תמר בן סעדון| יהיה בסדר, אני דתיה
בת 36, נשואה ואמא לחמישה ילדים. מתגוררת בעיר מודיעין. בהכשרתה מעצבת פנים ומעצבת גרפית. משוררת המאוהבת במילים הכתובות וביכולת לחלל בהן לכדי מנגינות מנפש לנפש.
יהיה בסדר, אני דתיה
הרצפה מקפיאה את גופי, אך אני לא מוצאת בתוכי את הכוחות להתנגד לה ולהתרומם. כל מחשבותי נתונות לסוגיה: למה לעזאזל, אני צריכה להבין בגיל כל כך צעיר את הביטוי, "חרב עליו עולמו" או במקרה שלי, "חרב עליהם עולמם"?.
החינוך אותו קיבלתי, וכך גם הישוב בו אני גרה בו ואופי החיים שלי הם דתיים. אף אחד לא יקבל בשום פנים ואופן שערורייה כזאת. נערה דתיה נכנסת להריון מנער דתי לפניי החתונה, שומו שמיים! ס ק נ ד ל ! מה יהיה?
הבכי והטירוף חוגגים. הידיים שלי הופכות למכשיר עינויים ספרדי ומושכות בשערי כל אחת בתורה. הרגליים שלי הופכות לרגלי כדורגלן כושל ובועטות בכל הנמצא. והפה שלי?, הפה שלי הופך לקול הדורש צדק בעולם: "טיפשה, את טיפשה, איך עשית את זה, איך נתת לזה לקרות, עם כל הצדקנות שלך, את מזויפת. רוצה לשמוע עוד משהו? כל התפילות, התחנונים, הכל, חוזר לך ריקם. את יודעת למה?. כי חטאת, חטאתתת, ח ט א ת!!! חטאת, חטאת, חטאת, חטאת, חטאת, ח ט א ת, חטאת, חטאת..."
כל מילת חטאת שאני משמיעה לעצמי, גורמת לי להרגיש שהחיים אט אט עוזבים את גופי, ושהלב מתקתק כמו פצצה שעומדת לחרב, או שכבר חירבה... חולשה אוחזת בכל ישותי, בשארית כוחותי אני מכנסת את איברי לתנוחת עובר, כמה אירוני .. ומשחררת קולות ייבבה.
לאחר כמה שניות, ואולי דקות, או שעות, אין לי מושג כמה... צעדים עמומים נשמעים מחוץ לדלת. הדפיקה לא מאחרת לבוא והקריאה אם יש מישהו בפנים צורמת באוזני. אני לא מרגישה כמו מישהו, יותר נכון כמו משהו, רקוב... שהלוואי והאדמה תפתח את פיה ותבלע.
"הכל בסדר איתך? את נראית חולה מאוד, יש לך חום?". שואלת בדאגה אמא של חברתי ומושיטה את ידה למצחי מעוטר החצ'קונים.
בדרך כלל אני שונאת לשקר, אבל יש לי הרגשה שהשקר יהפוך לברירת המחדל שלי בזמן הקרוב ואני משיבה באיפוק מרושל: "לא משהו רציני, רק המחזור, אני סובלת מכאבי בטן, למות". מה שדרך אגב בימים של מחזור כתיקונם, הוא אמת לאמיתה. אני באמת סובלת מכאבי בטן שמצדיקים מראה כמו שיש לי עכשיו. אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, כי כל חודש מאז הפיכתי לאישה, קיללתי את היותי אישה והתפללתי להקלה בכאבים הנוראים שאחזו בי, אבל עכשיו אני מוכנה לסבול פי שניים כאבי מחזור ובלבד שזו תהיה הסיבה למראה המעונה שלי.
"את רוצה כדור? הבת שלי לא סובלת כל כך, ככה שיש לי רק אקמול".
"תודה, אבל אקמול הוא כמו כוסות רוח למת למחושי המחזור שלי, אתקלח ואלך למרפאה להביא מרשם למשהו חזק יותר".
המים זורמים והבכי שוב תוקף, ליד כבר חיים משל עצמה, עולה כלפי מעלה למשוך שוב, להכאיב, רק לא להרגיש את המחנק בלב, את חוסר האונים. אך הפעם בדרך אני עוצרת אותה, כי המחשבה שאני דתיה עולה שוב במחשבתי, אך הפעם מזווית אחרת: "אני דתיה, הדת שלי היא דת של חסד ואמת, של טוב ושמחה, של נתינה, מצוות ועשייה, ו"פרו ורבו" היא מן החשובות שבמצוות, לא? אני מפנה מבטי כלפי מטה, מלטפת את בטני ומדברת אליה בפעם הראשונה: "יהיה בסדר, לא? אני דתיה..."