תמר בן סעדון | טלפון כתום

בת 36, נשואה ואמא לחמישה ילדים. מתגוררת בעיר מודיעין. בהכשרתה מעצבת פנים ומעצבת גרפית. משוררת המאוהבת במילים הכתובות וביכולת לחלל בהן לכדי מנגינות מנפש לנפש.

טלפון כתום

בדרך כלל אני מחכה בקוצר רוח לרגעים שאני יודעת שאשמע את קולו. ההתרגשות הפועמת בליבי שמעירה כל תא ותא בגופי היא אדירה. אך לא הפעם. אני יודעת שהבשורה שאני עומדת למסור לו, תשבור אותו. אני יודעת שזו תהיה הפעם הראשונה שאני הולכת לשמוע בקולו האופטימי, פחד. אני לא רוצה וממש לא מוכנה לזה. אבל איזו ברירה יש לי? אני חייבת לספר לו.

יום שלישי היום, והשעה תשע בבוקר. אחר ליל אמש, המרכז המסחרי ריק מאדם, אפילו החתולים מסתתרים. רק קול צעדיי הרועדים והמפוחדים נשמע. אני מרגישה כמו אדם אזוק המובל אל הגרדום.

לפניי, בשורה מסודרת וישרה, ניצבים שלושה טלפונים כתומים וכל אחד מהם עם מחוגים מרושעים ועיטורי גרפיטי צבעוניים קורא לי להיות התליין שלי. זה המוציא לפועל את עונשי על שחטאתי. אז, במי מהם אבחר, מי הוא זה אשר ייחרט לנצח בזיכרוני ככלי המבשר על השבר הגדול בחיי עד כה?.

צליל חיוג רועם נשמע ואני מקללת בליבי את הטלפון השמאלי ומייחלת לכך שאף אחד לא יענה בצד השני. אך לאחר חמישה צלצולים (כן, ספרתי, כי התניתי את השיחה בעשרה) אני מתבדה, כשקול נערי, צעקני ומתנשף שאני מתארת לעצמי שהוא לאחר ריצה או משחק כדורגל עונה: "הלו, מי זה?, את מי רוצים".

מעוצמת הקול ובטח גם מההלם שבאמת ענו לי, אני לוקחת צעד אחורה מהשפופרת ולא מוציאה הגה. "הלו, יש שם מישהו?".

תתעשתי, תפתחי את הפה ותגיבי, גם אם זה קשה לך, את חייבת. את חייבת! אני חייבת, אז אני עונה בקול צרוד וחלש שאני לא בטוחה ששומעים: "היי, אפשר לקרוא לניתאי מכיתה י"ב בבקשה".

"מי מבקשת?".

"חברה שלו".

מרגע שאמרתי אותן, את צמד המילים: "חברה שלו". הדמעות שבו לתקוף. וכשהוא הגיע לטלפון כבר הייתי על סף עילפון שני לאותו בוקר. אבל כשקולו נשמע, נשברתי עוד יותר וצעקת השבר שהשמעתי, הבהירה לו את התשובה. "שששש, תרגעי, נראה כבר מה לעשות, תספרי לי.."

"עשיתי את הבדיקה הבוקר והיא יצאה חיובית, מאמי, מה עשינו?, אלוקים, מה נעשה?"

"את בטוחה שזה יצא חיובי, זה אמין הבדיקות האלו?, הגיוני שמפעם אחת ויחידה זה יקרה?"

"לא יודעת, כתוב על הקופסה 99% אז יש 1% שלא, אני אלך לעשות בדיקת דם במרפאה, נקווה שהבדיקה טועה... מאמי, אין לי הרבה אחוזים בטלכארד זה עוד כמה דקות מתנתק".

"מתי את חוזרת לישוב?"

"מחר, אני אלך למרפאה בירושלים לעשות בדיקת דם".

"את רוצה שאני אבוא אתך?"

"אני לא חושבת שכדאי, מה אם מישהו מהישוב במקרה יראה אותנו, חרושת השמועות בוודאי תגיע להורים שלנו.."

"את צודקת, אבל מה נעשה אם זה חיובי?".

"לא יודעת, נקווה שלא נצטרך לחשוב על זה".

"אני אוהב אותך".

השיחה נותקה ולא הספקתי לענות לו........

תפסתי את השפופרת בידי, הכיתי את הטלפון וצרחתי: "טלפון מטומטם, אני שונאת אותך, למה?, למה נתת לי לענות אותו, למה חייגת, למה קישרת בינינו, היה עדיף אילולא הוא ענה, אילולא שמע את התשובה המזעזעת, אילולא שמע את הבכי שלי, אילולא שמעתי את הקול השבור והמפוחד שלו, אילולא... למה?, למה?, למה?

"היי ילדה תירגעי, הכל בסדר אתך?, את צריכה עזרה? הנה בואי שבי פה, אביא לך מים. מה קרה לך?".

לא יכולתי ולא רציתי לספר לה אז רק אמרתי: " סתם טלפון כתום מטומטם, הלוואי שייכחד מהעולם".