תמר בן סעדון| לשקר יש רגליים

בת 36, נשואה ואמא לחמישה ילדים. מתגוררת בעיר מודיעין. בהכשרתה מעצבת פנים ומעצבת גרפית. משוררת המאוהבת במילים הכתובות וביכולת לחלל בהן לכדי מנגינות מנפש לנפש.



לשקר יש רגליים


השקר ממשיך לקלוח מפי כמו מים והמשפט הבא היוצא לחלל האוויר מפתיע בשלוותו גם אותי. "הרגשתי ממש לא טוב, לא רציתי להדביק את חברה שלי אז באתי מוקדם יותר הביתה. אני נכנסת לחדר שלי, לנוח.". אימי שהייתה בדיוק באמצע שטיפת כלים וכנראה עסוקה בטרדות היום השיבה: "אין בעיה, כיף לראות אותך בבית. תנוחי אני אכין לך משהו לאכול כשתתעוררי".


המיטה קרצה לי בטובה, ממש דיברה אליי וכל רצוני היה להניח בה את גופי ולשקוע בשינה. אבל רצונות לחוד ומציאות לחוד. המחשבות של מה יהיה כשיגלו, הסקנדל, העצב של הורי וההתמודדות של ניתאי עם הוריו שלא סבלו אותי, לא נתנו לי מנוח ולא יכולתי אפילו לא לשנייה, לעצום עיניים.


הערב כבר ירד והגעגועים לניתאי ולדיבור עם מישהו שיודע מה עובר עליי היו קשים מנשוא. מזלי שכל חיי הבוגרים סבלתי מכאבי מחזור איומים ויכולתי לתלות את מצבי הגרוע בהם ובכך לא לספק תירוצים. אימי כבר ידעה כמה אני סובלת ולמדה לעזוב אותי לנפשי כשאני ככה.


ריח המאכל האהוב עליי, עגבניות עם קציצות בשר נישא אל חדרי. אני יודעת שהיא התאמצה והכינה אותן בשבילי ולכן התאמצתי למרות הבחילות העזות והחולשה לקום ולגשת לשולחן לאכול. אך מה רבה הייתה אכזבתי ואכזבתה שלאחר שני ביסים קמתי בריצה לשירותים והקאתי את נשמתי.


"מה יש לך, לא מתאים לך להקיא ככה, בבוקר ניקח אותך לרופא, אולי חטפת וירוס בנוסף לכל".

אני מנצלת את מחשבתה ומנענעת בראשי. "כן כנראה שזה זה". ומבקשת ממנה להכין לי מרק אורז, שאותו אני יודעת שאם אוכל במינון נמוך הקיבה שלי תצליח לשמור בתוכה.


לאחר האוכל ומקלחת מרעננת. אני שוכבת במיטתי ושומעת רעש של אבן נזרקת על החלון, וחושבת שלא יכול להיות שזה מה שאני שומעת, זה בטח לא הוא, הוא אמור לחזור רק מחר. אך כשאני שומעת גם 'פיפס, פיפס' ואת שמי. אני מבינה שזה לא חלום. אני קמה וניגשת לפתוח לו במהרה. אנחנו גרים בקראוון ככה שלטפס לתוכו, דרך החלון זה קלי קלות בשבילו.


ידיו הגדולות מחבקות אותי חזק. בדיוק כמו מה שהייתי צריכה. אני בוכה ומרשה לעצמי להתפרק בין ידיו והוא לוחש לי מילות הרגעה. אם רק הייתי יודעת שמרגע זה, הרגע שבו התחלנו לגלגל את כדור הגילוי. אלו יהיו בין הרגעים האחרונים שלנו יחד לתקופה ארוכה מאוד. הייתי שותקת, ממשיכה ואף מחברת לשקר רגליים.


"מה אתה עושה פה? היית אמור לחזור רק מחר".


"לא יכולתי לתת לך להתמודד לבד, חוץ מזה שהמתח הורג אותי". הוא מזיז אותי ממנו, תופס בזרועותיי ושואל: "מה אמרה לך הרופאה?".


אני עוטפת את פי בידי והדמעות שגם ככה זולגות, נשפכות כנהרות. והמבט, המבט בעיני, שלא משתמע לשתי פנים, הוא שחותם את הגולל ומבהיר לו את התשובה.


הוא עוזב את אחיזתו בי ומתיישב באחת על המיטה כאילו האוויר שהיה כלוא בו השתחרר ולא נותר בו עוד כוח לעמוד. ושואל: "מה נעשה?".


אני מתיישבת לידו ועונה: "אני לא בדיוק יודעת. אני רק יודעת שלפי הדת אסור להפיל, נתחיל עם זה שנספר לאמא שלי מחר, אני בטוחה שהיא תבין ותעזור לנו".


הוא כנראה הרגיש צורך להיות מעשי ואמר: "מחר במיתקנים בחמש אחר הצהריים, כשאמא שלך מסיימת לעבוד".


"טוב, תישאר עוד קצת?".


הוא נעמד. "אני לא יכול, אני לא רוצה להגיע מאוחר מידי הביתה. אבא שלי לא אוהב שאני נוסע בטרמפים מאוחר, לא בא לי להתחיל להסביר לו למה הגעתי רק עכשיו".


גם אני נעמדת ומסתכלת אל עיניו הטובות. "טוב, אני אוהבת אותך".


"גם אני אוהב אותך". הוא נותן לי נשיקה ונעלם כמו שהגיע.


למחרת כשאני ואימי מגיעים לספסל הוא כבר מחכה לנו. הרגשתי כל כך בת מזל שהוא אבי ילדי. שהוא כזה אחראי ולא בורח מהתמודדות אל אף גילנו הצעיר. שוב, לא רק ידעתי.


אני מתיישבת לידו ואימי ממולנו. אני מסתכלת עליו והוא מסתכל עליי בחזרה, נותן לי במבטו את הכוחות להוציא משפט שבחיים לא חשבתי שאומר בכזו עצבות.


"אמא, אני בהריון".


"ידעתי, ידעתי, ידעתי".


"את לא כועסת?".


"לא, את הילדה שלי, אני מאוכזבת שהגעתם למצב הזה, אבל לא כועסת."


"אל תספרי לאבא, אנחנו רוצים לספר לו".


כשאימי הלכה, הסתכלנו מוכי תדהמה אחד על השני, לא האמנו שזה עבר בקלות כזו. אבל שנינו ידענו שהחלק הקשה עוד לפיננו.






75 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול