תמר בן סעדון| הפעם הראשונה המפחידה בחיי
עודכן: 15 במרץ 2020
בת 36, נשואה ואמא לחמישה ילדים. מתגוררת בעיר מודיעין. בהכשרתה מעצבת פנים ומעצבת גרפית. משוררת המאוהבת במילים הכתובות וביכולת לחלל בהן לכדי מנגינות מנפש לנפש.
הפעם הראשונה המפחידה בחיי
השחר עולה גשום ואפרורי. הרעמים הרועמים בחוץ מרעישים, כמו בליבי.
באופן די בוטה מזג האוויר התאים את עצמו למתרחש אצלי. אני מביטה מהחלון ולא יכולה להימנע מהתהיות מה יקרה אם...?
הלילה הזה הוא הלילה השלישי ברציפות בו לא ישנתי. תוספת העיגולים השחורים שיצרו המחשבות המפוחדות שלי שמא אני בהריון מסביב לעיניי, כבר בולטת לעין כל.
המחזור שכח לדפוק על דלתות רחמי החודש, הבחילות מטריפות את דעתי ואין לי חשק להכניס דבר לבטן.
כן. התסמינים כבר כאן. אבל אני מרשה לעצמי להיאחז בתקווה ילדותית ונאיבית, שהרי עד לפני כמה ימים עוד הוגדרתי ככזאת, שהאיחור קורה עקב לחץ מהבגרויות והבחילות וחוסר התיאבון נגרמים בגלל משהו מקולקל שאכלתי.
סימן השאלה האופף אותי חונק את המחשבה. אני לא מסוגלת לצוף יותר סביב אי של חוסר ידיעה, לכן אני מחליטה להשליך עוגן ולבצע את הבדיקה.
אני נכנסת לחדר רחצה אדיר הממדים. נדמה כי תחושת הפחד גדלה בהתאם לגודלו העצום של החדר בבית הווילה של חברתי לכיתה, איתה אני לומדת לבחינות. התודעה שלי חשוכה, הגוף אחוז פאניקה ותקווה מהולה בסקפטיות נוזלת לה במורד קומתי.
את חששותי הגדולים מכל מאשרת הדמות הניבטת אליי מֵהַמַּרְאָה, שפניה לבנות כאריחים הבוהקים שצרים את החדר, אני מבינה שהחלטתי נכון ושמהחרדות ומהלבטים, רק הוודאות שתתבהר על הסטיק, תספק לי מפלט.
אני מטילה את מיימי ומתפללת. מתפללת שהתוצאה תברר כשלילית. שהנורא בסיוטי יושלך לפח יחד עם הבדיקה.
לאחר דקות ארוכות של חרדה ואין ספור תחנונים לשמיים, כשתפילותיי חוזרות ריקם ומהמקלון ניבטים אליי שני פסים אדומים, מוחי לא עומד בידיעה ומשתק את גופי, אני כורעת ומתעלפת.
כשאני מתעוררת, בחלוף שניות ואולי דקות, פוגשות עיניי באור לבן בוהק ומסנוור. לרגע קט ומיוחל נדמה היה שעברתי צד. כאב חד המפמפם באחורי ראשי סוגר גם על תקווה זו.
פחד האוחז בטלפיו את ליבי דורש את התייחסותי ומצלק בי שתי תובנות. האחת, סיימתי להיות ילדה. השנייה, חוסר תחושת השייכות שליווה אותי כמעיל רעוע, הוצת. יש לי בפעם הראשונה בחיי, בפעם הראשונה המפחידה בחיי, מישהו להיאחז בו. להרגיש למענו שווה, בעולם הזה.