שרזוד ארטיקוב (Sherzod Artikov) | יום אביב (תרגמה: שושנה ויג)

נולד בשנת 1985 בעיר מרגילן שבאוזבקיסטן. סיים את לימודיו במכון הפוליטכני של פרגנה בשנת 2005. עבודותיו מתפרסמות לעתים קרובות בעיתונות המקומית של הרפובליקה. כותב בעיקר סיפורים ומאמרים. ספרו הראשון "סימפוניה של סתיו" יצא בשנת 2020. הוא אחד הזוכים בתחרות הספרות הלאומית "ארץ הפנינה שלי" בקטגוריית הפרוזה. עבודותיו הופיעו במגזינים מקוונים רבים באוקראינה כגון: "קמרטון", "טופוס", "חתימה". בנוסף, סיפוריו פורסמו במגזינים הספרותיים ובאתרי האינטרנט של קזחסטן, ארה"ב, סרביה, מונטנגרו, טורקיה, בנגלדש, פקיסטן, מצרים, סלובניה, גרמניה, יוון, סין, פרו, ערב הסעודית, מקסיקו, ארגנטינה, ספרד, איטליה., בוליביה, קוסטה ריקה, רומניה והודו.

תמונת הסבא האוזבקי

באדיבות המחבר

Sherzod Artikov

An Uzbek short story

Translated from English into Hebrew by Shoshana Vegh

תרגמה מאנגלית לעברית: שושנה ויג

יום אביב

הסיבה לקפריזות של בני בן השלוש הייתה שלא היה בבוקר לחם חם על שולחננו. הניסיונות שלי להרגיע את התינוק עלו בתוהו: הוא מחה אף יותר, היללות שלו צמחו לבכי חזק, ואז הוא החל לזרוק חתיכות לחם, שהציעו לו, על השולחן.

- תרחיק את הייצור העקשן הזה מעיניי! - צעק ברגע אחד בכעס אבי, שצפה בנו בדממה, מקמט את גבותיו.

לא ציפיתי לתגובה כזו מאבי, קפאתי לרגע. ואז, בלי לשים לב, התחלתי להעמיס פירורים בערימה אחת ואחר נישקתי אותם והבאתי למצחי.

בתי, קחי את הבן שלך ותעזבי את החדר! עַכשָׁיו! - אבי אסף פירורי לחם מהשולחן בכף ידו.

הקטן, שמעולם לא ראה את סבא כה אימתני, זעק בחוזקה. הזה הוא אבי שתמיד היה דיסקרטי ואדיב? לקחתי את בני בזרועותיי ופניתי לכיוון הדלת.

כעס עלה בי, התחלתי לרעוד, וכבר בדלת אמרתי:

אבא, הוא עדיין ילד. די קטן ... תחשוב על זה, גם אני הייתי שובבה. יכולתי לצאת מהבית לראות אותך ואתה...אתה ...

האב שתק, במקום זאת הגיש פירורי לחם לפיו ובלע אותם, ואחר שתה תה.

בחוסר שביעות רצון הלכתי לחדר אחר, שם חיבקתי כרית ובכיתי מרה. וכך שכבתי עד שאמי, אחי וגיסתי באו וקראו לי לארוחת צהריים. לא משנה כמה הם התחננו והתחננו, הייתי נחושה בדעתי. חיבקתי את בני, בלי לומר מילה, הסתכלתי איפשהו הרחק משם. כשהילד נרדם, אבי הופיע ליד הדלת. הוא החזיק צלחת עם אוכל ביד אחת ועוגה ביד השנייה.

- בת, את צריכה לאכול בזמן, או שתיהרס לך את הבטן.

עם זאת, הוא הניח את מטפחתו על הרצפה והניח בזהירות לחם ואכל.

ואז יתכן שיהיה לך כיב בקיבה. את יודעת, אין מחלה גרועה מזו. זה יכול להיות מאוד כואב.

שמתי לב איך רועדות ידיו החזקות, הסתבכות בעורקים נפוחים. קמטים עמוקים גרמו לפנים שלו להיראות יפות יותר. לרגע העביר אלי את מבטו העייף. כשראה את מצב רוחי הנחוש, הוא נשם עמוקות והתיישב בכיסא בפינת החדר.

- זה יום ראשון - הוא אמר בעצב והביט לעבר עץ המשמש הפורח, ולדעתי התחדש מעט. זה יום ראשון באביב! האביב הגיע! הגיעו ימים חמים, העץ החל לפרוח. אפריל בחצר.. הטבע מתפתח במלוא תפארתו. ריח האביב המקסים ממלא כל תא בגופנו ...

ואז הניח את ידו האחת על אדן החלון, השנייה פתחה את אבנט החלון. ועדיין ישבתי בשקט וללא תנועה, והפגנתי את טינתי. ליטפתי את השיער הרך של בני הישן כדי שלא אסתכל על אבי.

- ובמהלך המלחמה האביב היה זהה - המשיך אבי, מנגב כפות ידיו בהתחשבות.

- התעוררות טבעית באביב הקהתה את אימת המלחמה, עזרה שנשרוד, עזרה שנשכח את המציאות, עזרה שנסבול את המתרחש מסביב. ברגעים כאלה עלו תמונות מילדות מאושרת: הנה אני עם הורי האהובים, אחותי, שנועדה לחיות רק ארבע שנים. אני רואה בבירור את פניו האינטליגנטיים של אבי, את אמו החביבה עם החרמש השחור והיפה שלה. אבל ברד של כדורים וקליעים מנפץ אותנו, נחיתה כבדה של זחלים, צווחות צווחניות של מטוסים מעופפים החזירו אותי למציאות.

ואז רציתי לרוץ מהשוחה ולצעוק בקול רם:

- מדוע אנו הורגים זה את זה? למה זה קרה?

גוש מר בגרוני חנק אותי כל הזמן בניסיון לצאת בצרחה חזקה. יחד עם זאת, לא יכולתי להביע את מחשבותיי, לשאול שאלות שייסרו אותי. ההבנה שאתה יורה על אדם זר לחלוטין, שלא גרם לך למשהו רע, הייתה כואבת ומייסרת.

ברגעים כאלה בחורים גרמנים - קארל, סבסטיאן, פול - עמדו לנגד עיניי בצד אחד, ואני עם חברי מצד שני. מדוע אנו הורגים זה את זה? כי לפני המלחמה גרתי במרגילן, והם גרו במינכן או בדרזדן. מחשבותיי לא הרפו ...

אבא התחיל לדבר על המלחמה. ולפני כן דיברנו איתו לעתים קרובות על נושאים שונים, אבל הוא תמיד ניסה להתחמק מהנושא הזה. אבא הקים משפחה וילדים בשלב מאוחר מאוד בחייו. כשנולדתי הוא היה מעל גיל חמישים, כך שאחי ואני הפכנו לאור בחלון: הוא ממש חש חרדה עלינו, דאג לנו בכל מאודו.

בערבי האביב והקיץ החמים אחרי העבודה, אבא נהג להעלות אותנו על האופניים ולנסוע ברחבי העיר. ואז היינו יושבים על ספסל מול המזרקה ונהנים מגלידת השוקולד האהובה עלינו. עת שאבא סיפר לנו סיפורים מעניינים מחייו, וגם אז אף מילה על המלחמה. כשאחי או אני התעניינו במעלליו הצבאיים, הוא שינה מיד את הנושא.

- ... באוקראינה, לא רחוק מלבוב, החבר'ה שלנו נלכדו. ברכבת בדרך לפולין לא השארתי את ההשתקפויות והמחשבות הכואבות. לקחו אותנו לפאתי קראקוב למחנה הריכוז אושוויץ - המקום הכי נורא ומפחיד בעולם. הגרמנים קראו לזה אושוויץ, האוכלוסייה המקומית - "מחנה מוות".

המחנה חולק לשלושה יישובים. יחד עם אסירים אחרים לקחו אותי למחלקה השנייה. יותר ויותר אסירים נכנסו למחנה מדי יום וחולקו לארבע קבוצות על ידי הגרמנים. הקבוצה הראשונה כללה את כל אלה שנמצאו בלתי כשירים לעבודה: קודם כל חולים, קשישים, נכים, ילדים, נשים מבוגרות וגברים, שהגיעו גם הם לבריאות לקויה, בגובה בינוני או במבנה גוף חלש. אנשים עניים הלכו מיד לתאי הגזים, שם מצאו מוות נורא וכואב. ואז נשרפו גופותיהם במשרפות. בקבוצה השנייה נבחרו אסירים בריאים וחזקים לעבודת העבידו בעבודה קשה ביותר במפעלים התעשייתיים סביב מחנה הריכוז. הקבוצה השלישית כללה תאומים, גמדים, אנשים בעלי מאפיינים פיזיים לא טבעיים, אשר הלכו אז לניסויים רפואיים שונים עם רופאי הרייך השלישי. הקבוצה הרביעית, בעיקר נשים יפות, נבחרה לשימוש אישי על ידי הגרמנים כמשרתות, או שהן נמסרו למכבסות ולקנטינות ביחידות צבא.

במסגרת הקבוצה השנייה נשלחתי לעבוד בתעשייה הכבדה, שנמצאת במרחק של חצי שעה ממחנה הריכוז. חלקי חילוף לטנקים הופקו במפעל, כך שהעבודה הייתה כבדה ומזיקה ביותר. השטח היה כל כך מחניק עד שבאמצע היום האסירים לא היו מסוגלים להמשיך. כל היום, כמו עבדים, היינו צריכים להקשיב לעלבונות הקשים של השומרים הגרמנים ולסבול את הצלפתם. האכילו אותנו במרק מקליפות תפוחי אדמה ולחם שחור מיושן.

בערב, בדרך לצריף, שכבו בעייפות אסירים עניים רבים ואז הגרמנים הנרגזים פשוט ירו בהם. מישהו אסף את כל האומץ והכוח והגיע לבניינים המלבניים, אבל בדרך לעלות לקומה השנייה למיטתו הוא איבד את הכרתו. כך גם עלה אחר חבריו לעולם האחר.

עבדנו אפילו בימי ראשון. כאן, חיים ומוות הלכו יד ביד. כשהמכונות כשלו או היו צריכים לתקנם, נאלצנו, האסירים, להפסיד יום חופש שהיה בחודשי האביב והקיץ. בימים כאלה לקחו אותנו לכיכר גדולה המוקפת בגדר תיל והוחזקנו מתחת לשמיים הפתוחים, בין אם זה גשם, ברד או חום בלתי נסבל.

בחלק מן המחנה היו ארבעה תאי גזים וכמה שיותר משרפות. בסופי שבוע צפינו לעיתים קרובות בשבויים המובלים לתאים אלה. ביניהם יכולנו לראות צעירים מאוד. כולם ידעו שאחרי זמן מה הם יישרפו בחיים. בזמן שבתודעה המטושטשת שלנו ניסינו לעכל את המצב, ריח מפלצתי יצא מארובות המשרפות, שמהן הסרנו מבטנו. והיה יותר ויותר אפר של מתים ליד הקרמטוריום, ובסופו של דבר הם הפכו להר שלם. אסירים שהובאו לעבודה במשרפות, בזה אחר זה, הכניסו לקרון את מה שנשאר מהאנשים העניים. מר עד כאב להבין שרק לאחרונה הם היו חיים ואיתנים במותם הקרוב.

פעם אחת, אם אני לא טועה, באפריל 1944, ביום חופש נוסף נגררנו לאתר. האסירים, מותשים מרעב ותנאים קשים, דמו לגוויות חיות: הם בקושי התכנסו במקום אחד תוך כדי תנועה. האסירים נתפסו בפחד, כי זה היה חג הפסחא. כולם ידעו שבימים החגיגיים, הגרמנים שעשעו את עצמם בכל דרך, ולעגו לאסירים.

למשל, הם ארגנו תחרויות ריצה: הראשון שהגיע לקו הסיום נותר בחיים, ושלושת האחרים חיכו מיד למוות מברד כדורים. אם הם רצו להאזין לשיר, הם הורו לכמה אסירים לעמוד במערך לאורך גדר התיל. אחד מהם פעל כסולן, אחרים שרו עם המקהלה. מבצעי 'אוי' נאלצו לשיר שירים ששיבחו את הנאצים. הדבר הגרוע ביותר היה כאשר האסירים נאלצו לרוץ קדימה ואחורה ביד ימין מורמת, בצעקה רמה "הייל היטלר!", שהעניקה להם הנאה רבה. "משחק הבידור" הזה היה בשימוש נרחב במיוחד כאשר הובלו יהודים לתאי גזים. האסירים, שהרימו את ידיהם הימניות גבוה בלי לנשום, נאלצו לברך את מנהיג הנאצים וללוות את הנידונים לזרועות המוות. אם מישהו לא עשה את זה כמו שצריך, הוא הועבר אחר היהודים לתא הגז.

אבל הפעם השומרים נראו רציניים. לא היה זכר למצב הרוח החגיגי, ובפני השומרים האכזריים הללו השתקפו ערנות וזהירות בלתי מרוסנת. נמצא גם מישהו כחשוד שהמפקד עצמו ביצע בו הבדיקה. אנשי האס אס, עם רובים אוטומטיים בידיהם, עמדו בענווה ליד גדר התיל. מרחוק הופיעה מכונית שחורה. למשמע הרכב המתקרב. התייצבו בריצה המפקד ועוזריו מהבלוק שלו בשורה.

המכונית עצרה ממש לפנינו. בגלל הגשם שלא פסק כל הלילה, הוא הייתה מכוסה בבוץ וחימר.

- הייל היטלר! - המפקד והחיילים בירכו את האורח בקול אחד.

הפקיד הצבאי בירך את כולם והחל להסתכל סביב. הוא היה עייף והביט בעצב בהר האפר ליד הקרמטוריום, בצריף האפור והנורא. ואז, הוא התקרב לגדר התיל והחל להתבונן בשבויים.

הוא היה איש חטוב, רחב-כתפיים, בן ארבעים וחמש או חמישים. במקרה, מבטו נפל עלי והוא קרא לי למקומו בתנועות. גם המתורגמן ניגש לעזור.

- אתה יהודי? - שאל הקצין והביט בי מכף רגל ועד ראש.

המתורגמן הצעיר תרגם כל מילה שאמר.

- לא, אוזבקי ... - עניתי בלי להרים את הראש.

אתה רואה את המכונית? - הוא הצביע על מכוניתו.

- כן, ראיתי...

- תוך חצי שעה אתה צריך לנקות את המכונית. הזמן חולף ...

בפעם הראשונה שלא שמעתי את הוראותיו, רק לאחר ההסבר השני הנהנתי בראשי לאות הסכמה.

נהג המכונית ואיש אס אס אחד הביאו דלי מים, סמרטוט ואני התיישבתי לעבודה.

בפעם הראשונה בחיי חזית בקדמה טכנולוגית כזו, התבוננתי בה במו עיני ונגעתי בידיים. לפני כן הסתכלתי עליה רק בגלויות. לאבי היה פונדק דרכים ידוע. שם נאלצתי לפגוש רכבים של קצינים רוסים, וכרכרות. במהלך הקולקטיביזציה הפונדק נלקח מאבי ואז מעולם לא ראיתי דבר כזה שוב. וכאן מולי מכונית אמיתית - שחורה, מבריקה, עם מושב רך והרבה מכשירים. מאחורי המכונה יכולתי לראות את השם "מרצדס".

למרות שתש כוחי והתעלפתי ניגבתי את המכונית מבריקה. לאחר שסיימתי את עבודתי חזרתי לשורות האסירים. התיישבתי על האדמה ונשענתי על גדר תיל ונשמתי. המפקד הראשי, מלווה בסגנו, עזב את הבניין והחל לבדוק את עבודתי. הוא הקיף את המכונית, הסתובב סביבה באצבעו המורה, והיה מרוצה. ואז הוא צעק משהו למפקד, שבתורו נתן הוראות לחייל שעמד בסמוך.

בינתיים, המפקד, נשען על המכונית, עישן. עד מהרה הופיע חייל שהחזיק צלחת שלמה של לחם לבן טרי. המפקד יחד איתו התקרב לגדר וקרא לי. כשבאתי אליו הוא ליטף אותי על כתפי הגרומה ואמר שתוכן הצלחת עכשיו שלי. היו בצלוחיות פרוסות לחם לבן, שריחן גרם ללב לפעום במהירות וכמעט איבדתי את ההכרה. לאחר שחיבקתי את האוכל מיהרתי לחזור. כשראיתי חמש עשרה עיניים הרגשתי לא נעים. באותו רגע רציתי לעצום עיניים ולאכול לחם טעים, אך המצפון שלי לא איפשר לי לנהוג באנוכיות.

קח, עומר! - ניגשתי לראשונה לחבר שלי מטשקנט. הוא לא העז מיד למתוח את ידו, אך לאחר הפעם השנייה שהצעתי לו את הלחם, הוא שבר חתיכה והכניס אותה לפיו. והוא החזיר את המחצית שנותרה על הצלוחית.

תראה, איזה לחם! - אמרתי כשניגשתי לילד צעיר מטג'יקיסטן. נאופאל, נסה זאת.

הוא גם לקח רק חצי מהפרוסה. שאר האסירים עשו זאת. הנתח האחרון ניתן לחבר קזחי.

כשהחזרתי צלחת ריקה לחייל, הגיע אלי המפקד:

- אתה משוגע? - אמר בעצבנות. - זה היה פרס על עבודתך הנקייה. במקום לספק את הרעב לעצמך, נתת הכול עד לפירור האחרון לאחרים. למה עשית את זה?

לנגד עיניי, כמו סרט, הבליחה אשתו הצעירה של עומר איסלמבקוב, שילדה ילדים לפני שוביינו, אמה הזקנה של נאופאל, אביו של ניאזוב, שאיבד רגל אחת ורבים אחרים.

- למה עשית את זה? - הוא חזר על שאלתו.

- כי במולדת מחכים להם. במולדתם, האנשים האהובים עליהם ... ואף אחד לא מחכה לי ... - הקול שלי רעד.

לאחר ששמע את תשובתי, לקח הקצין נשימה עמוקה. ואז הסתכלתי בעיניו. במבטו העייף יכולתי לראות משהו אחר, אנושי. לרגע חשב, ואז השליך סיגריה והסתכל סביב. בצער, הוא הביט במשרפה, בהר האפר, ואמר בגרמנית: "Got vergib uns, wir sind alle Geschöpfe", כלומר "אלוהים ירחם עלינו, בעלי חיים שאיבדו את צורתם האנושית".

לאחר שנתן הוראות למפקד, הוא פנה לכיוון המכונית. בדרך הוא הביט לכיווני ולחש משהו למתורגמן. כשהמכונית השחורה נעלמה מהעין, איש האס אס הוביל אותי, בהוראת המתורגמן, לא ידעתי לאן. ברגעים אלה, כאילו הרגישו אשמים מולי, חבריי נלחצו חזק יותר ויותר אל גדר התיל. עיניהם מלאו רחמים וייאוש, הם ליוו אותי לקראת המוות הממשמש ובא.

ניסאנוב, צארייב, איסמבקוב ... חבריי, לא יזכרו אותי בערגה ...

בזמן שהלכנו כל חיי הבזיקו לנגד עיניי. אמא, אבא, אחות ... הבית שלנו ... הגן, העצים, הברווז ...

אבל המחשבה שאין מי שיספיד אותי עזרה לקבל את המוות. בדרך לחשתי תפילה שלמדתי בילדותי. אבל איכשהו החייל לקח אותי לחדר האוכל. הלכתי אחריו בשקט ואז הורה לי להתיישב ליד השולחן. בסמוך, הטבח הביא אוכל על המגש: כמה פרוסות לחם לבן, סטייק ומיץ משמש.

בזמן שעיכלתי מה קורה המתורגמן ישב מולי.

הבריגדרפיהרר[1] הורה לי להאכיל אותך. ציווה שאתה יושב, אוכל ...

בידיים רועדות הרמתי כפית. המתרגם, הוציא מכיסו מחברת, התחיל להתבונן בתמונה קטנה של אישה כלשהי.

לחם טעים? - שאל בחיוך.

בתגובה הנהנתי בראשי. בשפתיים רועדות שברתי את הלחם והתחלתי לאכול בשר. מיד הרגשתי פרץ של אנרגיה.

- אל תתבייש מזה. תאכל את זה, אתה מוזמן - זה כבר זמן ארוחת הצהריים.

וחבריך יאכלו בקרוב. מהיום ואילך תזונו כראוי. במקום קליפת תפוח אדמה מבושלת תאכלו תפוחי אדמה מלא. זהו פקודה של הבריגדפיהרר.

לאחר ששמתי את הכף על המנה, העברתי את מבטי הנדהם אליו לרגע. הוא, בלי לשים לב לכך, שאל בעליצות:

- מה השם שלך?

בפעם הראשונה יכולתי לראות את המתרגם כה קרוב. הוא היה בן גילי, כבן עשרים וחמש. הוא היה בחור נחמד ואדיב.

- שמי אודיל - עניתי.

ואני - ריצ'רד. לימדתי רוסית באוניברסיטת ברלין. למרבה הצער, לא הצלחתי לסיים את זה. בשנת 1938 גויסתי לצבא ונשארתי שם במלחמה.

ריצ'רד עדיין היה איתי זמן מה, קם ופנה לכיוון הדלת. הוא הסתובב לאחור והביט בי ואז על טבע דומם שתלוי על הקיר.

- בקרוב מאוד החיילים שלך יגיעו גם למקומות האלה. לא נשאר הרבה ... זה ייגמר בקרוב.

תשעה חודשים לאחר מכן, בסוף ינואר 1945, שחרר צבא סובייטי את מחנה הריכוז אושוויץ. עומר איסלמבקוב לא ראה את היום, זמן קצר לפני כן מת מטיפוס הבטן. אבל הוא היה צעיר מאוד, הוא התחתן בגיל 18 ועזב לחזית בגיל 19. נאופאל תלה את עצמו בסתיו הקשוח. וכמה מחבריי לא עמדו בחיים הקשים של מחנה ריכוז, והמקום הנורא הזה היה מפלטם האחרון. רק אני, ניאזוב ועוד כמה הצלחנו לשרוד במחנה המוות.

... עברו שנים רבות מאז, אך הימים ההם עדיין חיים בזיכרוני. במיוחד בימי אביב כאלה אני זוכר את אותו יום ראשון הקסום של שנת 1944, סיפור הלחם הלבן, כשאותם פרצופים שמחים של האסירים, שטעמו חתיכה מהמעדן הכי טעים, עומדים לנגד עיניי. אני זוכר את אויבי - בריגדיר והמתורגמן ריצ'רד, שלמרות הכל גילה רחמים וחמלה. אולי ביניהם היו אותם אלה, שלא מצאו תשובות לשאלות רבות שייסרו אותם. הם ראו כל כך הרבה דם ומוות מסביב והמצפון עדיין התעורר בנשמתם המעופשת זה מסביר את פעולתו של אותו קצין.

אבא שתק לבסוף קמתי וניגשתי לחלון. החדר נעשה קריר, אז סגרתי את החלון. כשעמדתי שם זמן מה התקרבתי לאבי. רציתי להגיד לו משהו. הוא הסתכל איפשהו רחוק, ידיו נאחזו ברעד בידית הכיסא.

אבא, סלח לי ... - מיהרתי לזרועותיו.

בכיתי, גם אבא בכה.

- את יודעת ... את יודעת, בתי ... כל חתיכת לחם, אף קטנה משמעותית בשבילי. אני עדיין רוצה לחלוק איתם את הלחם שלי ...

אפריל, מרגילן 2020.

[1] בריגדפיהרר - דרגה מיוחדת של בכירים באס אס, המקבילה לדרגת הצבא של האלוף