגליים מפושקות על הרהיט המוזר. מחשבות המתחוללות במוחי באותו רגע, צועקות לי: "מגיע לך, מגיע לך כי חטאת, כי לא נשמרת, כי לא שמרת, מגיע לך הסבל, העינוי וההשפלה האלו, מגיע לך!!". היא כואבת, הבדיקה. אך אני לא מוציאה הגה, אני נושאת בברכה את הכאב, שמענה, שמשכיח, ולו לרגע, את ההלקאה.

"זהו, סיימנו, תתלבשי ובעוד כמה דקות הרופאה תפענח את התוצאות ותקרא לך".

אני מנענעת בראשי לאות תודה, כי אני לא מוצאת את הכוח לדבר. אני מתלבשת ומתפללת. מתפללת לנס, שזה יהיה שלילי, מבקשת מאלוהים, שהתוצאה תתחולל כשלילית. אני מתפללת אל אף שאני מרגישה שלא מגיע לי ושהסיכוי שהוא ייענה לבקשתי, קלוש. כי למרות הכל אני מזרע היהודים ולנו כפי שלימדו אותי, יש תקווה עד השנייה האחרונה.

בחדר ההמתנה, הרגשתי כאילו כל העיניים נשואות אליי. מפנות אצבע מאשימה ושולחות חיצים עם מילים קשות: "מופקרת", "ילדה טיפשה", "תמימה, עלאק", "זונה" ועוד ועוד. הבושה שאני חשה כפולה ומשולשת מבושתו של ילד הננזף על ידי הוריו. כי עמוק בתוכו הוא יודע שנוזפים בו באהבה. פה, הם ואני, לא רחמניים.

כנראה שחלמתי, נעלמתי, הסתגרתי בתוכי. כי כשהקצתי יד רכה נענעה את כתפי וקול נעים ואחרי קול נשמע: "מותק, הגיעו התוצאות, הרופאה מחכה לך". גופי היה כבד כמו לאחר מסע של עשרות קילומטרים ולכן התרוממתי מהכיסא בקושי רב, צועדת לעבר גזר הדין, לעבר מכת הפטיש האחרונה במשפטי (או כך לפחות חשבתי).

חיוך גדול ומואר מקבל אותי. ופניי שכבר היו כמעט ללא צבע הופכות חיוורות לחלוטין, כשאוזניי שומעות: "מזל טוב, את בהריון".

80 צפיות

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים