תמי קויפמן| שבע שנים חלפו

ילידת חולון. אמא לשתי בנות וסבתא לארבעה נכדים. פסיכותרפיסטית, בעלת קליניקה פרטית ומדריכת עובדים. פועלת לטובת משפחות נפגעי נפש בהקמת מרכזי ייעוץ למשפחות. כותבת שירים וסיפורים קצרים. פרסמה את ספר השירים "פיגומים לחלומות", בהוצאת "גוונים", 2011, בעריכת עמוס לוויתן. פרסמה מיצירותיה באנתולוגיות שירה וסיפורים קצרים: 'סהר', 'פטל', 'שירת הנורמן', חדרים ). סיפורה "הובלות" זכה להיות הסיפור הנבחר של היומון "ישראל היום". שיריה ראו אור בכתבי עת מקוונים כגון: 'המוסך', 'נתיבים', 'מוטיב', 'יקום תרבות', 'ליריקה' ועוד.



שבע שנים חלפו - סיפור קצר


אביגיל מוסרי משתינה ברחוב.

היא ממקמת את עצמה כשצד אחד של גופה מוסתר, את השני היא לא רואה, מפשילה בחטף את שמלתה, מושכת בזריזות את תחתוניה עד גובה הקרסול (אם היא מספיקה) ויחד עם השתן החם משתחררת מגרונה אנחת רווחה שמתגלגלת אל הרחוב ומציפה את חצרות הבתים.

"יש שם לחץ" היא מסבירה לי בפעם האלף, "והלחץ, כשהוא מגיע למוח הקטן שלי אני שומעת את אמא שלי לוחשת בקול נמוך אבל חזק: תזהרי לך אבי. ילדה רעה, שבי בשקט, אם לא מדברים אליך תשתקי, מה את לא מבינה? משוויצה. כל היום שרה, תזהרי, תזהרי שהשתן לא יעלה לך לראש, כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? והקול שלה נדבק לי לאוזן והסרגל מסמן לי פסים על כפות הידיים ואז, באותו הרגע אני משחררת, מוכרחה, בכל מקום. מה, עדיף שהשתן יעלה לי לראש?"

העיניים שלה עגולות ויפות ודוק של עצב נעוץ במרכזן. ולמרות השאלה שלה אני לא באמת יודעת אם היא רואה אותי ואם בכלל היא מחכה לתשובה אז אני שותקת.

"למשל, בשדה ליד הבית, הכל מסתדר, או במגרש חניה, אני משתחלת בין המכוניות ומסיימת את העניין. אני לא מפריעה לאף אחד ואף אחד לא מפריע לי." היא צוחקת קלות.

"הבעיה היא שבזמן האחרון השכנים מתלוננים על הקול שיוצא לי מהפה בזמן ש... את יודעת."

העיניים שלי תקועות על השמלה הפרחונית שלה שלוחצת על כרס קטנה שהופיעה עם השנים. השדיים שלה מציצים מפתח השמלה הנמוך ובכל נשימה אני רואה אותן עולות ויורדות ועולות ויחד עם הנשימות שלה הסיפור שלה מתפשט לי בכל הגוף.

אני יודעת. כמו תמיד, אני יודעת. כמו לפני שנים, שם, בחצר הקטנה של בית הספר, בהפסקה, כששמונה זוגות עיניים ננעצו באביגיל הקטנה שכרעה באמצע החצר והשתינה.

באותו היום, לראשונה, אספתי אותה אלי. בסמינר אף אחד לא הכין אותי לזה. פעלתי על אוטומט ויחד עם ריח השתן שעלה באפי הולכתי אותנו לשירותי הבנות. כרעתי לצידה וניגבתי את מה שיכולתי כשהיא לוחשת "אסור, אסור שהפיפי יעלה לי לראש."

ואני, רק הסתכלתי עליה, עטפתי ועצרתי בזרועותיי את הרעד.


אנחנו יושבות בחצר הבית במושב שאליו עברה לאחרונה. עוד בית לעבור אליו וממנו. אחד מעשרות.

אביגיל, גופה מתוח כמו חץ שעומד להישלח לאוויר. אני תוהה על מה שעומד לבוא ונדמה לי שאני מוטרדת לא פחות ממנה.

"מה קורה? את רוצה לספר לי?"

היא רוכנת לעברי ונעה קדימה ואחור.

את כועסת? את לא חייבת לבוא, כבר המון שנים את מגיעה. אפילו לבית החולים הגעת. זוכרת? מחלקה ג' סגורה".

העיניים שלה סורקות בחשדנות אותי ואת הסביבה ואני נזכרת באשפוזים, בהבטחות שתיקח את הכדורים, בניסיונות שלי לשכנע ובאכזבות.

"את כועסת"

"לא. פשוט, אין לי מה להגיד"

ברווח שבין המילים אני שומעת את קולות הזמן המתקתק ביננו.

"הם חושבים שמשהו לא בסדר אצלי בראש, גם את חושבת שמשהו אצלי לא בסדר?"

אני רוצה להגיד לה שאני אוהבת את הדיבור שלה, את העיניים הטובות ואת המבט שמתעניין בי.

הפנים שלה מאיצות בי זיכרון.

היא, אישה צעירה פזורת דעת, סוערת וסקרנית ואני רווקה מזדקנת עם שלושה חתולים וכלב. אחת לחודש אנחנו נפגשות בפארק או אצלה בדירה. מעולם לא ביקרה בביתי. ערב חורף סוער. דפיקה בדלת.

"אביגיל, מה את עושה כאן, קרה משהו?"

והיא נושרת לזרועותיי רטובה מכף רגל ועד ראש ועוד לפני שאני מספיקה להכניס אותה פנימה היא כורעת, משתינה ויבבה קורעת אוזן ולב ממלאה את הבית.

"הוא לא אוהב אותי. ככה הוא אמר. אני לא שווה. אני לא מעניינת. אני לא מתאימה למה שהוא מחפש, אני, כמו שאמא הייתה אומרת, סתומה, סתומה ורעה"

הקול של אביגיל סדוק ואצלי מתחלפות התמונות. הגברים של חיי. אלו שעזבו, אלו שבגדו ועזבו ואלו שנשארו בלי שארצה עד שגם הם הלכו עד האחרון שהחלטתי להשאיר לנחמות של ימים ריקים מתוכן.

אני חופנת אותה אלי. הילדה הקטנה שלי כבר אישה.

כמה פעמים מאז ליטפתי לה את הראש?

התנועה שלה על הכיסא מחזירה אותי אליה ואני מבינה שהפעם היא מחכה לתשובה.

"אז מה את חושבת?"

"את יודעת, מה זה להיות בסדר? גם אני קצת בסדר וקצת לא בסדר, לפעמים, אולי כולנו ככה"

היא שוב רוכנת אלי ונוגעת בכפות ידי כמו מיישרת את הקמטים שנאספו בי זה מכבר, מחייכת ואומרת, "הזדקנו הא?"

·

שבע שנים חלפו.

כל שנה צלצלתי למיון אם הגיעה אחת, אביגיל, ואמרו "לא נותנים פרטים לזרים", כל שנה בדקתי בתחנת המשטרה אם יש מידע על הנעדרת אביגיל מוסרי וכל שנה הייתי מקבלת חבילת טישיו ענקית בפתח הדלת עליה רשום "שיהיה".


·

מתוך ספר בכתובים – תמי קויפמן


154 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול