שרזוד ארטיקוב (Sherzod Artikov) | בעקבות החלום (תרגמה: שושנה ויג)

נולד בשנת 1985 בעיר מרגילן שבאוזבקיסטן. סיים את לימודיו במכון הפוליטכני של פרגנה בשנת 2005. עבודותיו מתפרסמות לעתים קרובות בעיתונות המקומית של הרפובליקה. כותב בעיקר סיפורים ומאמרים. ספרו הראשון "סימפוניה של סתיו" יצא בשנת 2020. הוא אחד הזוכים בתחרות הספרות הלאומית "ארץ הפנינה שלי" בקטגוריית הפרוזה. עבודותיו הופיעו במגזינים מקוונים רבים באוקראינה כגון: "קמרטון", "טופוס", "חתימה". בנוסף, סיפוריו פורסמו במגזינים הספרותיים ובאתרי האינטרנט של קזחסטן, ארה"ב, סרביה, מונטנגרו, טורקיה, בנגלדש, פקיסטן, מצרים, סלובניה, גרמניה, יוון, סין, פרו, ערב הסעודית, מקסיקו, ארגנטינה, ספרד, איטליה., בוליביה, קוסטה ריקה, רומניה והודו.



Sherzod Artikov

An Uzbek short story

Translated from English into Hebrew by Shoshana Vegh

תרגמה מאנגלית לעברית: שושנה ויג

בעקבות החלום

(נרטיב)


לפתע התעוררתי. היה זה בוקר. קול רם בקע מן הרחוב, מישהו יצר קשר.

״דּוֹד נורמט," בירכתי כשפתחתי את השער וראיתי את שכני לבוש בצורה לא סבירה.

"אני ... אני ..." הוא אמר בחיפזון, "אני קורא לך כבר זמן רב. הקור מקפיא. בוא ניכנס פנימה.״

דוד נורמט היה בן שבעים, איש רזה וקטן מאוד, אף שיערה לא נשרה מראשו. הוא חי כקבצן נדבות. אישתו נפטרה לפני שנים רבות והשאירה אותו לבד עם ילדיו. פרט לביקוריהן של שתי בנותיו, לא היו קרובי משפחה שיטפלו בו.

הוא היה שחקן שגילם רק תפקידים מינוריים לאורך חייו, אדם בינוני שחלומו לגלם את דמויותיו של שייקספיר על הבמה הפך לרצון אובססיבי. האיש הזה, שתפקידו היחיד המשמעותי בתיאטרון היה בבצ'ינסקי ב"הפקח ", היה כן, משוחרר מעקשנות אינהרנטית של אנשים מבוגרים, טוב לב ונמרץ. בגיל זה לא נותר לו מה לבקש מהחיים, ולא היה מה להתלונן על הגורל. אך משום מה, למרות ארבעים שנות ניסיון, הוא לא חש ביטחון על הבמה, ובשל כך, אומרים, לא יכול היה לשחק את תפקיד המלך הזקן ליר במחזהו המפורסם של שייקספיר.

-״התאמנתי המון אתמול, שכני," אמר ורץ לחדר לפניי בגלל הקור, התחמם ליד הכיריים. ״זה לא עבד. זה לא התאים. באותו רגע אמרתי לעצמי. איך אוכל להתאמן ככה בערב? אני צריך להתאמן בבוקר, להתעורר מוקדם. אני חושב שזו ההחלטה הנכונה. כי אמש חזרתי על המונולוג של המלך העלוב בסצנה האחרונה ארבע פעמים. לא הצלחתי. והבוקר העיבוד שלי לעבדך הצנוע היה הרבה יותר טוב.״

כשאמר זאת, הוא חיכך את ידיו זו בזו.

״האם אוכל לשבת על הכיסא?״ - המשיך השכן.

נראה שגופו מתחמם והוא התרחק מהכיריים. ״תראה. ישבתי ככה. לא זקוף. קצת כפוף - כי ככה המלך ליר יושב. הוא זקן, מותש. ידיו רועדות תמיד. לכן הוא לא יכול לחבק את גופתה המתה של בתו בחוזקה. יתרה מכך - הוא פוקח את עיניו לרווחה, ולא רוצה להאמין במצב רוחו הירוד."

הוא פקח את עיניו כרצונו, ושלף פיסת נייר מקומטת מאוד מכיס המעיל שלו. לבסוף, בהנחת עמדתו של המלך ליר, החל לדקלם מונולוג עגום, והביט בפיסת הנייר.

״יש לי כמה בעיות לעבוד עליהם," אמר כשסיים את המונולוג שלו. ״בעיקר אצטרך לעבוד על הסצנה האחרונה הזו. זה החלק הכי קשה.״

הוא קם מכיסאו, ניגש אליי והביט סביבו בביישנות ולחש:

״- אפילו השחקנים הגדולים ביותר בקושי הצליחו לבצע את אותה סצנה אחרונה. עלי להתייחס ברצינות למונולוג וללמוד אותו בעל פה, איני רוצה איתי מונולוגים כתובים. אם אחזור לתיאטרון היום או מחר, אין סיכוי שאקרא את המונולוג מדף נייר.״

הוא גירד את רקותיו ושאף נשימה.

״אני צריך לפתור את הבעיה הזו. מוטב לי ללכת הביתה.״

הוא מיהר להביע את תודתו על כך שצפיתי בחזרתו ואחז בדף המונולוג באגרופו, כשהוא ממהר אל חדרו.


אחרי שהוא עזב יצאתי החוצה בלבוש חם. ביליתי את כל היום בעבודה בספרייה העירונית. מדפדף בספרים, אספתי מידע לעבודת המחקר שלי בנושא ספרות אמריקה הלטינית. כשחזרתי הביתה בערב, פגשתי שוב את הדוד נורמט בשער. הוא דפק באגרופו בקוצר רוח בשער. הוא היה לבוש כפי שהיה לבוש לפני כמה שעות.

״אה, אתה לא בבית?״ אמר כשראה אותי.

״ הלכתי לספריה," עניתי והצבעתי על הספרים.

״ הלכתי היום לתיאטרון," הוא התעלם מהספרים.

״ רציתי לשוחח עם הבמאי על חזרה לעבודה. חיכיתי זמן רב מחוץ למשרדו. אבל הוא לא הגיע. מחר אעשה זאת שוב. אני אגיד לו שהחלטתי לחזור לעבודה: אני אשחק בתפקיד המלך ליר.״

כשעברתי את ביתו למחרת, החלון לרחוב נפתח בסדק המשקוף, ודוד נורמט הביט החוצה.

״ שכני," צעק והניף את ידו. ״ פגשתי את הבמאי אמש: הוא הגיע. אמרתי לו על כוונתי. הוא הקשיב לי בקשב ודיבר בצורה מחמיאה על שובי. אבל כנראה, שהתפקיד נדחה להרבה זמן כי, לדבריו, אין כרגע מקום פנוי בתיאטרון. הוא אמר שהוא יידע אותי בטלפון ברגע שיש מקום פנוי.״

בשלושת הימים הבאים דוד נורמט לא פגש אותי. וכשסוף סוף פגשתי אותו הוא נראה עצבני מאוד.

״ נבלות, נבלות" הוא חזר ללא הרף.

הוא ישב ליד הכיריים, כרגיל. הוא התנודד הרבה בזמן שדיבר.

״ הבנות שלי כאן," היה בקולו זעם שלא אופייני לאופיו.

״ אמרתי להם שאני חוזר לתיאטרון, אבל הם לא מאשרים את הרעיון שלי. הם אמרו שאני זקן ולא יכול לעבוד כמו קודם. הם אמרו שאני לא יכול לעבוד עכשיו. לא, זה לא יקרה! זה הזמן הנכון לשחק את המלך ליר. וגילי נכון. המלך ליר היה בערך בן שבעים.״

לפתע הוא התמקם, צעד בחדר מצד לצד כשידו מאחורי גבו.

״ ראית את זה, לא?״ - אמר ועצר לפתע מולי.

״- ראית שאני יכול לשחק את המלך ליר, ראית שלמדתי לעומק את מצבו הנפשי. שמעת באוזניך כיצד קראתי בצורה מרשימה את המונולוג. והם אפילו לא ראו ולא שמעו. הבנות עצבו את נפשי באמירות חסרות רחמים.״

הרמתי את מבטי, מוסח מהתיאורים של דיוקנו של מריו בנדטי. זה היה חלק מהעבודה האקדמית שלי.

לא יכולתי לעבוד כשהדוד נורמט היה כל כך עצבני. בשלב זה המים בקומקום החשמלי רתחו. רקחתי קצת תה.

״ תה מעלה את לחץ הדם," אמר דוד נורמט.

הוא לא היה צמא והניח את הכוס על אדן החלון.

״ דוד, אולי בנותיך דוברות אמת," אמרתי כששתיתי את התה עד למטה. ואז הסתכלתי בעצב על שאר התה שנשאר בתחתית הכוס.

דוד נורמת הביט בי בעצב.

הם לא יודעים כלום.

כאן נהגתי לשכור מקום מגורים. הביקורים אצל הורי התעכבו לפעמים בגלל העבודה במכון, מכיוון שהמדע גוזל זמן רב. מכיוון שלקחתי חופש מעבודתי במחלקה, יש לי מספיק הזדמנויות לבקר אותם לעתים קרובות יותר.

״ מחר אני הולך לכפר, "אמרתי כשהרגשתי שדוד נורמת נרגע מעט. ״ אני אבקר את ההורים שלי, במשך יומייםשלושה, אולי שבוע.״

הוא הנהן, כאילו אמר בסדר.

״ עד אז מנהל התיאטרון יתקשר אליי.״

נשארתי בכפר שבועיים. הימים הקרים של ינואר נראו שם אפילו קרים יותר. המשכתי בעבודתי במחקר מבלי לצאת מהבית בגלל הקור. הימים היו משעממים, ותרגמתי את סיפוריו של בנדטי לאוזבקית. שלג כבד התרחש ביום שחזרתי לעיר. זה היה שלג עד הברכיים. הכבישים היו חלקים. לא רק שהיה מסוכן ללכת, אלא אפילו מסוכן לנסוע במכונית. עברנו לאט כל כך עד שנראה כאילו מד המהירות של המונית לא עובד בגלל המהירות האיטית.

כשיצאתי מהרכב ליד ביתי, הבחנתי באמבולנס ליד השער של הדוד נורמט, הנהג בו לא זז, הצטופף על ההגה. לאחר זמן מה, פרמדיק יצא מהבית עם מזוודה של מכשירים רפואיים בידיו והתיישב על המושב הקדמי. הרכב נסע לאט בכביש. לאחר שסידרתי את החשבון עם נהג המונית, הלכתי לביתו של הדוד נורמט. כשנכנסתי, בתו הבכורה זריפה רק הוציאה מים מהבאר ובירכה אותי. ביררתי לגבי ענייניה ובריאותה ואז נכנסתי לבית. דוד נורמט שכב במיטתו והביט בתקרה. ראשו היה מכוסה בתחבושת לבנה.

״ אתמול הוא היה שיכור מאוד והחליק בשלג," אמרה זריפה. ״ הוא פגע בעורפו.״

התיישבתי על כיסא ליד המיטה והסרתי את הדברים שלי.

״ הבמאי עוד לא התקשר אלי מהתיאטרון," אמר דוד נורמט כשראה אותי.

הייתה שתיקה קצרה. הסתכלתי סביב החדר. התנור לא חימם, ארון נוטה עם שני תריסר ספרים בתוכו, מיטה קפיצית וכיסא ישן. על אדן החלון היה מכשיר טלפון ישן, לידו בקבוק יין ריק, ערימת סדינים ומזרקים משומשים שוכבים מפוזרים. החדר היה כל כך קר.

״ שכני," אמר דוד נורמט בדאגה, כשראה שהבאתי עצים מהחצר לסיר.״ התבונן בטלפון, "האם החוט שבור?״

״ לא, זה בסדר,״ אמרתי והבטתי בטלפון. שפשפתי את הגפרורים והדלקתי את הכיריים.

"אה, נו," הוא אמר בסיפוק רב, מרגיע בתשובתי, "אם הבמאי יתקשר, הטלפון יצלצל.״

עד מהרה התנור התחמם והעץ החל מתפצח. החום התפשט בחדר. זריפה ודאי ראתה את העשן מהכיריים ונכנסה לחדר להתחמם.

״שיננתי בעל פה את כל הנאומים והמונולוגים של המלך ליר," אמר דוד נורמט כשבתו יצאה לחצר והתחממה.

הוא לא יכול היה לנער את ראשו בגלל פציעתו. אז הוא סובב את עיניו כשדיבר.

״ עם זאת, אין שיחה מהתיאטרון. אני מחכה כל יום. אין חדשות.״

דוד נורמט נרדם במהרה, ככל הנראה החובש הוסיף כדורי שינה כאשר נתן את זריקת ההרדמה. זמירה בתו הצעירה של דוד נורמט ניגשה לאדן החלון ברגע שנכנסה לחדר וקרעה את הדפים המפוזרים לגזרים. כשסיימה היא התיישבה על קצה המיטה בה שכב אביה.

״אתה חייב ללכת לבית החולים, בלי שום ויכוחים,״ אמרה והתקרבה לדוד נורמט כשהוא מתעורר.

דוד נורמט הביט בי בהפתעה ואז בבתו הבכורה שהכניסה תה לחדר.

״אני לא רוצה ללכת לבית חולים. בקרוב אתקשר מהתיאטרון.״

הבנות הנידו בראשן כששמעו את דבריו.

״'הם לא יתקשרו', אמרה זמירה, בגניחה עמוקה, 'אתה יודע למה הם לא יתקשרו אליך? כי הם לא צריכים אותך. בתיאטרון ישנם עשרות שחקנים שיכולים לשחק את חלקו של המלך ליר. וכולם מוכשרים אחד יותר מהשני. הבמאי לא ייתן לך את התפקיד, הוא ייתן להם את זה. לא קיבלת את התפקיד הראשי כשעבדת שם, אתה חושב שהם היו נותנים לך את זה עכשיו?״

״דבריה של אחותי צודקים," זריפה, הבת הבכורה, הרימה את קולה מפתח הסף. ״כל חייך חלמת לשחק בתפקיד המלך ליר. רוב חייך ונעוריך חלפו על חלום זה. אבל זה לא קרה, זה לא היה הייעוד שלך. עכשיו הזדקנת ... אתה כבר אינך בן הזמן שבו תוכל לרוץ בעקבות החלום.״

דוד נורמט נאנח בכבדות, אחז בקצה המיטה בכל כוחו.

״ ...שניכם ... יוצאים מהחדר.״

לאחר שעזבו הוא שכב בשקט ולא הוציא את עיניו מהדלת. כשהוא דיבר, לא יכולתי להבין אם הוא מדבר אל עצמו או אליי.

״חיי לא עברו ברדיפת חלום, אלא בטרחה ובדאגה לבנותיי. כל הקולגות שלי הגיעו לתיאטרון בבוקר לבושים ומסורקים בצורה נקייה, ואילו אני באתי בבגדים ישנים בזקן לא מגולח במשך שבועות. כי לא היה לי מספיק זמן לייפות את עצמי. השתלטתי על הטיפול היומיומי של בנותיי בגלל מחלתה של אשתי. טיפלתי בהן, שטפתי אותן, האכלתי אותן, לקחתי אותן לבית הספר ולגן, עשיתי איתן שיעורי בית, אם הן חלו, נשארתי איתן בבית החולים כמה ימים. בשל כך לא יכולתי לעבוד בתיאטרון כפי שחלמתי לעשות. הייתי גם מוכשר. אבל לקח זמן רב לשמור על הבנות שלי. כשעלתה הצגה בתיאטרון ננזפתי על ידי מנהל הבמה פעמים רבות משום שלא רק שלא יכולתי לבצע את התפקיד שהוקצה לי בצורה מושלמת, אלא אפילו לא יכולתי לשנן טקסטים של אופי. כמעט לא עבדתי על עצמי, כמו אחרים. לא קראתי ספרים, לא התמקצעתי בדיבור. עשרים וארבע שעות ביום חשבתי רק על בנות. והם הפסיקו לתת לי תפקידים. בעיני מנהל הבמה צברתי מוניטין של שחקן חסר כישרון, שאינו כשיר לתפקיד כלשהו, ​​חסר אחריות לחלוטין, והודחתי, נעקפתי בחלוקת התפקידים לפני הופעה. לא שיחקתי דבר במשך חודשים. הוקצו לי תפקידים רק מדי פעם ובאורח בלתי צפוי, אבל הם היו תפקידים מינוריים בהפקות קטנות ולא פופולריות, אפיזודיות, עם שתיים או שלוש שורות.״

דוד נורמט שתק, בהה בדכדוך בטלפון. דמעות עמדו בעיניו והצטברו וזרמו אל עצמות לחייו.

״חיי מעולם לא עוקבים אחר חלום," אמר ועצם את עיניו.

העץ באח נשרף כבר עד תום, מכיוון שהחום מהתנור פחת במידה ניכרת. הבאתי עוד צרור עצים להסקה מהחצר.

כשחיממתי אותה נפתחה הדלת, והחובש שראיתי באותו בוקר הופיע על סף הדלת.

״ניסינו לקחת את אביך לבית החולים," אמר לזמירה, והתנצל, -"אבל הוא לא ילך בעצמו.״

״גבר נהיה גחמני כל כך כשהוא מזדקן," ענתה הבת והביטה במבוכה למיטה בה שכב אביה.

שני הגברים הניחו בזהירות את דוד נורמט על אלונקה. הוא לא התנגד. הוא אפילו לא פקח את עיניו.

ניגשתי לחלון, עמדתי לבד זמן מה במרכז החדר. פיסות יריעות שעליהן נכתבו המונולוגים של המלך ליר פזורות על פני אדן החלון, חלקן מונחות ליד בקבוק יין ומזרק, ואחרות מאחורי טלפון.

״התחשק לי לאוורר ולסדר קצת את החדר.״

כשראיתי את זריפה עומדת על הסף, יצאתי למסדרון. עמדתי שם מהורהר ונשענתי על הקיר. פתאום הטלפון צלצל. לאחר זמן מה שמעתי את קולה של זריפה מרימה את השפופרת.

״האם אושפזת אבא? אני מאווררת את החדר, אתה מריח מכל מקום.״

אוקטובר, 2019


30 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול