תמי קויפמן| אין כמו אבא

ילידת חולון. אמא לשתי בנות וסבתא לארבעה נכדים. פסיכותרפיסטית, בעלת קליניקה פרטית ומדריכת עובדים. פועלת לטובת משפחות נפגעי נפש בהקמת מרכזי ייעוץ למשפחות. כותבת שירים וסיפורים קצרים. פרסמה את ספר השירים "פיגומים לחלומות", בהוצאת "גוונים", 2011, בעריכת עמוס לוויתן. פרסמה מיצירותיה באנתולוגיות שירה וסיפורים קצרים: 'סהר', 'פטל', 'שירת הנורמן', חדרים ). סיפורה "הובלות" זכה להיות הסיפור הנבחר של היומון "ישראל היום". שיריה ראו אור בכתבי עת מקוונים כגון: 'המוסך', 'נתיבים', 'מוטיב', 'יקום תרבות', 'ליריקה' ועוד.




אין כמו אבא



מוקדש לכל הילדות, הנערות, הנשים שנפגעו, נפגעות מינית במשפחה


אני עוברת אל דפי היומן.

בעיניים אני עוברת. הדפים מתבוננים בי בסבלנות אילמת, מתגרים בקצות העצבים שלי שאפתח.

ידיי נוגעות לא נוגעות. לקרוע? לגעת?

מילים ממתינות.

בזווית העין הגוף המדויק שלך נע אצלי כמשוגע בין הצלעות, יורד לתחתית הבטן והנשימה שלי מתרוקנת אל בית החזה ששוקע לתוך עצמו.

ניתוק.

אני חוזרת אל דפי היומן.

כתב יד של ילדה בת תשע. מידי פעם אני מציצה לכיוון הדלת כאילו אתה יכול לחזור: "מה יש לך שם? תביאי! אני רוצה לראות." וכשהגוף שלך חוצה את הדלת והעיניים שלך מתרוקנות לתוכי אתה אומר "מאמי שלי, מה קרה? הכל בסדר?" ואני, רק מהמחשבה על ה"בסדר" מתכווצת והלב שלי פה פם, פה פם, פה פם

ניתוק.

מה? מה לא הבנתי?

העיניים שלי מתמגנטות ליומן.


יום שלישי. ערב, אני רושמת שנחמד לקבל 81 בתנ"ך אבל ברור שבפעם הבאה אתאמץ יותר. אתה דואג לי. חשוב לך שאהיה תלמידה של עשר, ואתה מכיר מורים פרטיים ומסדר לי שאצליח. והבטחת גם אופניים. חדשות, ואפילו מגפיים. אז אתאמץ בשבילך כדי שאוכל להוכיח שוב, שאני תלמידה נהדרת ושהגוף שלי ראוי, והשדיים שלי ראויים, והכוס שלי ראוי, והתחת המדליק שלי ראוי ומספיק לך, אתה, שבחרת בי, עם מילים ובלי מילים בחרת בי, להיות לך, בשדיים ובכוס ובתחת ואפילו בשקע של הצוואר שלי שמאדים

מבושה.

אני נוגעת ביומן ופותחת שתיקות.


חלקים נושרים לתוך אצבעותיי ואני קוראת את הבלתי אפשרי, משתהה על "את שומעת את הגשם?, נעים נכון? כשאבא שומר עליך שלא תירטבי, שנותן לך את כל הטוב שבעולם כי אף אחד בעולם לא אוהב אותך כמו אבא, נכון?", אני שותקת. "נכון?" שותקת. "נכון?" ובתוך טיפות של מלח אני שוזרת מילים "נכון אבא, נכון".


מאז לימדת אותי לשתוק. השתיקה שלי מתיישבת על החזה ולומדת לבהות על בסיס קבוע ולחייך. שקופה מבחוץ ושחורה מבפנים אני מדביקה אותה, טפט פנימי וחיצוני משובח, וכמו עיני חתול שנלכד באורות מכונית דוהרת, השתיקה קופאת ונדרסת על בסיס קבוע. נדרסת וקמה וקמה ונדרסת ושותקת.


יום חמישי. "אבא חזר בערב מהעבודה. אבא מנהל. אחד החשובים. החולצה שלו מגוהצת ונקיה. תמיד. הוא קורא לי לעלות למעלה וסוגר את הדלת".


לחישות מסתננות מבין שפתיך, אני לא מבינה מה אתה אומר לי, הקול שלך צרוד. העיניים שלך מחפשות. מה? מה אתה מחפש? העיניים שלי עצומות. עכשיו הנשימות. נשימות ארוכות חופרות בורות עמוקים, ואחר כך נגמר. אבא אומר לי להתכונן לארוחת הערב כי אנחנו רעבים, ואחר כך אני כותבת שאני שקית ניילון שעפה ברוח.

עפה למרחקים.


במטבח אימא מקנחת את אפה והופכת את השניצל הפריך שעוד מעט נאכל. אתה ניגש אליה, " מה נשמע?" פולט, וממשיך לכורסה שלך, הירוקה, שיש לה משענת גבוהה וקשה.

היומן כאן ואני שולחת יד אל הדפים.


בין השורות שוכבת ילדה. הידיים שלה מקופלות על החזה. האצבעות שלה ממוללות את הדפים והעיניים שלה חלולות. החדר שלה מוזר. אין קירות. "מה קרה לקירות?" היא שואלת אותו. "שטויות, שוב פעם את עם השטויות שלך, מה זה אין קירות, את לא רואה? וחוץ מזה, מה את דואגת? מה, זה הפעם הראשונה שלך? בואי. בואי נשמה של אבא, אשה קטנה שלי, בואי אראה לך" והיא באה ומרגישה את הטיח והבלוקים והסיד בתוך הבטן התחתונה שלה, קיר ועוד קיר ועוד קיר ועוד. ארבע קירות בלי דלת. והפנים היפות שלה נלחצות אל הרצפה, מקוששות מטבע מזל של זמן אחר שיגמר כבר ותוכל לחזור לחדר שיש בו קירות ודלת, דלת?

ריח של שניצל מתערבב בדפים. אימא? הריח של השניצל ואימא עם הגב אלי, קוראים לי לאכול.


העיניים שלי נעצמות. המים במקלחת חמים. אני יודעת. גם אז ידעתי. גם אז כשנכנסת ובדקת אם יש משהו שעוד לא ראית ועוד לא נגעת ועוד לא מעכת ועוד לא נשכת ועוד לא דחפת ועוד לא ליקקת ועוד לא מצצת ועוד לא השחלת באצבעות אסורות סנטימטר אחרי סנטימטר מכף רגל ועד ראש כולל את הסדק המתרחב אצלי בלב ומתרחב ומתרחב עד שהנשימה שלי

ני תוק, תוק, תוק, תוק. דופקים בדלק. שכנה. שכנה עם כובע קסמים. אני פותחת ואתה נחמד. "חזרתי מוקדם מהעבודה" אתה אומר בחיוך מתוק, "קפה?" הצלה. לרגע. אתה מחייך אלי "אח.. ילדה נהדרת, תעשי לנו קפה" אבל השכנה, הלכה. מזמן היא לא כאן, ואני רואה ושומעת "תבואי רגע, לכאן, רק לרגע, אני רוצה להגיד לך משהו" "אבל", "רק לרגע, מה זה רג- ע". הכורסה הקבועה שלך מתנדנדת. "בואי, אמרתי לך!"


הדפים של היומן מעוכים. לא יודעת מה קרה. כאילו מישהו לעס אותם והקיא אותם ולעס והקיא ולעס עד שיצא מהם המיץ.

הבחילה שלי מקיאה את עצמה. שאריות זיכרון פרועות מסרבות לצאת בשלמותן. חלקי גוף בלתי מזוהים מונחים לפני ועומדים למסדר זיהוי: שדיים, יש. ירכיים, יש. מיטת נוער רחבה. יש. תחת עגול ומוצק, יש. כוס ורדרד, יש. עיניים חלולות, יש. אהיל ירוק עגול, יש. נקודת חן בתחתית הבטן, יש. מותניים גמישות, יש. ופה פה מפיק מרגליות, יש. וזין, זין אחד שחור וארוך, יש.

הזמן עומד מלכת.


אתה עומד בפתח הדלת ומסתכל עלי, מחכה שאחצה בכפות רגלים יחפות את הסף ואצא אליך ממורקת, משאירה שובל דפים לעוסים מאחור, מפקידה ציונים לשבח שנקנו בזה אחר זה במחירי חיסול. הצעדים שלך שקטים אבל אני שומעת. ממורקת, ממורקת, אני יוצאת אליך טהורה מבחוץ וטמאה מבפנים. טמאה וטווה מאה חוטים של טומאה וחטא.

אני חוזרת ליומן.


הילדה כתבה: אתמול הוא קנה לי תיק ומשקפיים חדשים. בבוקר, הזהיר אותי שהחברות הטובות לא באמת טובות, הוא יודע, והוא ילמד אותי ממי להיזהר. בערב, הוא רצה לדעת עם מי אני נפגשת כי הוא אבא שלי ואבא שלי הוא היחיד שיכול לשמור עלי מהזאבים שמחכים לי בחוץ.


בלילה חיכה לי. המשקפים נשארו על הרצפה עם התחתונים והידיים שלו סובבו אותי סביבו והסביבה שלי הסתחררה והעיניים שלי נתלו על התקרה שהתקרבה לרצפה ובדרך מעכה אותי והצמידה אותי אליה עד שהגב שלי נדבק לבטן והייתי ילדה קרטון בצבע חום מלא חורים חורים חורים חו

ני תוק, ני ת וק, נ י ת וק, ני


ומה, מה עכשיו?

מאה שנים חלפו.

עכשיו אני שקטה. לפעמים. לפעמים אני שקטה.


מצאתי לך מקום. האבן שמונחת עליך כבדה ומכסה את הידיים שלך, את הקול שלך ואת הנשימות שלך.

לפעמים אני דורכת עליה ואני בודקת אם היא במקום. אבל רק לפעמים, כי רוב הזמן אני בבית, במושב.


עכשיו אני יושבת מול החלון הגדול. שבשבת פרחי גינה נעה ברוח וצובעת את השמיים. דלת החדר פתוחה והשקט משמיע מנגינה רחוקה. הבטן העגלגלה שלי לא נדבקת לי לגב ואני מדברת אליה והידיים שלי מלטפות: כאן הרגל, כאן הראש, היד והלב.


החזה שלי עולה ויורד ונושם איתך אויר של בוקר רענן. עוד מעט תצאי לעולם ואוכל לראות. ואוכל לשוב ולראות איך, איך אני מדפדפת, מדפדפת אותי דף אחר דף, שומטת שאריות, מרוקנת שורות מילים, משמיטה אותיות לתוך מיכל ענק ומכסה. מדבקות זהב שהדבקתי עושות את שלהן, משלימות חלקים חסרים ואוספות אותי אלי.


אני מסתובבת על הצד ושרה: "עוגה עוגה עוגה, במעגל נחוגה, נסתובבה כל היום עד אשר נמצא מקום.... " את שרה איתי ושתינו מסתובבות והסביבה שלנו מסתקרנת מהסיבוב שמסרב לעצור.


נקישה עמומה ליד הטבור שלי מזכירה לי כמה את חזקה. אני מקשיבה לך ודפנות הבטן שלי מתמוססות לתוכך. ושם, במקום הכי הכי של שתינו אני עכשיו שקטה.

עכשיו אני שקטה.

·





38 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול