תמי קויפמן| מה כבר יכול לקרות?

ילידת חולון. אמא לשתי בנות וסבתא לארבעה נכדים. פסיכותרפיסטית, בעלת קליניקה פרטית ומדריכת עובדים. פועלת לטובת משפחות נפגעי נפש בהקמת מרכזי ייעוץ למשפחות. כותבת שירים וסיפורים קצרים. פרסמה את ספר השירים "פיגומים לחלומות", בהוצאת "גוונים", 2011, בעריכת עמוס לוויתן. פרסמה מיצירותיה באנתולוגיות שירה וסיפורים קצרים: 'סהר', 'פטל', 'שירת הנורמן', חדרים ). סיפורה "הובלות" זכה להיות הסיפור הנבחר של היומון "ישראל היום". שיריה ראו אור בכתבי עת מקוונים כגון: 'המוסך', 'נתיבים', 'מוטיב', 'יקום תרבות', 'ליריקה' ועוד.

מה כבר יכול לקרות?

כרמלה רפפורט הרגישה תמיד שהיא כמו ספוג ומים.

ועד כמה שזה נשמע מוזר, היא יכלה להישבע בפני כל מי ששאל, שכך היה הדבר מיום היוולדה: ספוג ומים.

הבעיה הייתה שכרמלה, לא יכלה להחליט מה היא יותר: ספוג או מים. כי בתוך הספוג, שהיה לבן, התנועעה וחיה לא רע, כשמים חיים מלווים אותה במעבר מחור לחור.

ואכן, כל חייה הייתה מפוצלת להפליא, נמצאת ולא נמצאת, חיה – מתה, מתכווצת ומתרחבת ועוברת בכל פעם מחדש, בסקרנות מהולה בתקוה, לחור הבא.

כך, ארבעים ושש שנים עברה כרמלה רפפורט בין החורים כי הספוג מעולם לא אכזב ותמיד מצאה בו חור פנוי שעדיין לא התנסתה בו.

ולמרות הנוחות היחסית של חייה, הביקור בחורים המתחלפים היה מלווה תמיד בהמתנה.

בימים שבהם היה הספוג יבש, הייתה פוערת עיניים ומחכה למבט, לפחות אחד, שירטיב לה את היום.

לפעמים בזמן שהמתינה, בהיעדר מים, התכווץ לה הלב לחור הכי קטן של הספוג ושם נותרה עד יעבור זעם.

היו ימים בהם הרגישה את המבט נוגע בעורה הצמא, מרפרף, מרטיב קלות את בטנה, מלטף את ירכיה, מנשק את שפתיה הבוערות, טיפה ועוד טיפה, מזכיר לה שיש עולם מחוץ לחור וכרמלה, הייתה אז מתרווחת, פושטת איבריה, גופה היה ממלא את החור עד לשוליו, מתפשט עד שבאו המים וגאו בה ובאחת הייתה מים, וכשכך קרה, הפכה כרמלה רפפורט לספוג לבן ומלא שהטיל את כל כובד משקלו על החיים.

ואז בא הנגיף.

הנגיף, בהיותו בלתי מוכר במחוזותיה, סמוי, חסר קול וריח ולא ניתן למישוש, סבב סביבה והיא בכלל לא ידעה.

ומאחר שמבחינתה דבר לא השתנה, בהיותה ממתינה באחד החורים של עצמה למים שירטיבו את הספוג, בא הנגיף וטרף לה את כל החורים.

לקח זמן לקלוט שהסביבה, בשלב זה, החלה לקמץ במים ולשמור את המים בעיקר לעצמה.

וכשחלפו הימים, מנותקת מכל מקור מים אפשרי, תהתה כרמלה בינה לבין עצמה מה קורה למים.

כי למרות שהתנועה שלה בין החורים נמשכה, היובש החל לתת אותותיו וכמו נקר עייף נקשו בה מחשבות. כמה זמן תוכל עוד להמשיך כך את מסעה בזמן, ספוג בלי מים.

הגעגוע לפכפוך המים המעטרים את גופה גדל. כרמלה הביטה (במבט מרוכז) על סביבותיה ועיניה חיפשו את הרגע שבו יתחולל בה הקסם והיובש היחסי של חייה יתחלף בשעשועי מים זורמים, נוגעים בתאי גופה, ויהדהדו בה פעימות של אהבה אפשרית.

והנגיף?

עם הזמן, על אף היותו בלתי נראה לא ניתן היה להתעלם מנוכחותו ולכל מקום שאליו הפנתה את פניה יכלה לראותו בדמות של מסכה כחולה שכיסתה פנים והותירה חריצי עיניים יבשות וחלולות.

ומשהשתלטה המסכה על כל דבר אפשרי שיכלה לראות מבעד לחורים של עצמה הבינה כרמלה באבחה את הקשר בין המסכה לבין העובדה שכלו המים.

בבקרים הבאים הייתה קמה ופונה בזהירות למאגר המים שאספה לימי בצורת. הייתה לוגמת במשורה זיכרון שהניב לא אחת חום מרפא והלמות לב מנחמת.

לעיתים, שכבה, המים למראשותיה, והיא רק מתבוננת בהם, מדמיינת אותם זורמים בין כתליה, נוגעים בשפתיה, ממלאים את חדרי ליבה ומנשימים בה עתיד.

לצערה, מיום ליום מאגרי המים שטמנה לימים של יובש הלכו ופחתו ונשימותיה נעשו כבדות. התנועה שלה בין החורים נעשתה איטית ופחתה והאפשרות להישאר ספוג לבן, יפה ככל שיהיה, לא נראתה לה הגיונית כי בסופו של דבר, היא הרי נולדה וכל חייה הייתה ספוג ומים. אז מה הלאה?

ערב אחד, החליטה לפנות למסכה.

מה כבר יכול לקרות

אבל כדי לפגוש את המסכה עמדה בפניה משימה שלא הייתה מורגלת אליה.

היה עליה לצאת מהחור הנוח יחסית שלה, למצוא מסכה נדיבה שתואיל להקשיב לה, לתרגל בראשה מילים שיתורגמו לצלילים, ולשמוע את עצמה מדברת.

היא לא ידעה אם במצב זה, יהיה לה סיכוי להבין מה יתחולל בינה לבין המסכה ולהיפך, בין המסכה לבינה שהרי רק חריצי עיינים נותרו לה כדי להעריך את סיכויי המגע עם המסכה.

כרמלה רפפורט ידעה שהיא לא מורגלת ליחסים עם מסכה, אבל, מאחר ולא נותרה לה ברירה, חשבה, אולי משם יבוא הפתרון הסופי לעניין המחסור במים.

וכך בעודה מתלבטת איך ומתי תעשה את הצעד שבו תסתכן במפגש עם המסכה, מצאה את עצמה נדחפת החוצה ומסביבה מסכה, (ועוד אחת, ועוד אחת,) עשרות, מאות ואולי אלפי מסכות מקיפות אותה, פיהן מושהה, נשימתן חורקת ועיניהן מתגלגלות בחרדה לאתר את

הנגיף.

באותו רגע ידעה כרמלה את שעליה לעשות.

במהירות שיא, מיששה את שולי הספוג ומצאה בו פתח נוח לכניסה מפוארת. החור שנחתה בו היה רחב דיו כדי לקלוט את אנחת הרווחה שנמלטה מפיה תוך שהיא מודה על הבית המושלם שסידרה לעצמה כל חייה.

אין ספק שכאן מקומה, בספוג האפשרויות הן בלתי מוגבלות. הספוג, ידעה, תמיד יספק לה מקום בטוח.

ולגבי המים?

כנראה שהגיע הזמן שתעשה לביתה ומתוך החור העמוק ביותר שלה, שמעה נביעה של מים חיים, והם חמימים דיים, צלולים, מרככים את עורה, משתעשעים לצידה ובתוכה ולוחשים לה שהם כאן כדי להישאר. כאן, כדי להישאר.