תמרה חלוצי| רק בינתיים

ילידת 1990, גרה בגבעתיים. בוגרת ביה"ס לכתיבת דרמה של מכללת לוינסקי, ומסלולי כתיבת פרוזה של "פרויקט שחם" ומכללת "מנשר לאמנות". שירים, סיפורים קצרים ומחזות שכתבתי פורסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות שונות, כגון: "עורי שפת עבר" בעריכת לאה צבעוני; "שירה על שירה" בעריכת ציפי הראל ושושנה ויג; האנתולוגיה "התחלות חדשות" בהוצאת "כתב", וכתבי העת "צריף"; "בגלל"; "יהי" ו"מוטיב". מחזאית ההצגה "עת לטעת", הצגה עצמאית שעלתה ברחבי הארץ ב-2016-2018.



רק בינתיים



היא מוססה את הכוכבים שנחתו לה על האוטו עם מפשיר האדים האוטומטי. לחיצת כפתור אחת וזה קרה. הלוואי והחיים עצמם היו כאלה, מתבהרים בלחיצה. במיוחד בלילה כמו אז שבו אנחנו ועוד הרבה יותר מדי אחרים התפרקנו לאטומים חופשיים, התפזרנו כולנו אין-אונים בחלל.


אף פעם לא הייתי באמריקה, אמרתי, אפילו שלא היה לי בעצם שום דבר נוסף להגיד. זהו, תפקידי בשיחה תם. עכשיו יתחיל החלק שלה, קיוויתי. אם לפחות היה לי משהו קצר אבל מכריע לומר, אולי הייתי מרגישה אחרת. לא ידעתי מה בדיוק, פשוט אחרת.


היא השעינה את ראשה על ברכיי. ניסיתי לדמיין לעצמי אותנו מהצד, הצל שלה התחבר לשלי ונראינו כמו צללית אחת של שני סלעים שעונים זה על זה, לא ברור מי מהם נשען על מי. הדמיון הוסט לשוב למציאות כשאחד הסלעים דיבר. "אני לא יודעת. זו התשובה הסופית שלי. בינתיים לפחות. כשהייתי ילדה אף אחד לא אמר לי שהחיים יהפכו להיות קשים כל כך, שאצטרך לדאוג לעצמי לפרנסה וגם להרגיע את האריות השואגים שבי. לא יודעת אפילו אם השאגות הן מרעב לתשומת לב או מרעב של ממש. אני עייפה", היא קבעה בפסקנות – "זו המציאות" – המילים שלה משכו בלשון את מחשבותיי לכדי תבנית זהה, והמשכתי אותה ביני וביני: כן, אלו לא אנחנו שתלויות במהופך, נשים מאובנות טבולות בלילה משוועות לבוקר. זו רק המציאות – זו היא שמכה בשתינו אחרי צפייה בסרט אמריקאי שלא צלח את משימתו להשכיח אותנו מעצמנו, אף לא רומם את רוחנו לריקוד ואלס בין-כוכבי פתאומי כמו פעימה.


קרעי זיכרון של הזוג המאוהב מהסרט ההוא נדבקו לשולי הכרתינו, ובעוד שהסרט הותר למסכו השחור, הציפיות מהמשך הלילה הזה משכו אותנו הלאה. יצאנו מהאולם רק מעט יותר מרירות משנכנסנו. אבק-פופקורן לרגלינו, דשדשנו דרכנו לאור שבקצה, ליציאה, דרך הקור של החוץ אל רשפי החום המגוננים של האוטו.


זה הבילוי האחרון שלנו לפני אמריקה שלה, סיכמתי ביני לביני את הלילה שעוד היה רקוע לפנינו. היא תהיה שם ואני אהיה פה, וחוץ מהמיקום הגיאוגרפי לא נוכל להגיד עוד שום דבר. הגלובוס ידבר את המרחק בינינו. היא תתפתח, תבנה לעצמה מוניטין כיוצרת, והקהל והיוצרים האחרים סוף סוף יעניקו לה את חיבוק ההכרה שחפצה בו כל כך.

"אני רק בימים האחרונים שלי פה תופשת כמה אני לא באמת חיה. אני כבר רוצה להיות שם, את יודעת?"

ובקרוב היא תהיה, ואז מה? אני יודעת: המחזה הזה שלה, שזכה בתחרות הקרן, יוצג פעם. פעמיים. אולי אפילו יורץ בפסטיבלים שם. וזהו. ודי.


שתקתי. לא הייתי בטוחה שהיא שמה לב לזה. היא כבר לא באמת הייתה פה. ליטפתי אותה ושאלתי את עצמי אם לפחות המגע הקל הזה ייחסר לה. כקוראת עתידות בתלתליה, חשבתי, ואפילו אם היא תצליח, היא תסבול מאד בימי ההצלחה שלה, כי לא ברור לאחת כמוה איך להתייחס להצלחה. מטילים בה ספק? מפחדים ממנה ומנסים להתנער ממנה? היחס שלה להצלחה יהיה זהה ליחס שיש לה כבר עכשיו לכישרון שלה: כאילו מישהו הניח בין ידיה מתנה, והיא לא יודעת מה לעשות, מפחדת שמא אם תפתח אותה תגלה חלל ריק, או שהמתנה הזו תתפוצץ לה בין הידיים. גם אל מול ההצלחה ירקוד הפחד הזה – פחד מהיום שבו ההצלחה עצמה תקום, תסתכל קצת יותר מקרוב על היצירה, ותגיד: "אופס, סליחה, בלבלתי אותך עם מישהי אחרת". היא תִנְסוק לדיכאון, ותותיר מאחוריה שובל רסיסי כוכב שבסופו הקהל והיוצרים האחרים, שקועים עד צוואר בביצה בינונית. והיא, הבלבול יערפל את תחילת הדרך שכבר חשבה ללכת בה, והרצון העז להשליך כל יצירה נוספת שתבוא אל הסף – יגבר.


אבל עד שכל זה יקרה, אמריקה פרשה את כנפיה עלינו, חמשה אותנו בגלידה נוטפת על השפתיים, מתוקה בהרבה מחלב ודבש, ובירה מכבי כבר חיכתה ביד השנייה, וידעתי, כל כך ידעתי, איך הלילה הזה ייגמר. ניסיתי שוב לדמיין לי אותנו מהצד, אוכלות ושותות באוטו, אין זמן טוב מההווה, כי מחר נמות. הסתכלתי על הבירה שהתרוקנה במהירות ומילאה אותה בשמחה. צעדים של צחוק מתקרב ועולה התפשטו לה יפה על לחייה וצבעו אותן, הבקבוקים הנוספים נעו קלות בהתאמה כשצחקה. ומחשבתי הושלמה, מחר נמות, או אולי הלילה. ומה שנותר לנו הוא בינתיים אחד ארוך, מתמשך, מתנשף. הגעגועים שכבר נתלו עלינו כעול, הם שמבריקים את הנוף בשבילנו, נקי רק לפעם הזאת, רק כדי להבהיק אותנו למצב הזה. התכווצנו זו לתוך זו, והחימום באוטו אפשר לנו להימס לגרסתנו המקלה, רכות יותר גם לעצמנו סוף סוף, ולא רק זו לזו.


בנסיעה בדרך למסיבה היא סיפרה לי על הרגע בו התגנב ללבה הרצון הזה – שאחר כך הפך לכרטיס – לעזוב.

"אז ישבתי שם בקהל, אולם חצי ריק, וחשבתי, אז זה המצב של האדם הכותב – זה סופו – כל מי שאמר לי שכתיבה היא תחביב ותו לא, קיבל עדות מנצחת. עתיד המחזאות הישראלית מעניין רק קומץ קטן של אנשים, אפילו אם הנוכחים הנפקדים הם בעצמם חברי תיאטרון. אם להם לא אכפת, לי בכלל אין מה לעשות פה." היא ניסתה להישמע החלטית, אך הרעד הקל שחלף בקולה הסגיר אותה. היא המשיכה, "פשוט הרגשתי שאני הולכת ונהיית הקלישאה של עצמי, האמנית המיוסרת שבנפשה פנימה טמונה הומלסית. אני יודעת מה תגידי, 'הקלישאות לא יפות לבריאות.' גם אני חשבתי ככה. והסתכלתי על אנשי האמנות הנשכניים על הבמה, ועל כיסאות הקהל הנטושים, ופשוט היה לי ברור פתאום מה אני רוצה, הכי רוצה. זה לא שבאמריקה בהכרח יהיה יותר טוב. זה הרי לא הגיוני לחשוב שבמקום שמעולם לא הייתי בו יהיה יותר טוב. אבל יש משהו בזה – שארצי מולדתי מאכזבת אותי ככה – שהופך את הכול לקצת יותר בלתי נסבל. זה כמו ש... כמו שהאנשים הכי אהובים עלייך הם גם עם הכי הרבה פוטנציאל להרוס אותך. מילה הכי קטנה מהם של ביקורת מרעילה לך את צורת ההשקפה, גם אם את הכי רוצה להמשיך ולדבוק בהשקפה שלך. ככה זה אצלי: אני רוצה לאהוב את הארץ. באמת רוצה. ובכל זאת, אני כל הזמן מסתובבת בתחושה שאני משוועת למישהו, למשהו – שיפקח לי את העיניים ויגרום לי לראות למה כל כך נפלא פה, למה אני נחוצה פה." רציתי כמו תמיד להמשיך אותה, מבלי לעצור – "למה המציאות הזו, הישראלית תמיד, מציאות של פקקים-נפשיים של חרדה וכעס בלתי מרוסן ואינפורמציה בלתי נדלית ועטיפה שקופה צמודה מדי של מוות שכרוכה סביב כל זה – למה המציאות הזו שווה את המאמץ." אבל המילים הסתדרו יפה בחלל הפה ולא הצליחו להגיח דרכן החוצה אליה. פחדתי פתאום שמרוב מילים וסגנון דיבור שמתאמץ להיות ברור, שתמיד יוצא לאור ולאוויר קצת מעורפל, היא תדעך. אשאר כאן להחזיק את המילים שלה, והמחיר – המילים כבר לא יהיו לה עוד.


הבטתי בה ושאלתי את עצמי עד כמה חותך הוא הגבול, איפה הגעגוע לא יוכל לנו עוד ונשוב להתראות גם אחרי הפעם הזאת. היא שרטטה פס קור באוויר כששאלה, מה מכל תחושותיה באמת שייך לה, ואיך תדע שההחלטה שלה אכן באמת ובתמים שלה. היא שאלה, איך תכריע שזו לא שארית אישיותה שנרמסת תחת עקב הסטילטו החברתי. דווקא אותי היא שאלה. אותי, שמול כל אדם אחר, כמעט, רגילה לשאת בלפיד השאלות, לא לכבות אותו. האמת היא, שעדיין אין לי מושג, ואולי אין אמת בכלל, אולי היא גם היא-עצמה וגם כל אותן דמויות סמכות-הוריות-טיפוליות שנטבעו בה. אולי אין באמת הפרדה. והגעגוע – סופו להיחנק בנו ולהחניק.

"אנחנו כתמי צבע מהלכים של סך כל הקשקושים שאחרים קשקשו בנו," אמרתי לבסוף, "זה משנה מי אנחנו? למה זה משנה? זה כמו תמונה אימפרסיוניסטית שאת מסתכלת עליה ממרחק אפס ושואלת מה מצויר בה."

-"צודקת, אני באמת צריכה קצת להתרחק."


נמלאתי דאגה על הבור שחפרתי לי, והתחלתי למלא אותו במילים ולהמשיך לצעוד איתה על הקרקע הלא בטוחה הזו. "בעיניי – זה בכלל לא העיקר. העיקר זה לדעת להסתדר עם עצמך, לא משנה מה החלקים האלה של 'עצמך' בכלל. לא משנה אם את לא יודעת לקרוא בשם לכל חלק וחלק. אולי אנחנו לא אינדיבידואלים מקוריים בכלל, אף אחד מאתנו. גם כל אלה שנטבעו בך לא מקוריים בכלל, גם הם רק מקושקשים כמוך. וזהו, והאחריות היחידה היא לעבור את החיים האלה, איכשהו."

וגם, אני חושבת עכשיו, לנסות שלא יכאב קצת יותר מדי, שלא נפרוש.

אין לי את מי להאשים, חשבתי בזמן הספירה לאחור כשערפל לבן ממכונת העשן עוד מלא את טווח ראייתי. הנה הרגע לו כולם חיכו, כמיטב המסורת. בעד השתנקותי ששוחררה בבולמוס יכולתי לשמוע לשונות נפגשות, תוהה למה אני עצמי, בעל כורחי. קיבה של בולמית in a wanna be supersized country, סיננתי אחרי כן והיא שמעה אותי, והבטן שלי – חיים משלה – המשיכה לבחוש בי אשם וזעם-עצמי כבוש. פועל יוצא של החוויות החסרות בי, כמו אמריקה הזו שלה. אף פעם לא ראיתי את אמריקה מעיני תושבת, אבל אולי במרוצת השנים כבר פחות ופחות צריך.


וכשהיא תהיה שם, ואני אכתוב לה, מלאה עד גדותיי כהרגלי, ידעתי שקיים הסיכון הזה, שאתקיף אותה בכל המילים שלי ולא אשאיר לה מקום. אולי בעצם זו הסיבה שהיא עוזבת. הסתכלתי עליה מרחוק, וחשבתי, הארץ הזו מובטחת תמיד, ולא פורעת הבטחות. ובכל זאת, לוּ רק הייתה נשארת בהרגשה הקרמית המסוכרת-כוהלית הזו איתי, רק לבינתיים. ידעתי, שאם ארגיש שוב את ראשה על ברכיי, שאם אלטף את שיערה, רק הרגעים האלה יוסיפו להחזיק גם אותי כאן. אוכל להרגיש פתאום, להרגיש באמת, ולא להיבהל מרגשותיי עד כדי כך שארצה להדוף אותם כמו שאני בדרך כלל עושה, מאד במודע, רק עובדת על עצמי שלא. עובדת על עצמי – אולי תרתי משמע, עוד לא לגמרי החלטתי. אולי אני מודחקת, אבל לא מספיק בכדי שלא ארגיש כמה אני אוהבת אותה, בכל נפשי ובכל מאדי ובכל קיומי הקלוש מכל חשיבות. פשוט כך, אוהבת. בלי לשאול את עצמי אם אני מרשה לי. בלי לחקור אם זה לטובתי. אוהבת במסירות, בזיכוך מתמשך, בשקיעה חלושה עזה למראה, כמו שהשמש נושקת לקרקע.

"אֶת מי?" היא שאלה, וגמגמתי, "את הארץ, ברור."


אין לי באמת את מי להאשים. יכולתי להאשים את ערב השנה החדשה, שזה לא פחות גרוע מלהאשים את הזמן עצמו. האמת, אולי זה הדבר הכי צודק שנותר לי לעשות. כן, זה הזמן, זו לא אני. כהרגלי נִנטעתי כאן, והעכשיו הזה אופף אותי בעשן של סוף, אך אף פעם לא שלי. הטבעתי את הגעגוע שנותר עצור בגרוני באגם אלכוהול מעורבב בעוגת שוקולד וקצפת שתאריך היום התפרק בציפויה. ניגבתי את הפה ובהיתי בה מרחוק רוקדת עם מישהו אחר.

אני כל הזמן מנסה לאהוב אותה והיא לא נותנת לי, אדישה ושותקת כשאני שואלת היכן אני, וכשאני כבר שואפת למזוודות ארוזות, היא מחככת בי את השפה, מזכירה לי חסד נעוריה, והנה אני שוב אסורה למקום ואסורה לעצמי. ובינתיים, ההשתכרות המופקת-היטב הזו להתנחם בה, קולנוע ומסיבות אלכוהול שאי אפשר לסרב לו, תוסס ומתמוסס כמו מוזיקה מתוך רמקולים. היא מניחה לעצמה להיאבד בקהל, ואני נבלעת למחשבות בגפי. יכולתי להיות בדיוק כמוה עכשיו, לכוון את החץ שלי לאמריקה, לצייר לעצמי את ארץ החופש והזהב נספגת לגופי הארצישראלי, המחודד בקצוות. וידעתי: אני רוצה לראות את היופי בעולם, אבל המולדת בכותונת משוגעים הזו חונקת אותי. באמת, זה מוחשי מדי מכדי להישמר בגבולות מטאפורה – המולדת שולפת את הזרועות ההיסטריות שלה, את המורשת שהייתי אמורה לקבל, לוּ רק הייתה לי תחושת שייכות, תופסת ומטלטלת אותי, ואומרת: "את, לא משנה לאן תלכי, תמיד אני אחזיק אותך ככה, איפה שהקול שלך אמור לצאת, איפה שהעצמיות שלך אמורה להתמזג עם היתר. זה דינך, להיתקע בפוטנציאל – תמיד רק פוטנציאל – של התמזגות." והיא תולה אותי בין שמיים לארץ, מתגרה בי: "נראה כמה זמן תחזיקי ככה."

נראה כמה זמן תחזיק בי ככה.


***

אולי את קוראת את זה וכועסת – כמה אנוכי מצדי לוודא שתחשבי עליי כשאת אי שם, לבד במטוס. הכרחתי אותך לצעוד צעד אחרי צעד את צעדייך האחרונים כאן, תחת השמיים האלה שלנו, חיוורים להכאיב.

היססתי לפני שכתבתי לך, אבל אז חשבתי, מה הטעם בכל הפחד הזה. הרי שתינו יודעות איך כל זה ייגמר. את תחזרי כמו בומרנג, תיפלי עליי, אני אפול על עצמי, ושתינו ניפול על עולהּ ועל צווארה של הארץ הזאת. ארץ שנותרה עיקשת, ארץ מדבר בלתי מאולפת, קרה וחודרת עצמות, לב וכליות, מפרקת אותנו בין שיניה אחת אחת לאפר ואבק. הזמן הוא רק יתר פניה של הארץ הזאת, רק שטח הפָּנִים והפְּנִים. רק בינתיים הוא מאמץ אותנו לחיקו, מותיר לנו לסייר על רבדיו, אורחות לרגע ועוד רגע, מתארכות. ושתינו יודעות, המרחק לא חזק דיו בכדי לטשטש: הזמן הוא רק סך הצעדים שעוד נותרו לנו לנקודת הסיום.

ועכשיו, איך את?

איך את חוזרת לכאן?

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים