שלי מרכוס| דד אנימלז

ילידת 1977, מתגוררת בפרדס חנה. כותבת ויוצרת, מנחת סדנאות כתיבה. פרסמה שני ספרים בהוצאה עצמית, "עיניים שלי" (2016) ו-"מאה ואחד סיפורים" (2020). שוקדת על ספר נוער ועל קובץ נובלות למבוגרים.




דד אנימלז


בעלי חזר הביתה שותת דם.

הפעם הזאת היתה חמורה מעט מן הפעמים הקודמות, הדם טפטף ולכלך את הרצפה שזה עתה שטפתי. המילים פרצו ממנו כיריקות.

זה היה הסיפור: הוא היה באמצע ריצה, מזיע וחצי מת, כשממולו הגיח רוכב אופניים חשמליות וכמעט הרג אותו.

שאלתי מה זה כמעט הרג אותו?

הוא ענה שהוא בא מולו במהירות, בלי להאט.

- אז איך זה כמעט הרג אותך?

- ככה בא מולי, אני אומר לך, אם לא הייתי זז בשניה האחרונה, היית יושבת עלי שבעה.

אמרתי- נו, בוא. אני אנקה אותך.

הכנסתי אותו למקלחון ושטפתי ממנו את הדם. שאלתי אותו אם זה כואב והוא ענה שהוא לא מרגיש כלום. האדרנלין עוד זרם בדמו באופן מוגבר, הכאבים, כמו תמיד, יגיעו אחר כך.

- אז מה קרה אחרי שקפצת הצידה?

- תפסתי אותו, שלפתי אותו מהאופניים ודפקתי בו.

- אבל למה? למה תמיד באלימות? אתה לא יכול לדבר?

המים הרטיבו את החולצה שלי, הדם המשיך לזלוג ממנו ולהישטף לתוך פתח הניקוז, צובע שערות שתקועות שם באדום.

- אין לדבר, אנשים לא מבינים לדבר, תאמיני לי- הוא לא ייסע ככה יותר, אני גם הצלתי על הדרך אנשים רנדומליים.

- אנונימיים.

- מה?

- לא משנה. תתנגב ותבוא למטבח, אני אחטא לך את הפצעים, יש לך מזל שאתה לא צריך תפרים.

- כן אה? הוא לא היה פראייר זה, נתן פייט.

בצמוד לגדר האחורית שלנו בונים בניין. מזה חמישה חודשים שאנחנו חיים בתוך אתר בניה. בשעה שש בבוקר מתחיל רעש הקדיחות, הדפיקות והצעקות בערבית, ככה עד הצהריים. ואז הם מדליקים בפלאפונים שלהם קריאות של מואזין ומתפללים.

יש פועל אחד בלונדיני. בחיים שלי לא ראיתי ערבי בלונדיני, עם עיניים ירוקות וחיוך ממזרי. בהתחלה חשבתי שהוא עובד זר מרומניה, או משהו, אבל הערבית שוטפת בפיו והם קוראים לו זיאד.


הבית שלנו פרוש בפניהם ולכן התחלנו לסגור את המרפסת ואנחנו ממעטים לשהות בחצר. שיחי התבלין נבלו והחצר הפכה מוזנחת. בשבתות אנחנו שותים קפה במרפסת ואני מתלוננת על הזנחתה של החצר היפה שלנו. בעלי אומר- מה את מתלוננת? קומי, תשקי.

הם עומדים על הפיגומים ומגניבים מבטים פנימה, אל המטבח ופינת האוכל. אם הם מרימים את המבט, הם בתוך חדר השינה שלנו. אנחנו מקפידים לסגור את התריסים החשמליים, אבל לפעמים אני שוכחת.


אני מפחדת שיום אחד בעלי יתפוצץ עליהם. לפני שבועיים הוא חזר מהים אחרי סשן של חתירה בסאפ. מישהו חתך אותו בים, גנב לו גל. היו צריכים להתערב בכוח כי הוא הוריד אותו מהסאפ והתחיל להטביע אותו. הזמינו משטרה, אבל הוא הצליח לצאת מזה במילים, במחוות, בדיבור שיש לו מהצבא עם שוטרים. אני אמרתי לו שהוא צריך טיפול, שהוא חייב להירגע, שאי אפשר להמשיך ככה.

בעלי אמר- אל"ף, אני לא זה שצריך טיפול, שאנשים יתחילו להתנהג כמו שצריך במרחב ציבורי. ובי"ת, מה זה 'אי אפשר להמשיך ככה'?

אמרתי- ככה. שכל שבוע אתה הולך מכות, מה אתה בכיתה ו'?

בעלי אמר- איזה כל שבוע, ענת. את מגזימה.

הוא אמר לי לא לדאוג ושהוא מבטיח יותר לנשום ופחות להגיב. הוא אמר- תראי איזה צחוקים, איזה פורנו שלחו לי בקבוצה של האימונים, את חייבת לראות ענת, בואי.

אמרתי לו שיעזוב אותי עכשיו, מה פורנו?

הוא צעק- את מפסידה ענת, זה סצנה על המכשירים. מה את כזאת סאחית?

הבטתי בו בגועל בשעה שהוא צחקק, קראתי לבן הגדול לבוא איתי להוציא את כפרה הכלבה שלנו לטיול, הייתי חייבת אוויר.

בחוץ שרר שקט של ערב, חתכנו עם כפרה דרך אתר הבניה, מדלגים בין קרשי עץ ממוסמרים ללבני בטון ומלט. הבן שלי סקר בעיניו את האדמה, כפרה רצה מלפנים, מרחרחת.

צעקתי לה- כפרה, חכי.

הבן שלי אמר- תני לה, אמא, היא יודעת את הדרך.

צעדנו שקטים, צרצרים ניסרו את האוויר החמים של חודש יוני. היה נעים לצעוד אילמים בחושך ולמרות זאת הרגשתי צורך לדבר.

- מה אתה מחפש שם כל הזמן?

- מה?

- אתה עם הראש באדמה, תסתכל קדימה.

- אני מחפש חיות מתות.

- חיות מתות? למה?

- פתחתי לפני חודשיים עמוד באינסטגרם, חכי רגע, רוצה לראות?

התיישבנו על שפת המדרכה, מתחת לפנס רחוב. הבן שלי שלף מהכיס האחורי של הג'ינס את הסלולרי, פתח את האינסטגרם והגיש לי את התוצרת.


דד אנימלז. כך נקרא העמוד. דפדפתי, גללתי תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה שצולמו במהלך החודשיים האחרונים. כולן של חיות מתות:

עורב קטום ראש, כנפיו פרושות כמניפה על האדמה, ראשו מוטה לצד שמאל, המקור מעט פתוח. מסביבו נוצות- נוצות.

קיפוד מעוך, ממנו משתלשל חבל מעיים ורדרד, הרקע- אספלט שחור.

חתולים, ציפורים, חרקים ,זוחלים, מדוזות ודגים שנפלטו מהים. היה דורבן אחד, גדול מאוד, עב בשר ששכב כחרק מפרפר על גבו הקוצני, ידיו מקופלות בחיקו, הראש דרוס.

נשמתי עמוק, הגרון שלי יבש, לפתע נמלאתי חרדה לכלבה. צעקתי- כפרה, בואי הנה!

הרחוב היה שקט, הכלבה לא באה.

הבן שלי אמר- נו, אמא, מה את אומרת?

אמרתי- מאיפה כל התמונות האלה? מה הסיפור?

הוא אמר- התחלתי במקרה, ראינו יום אחד במרכז חתול מת וצילמתי.

שאלתי- אתה הורג את החיות האלה?

הבן שלי הזדעק. נראה לך? מה נראה לך? מה פתאום! את יודעת כמה חיות מתות יש? מלא. את לא מאמינה כמה. רק צריך לחפש אותן.

אמרתי- טוב. אני מניחה שזאת אומנות. הפואטיקה של המוות.


צעקתי שוב לכפרה לבוא, אמרתי לבן שלי שמשהו קרה לה. בוא נחפש אותה.

קמנו משפת המדרכה ונכנסנו אל הצללים, צעקנו- כפרה, כפרה. יללה נשמעה. רצנו לכיוונה. מצאנו אותה בין השיחים.

היא עמדה, מייללת, באחוריים שלה היה תקוע כלב גדול, הוא לא הצליח להשתחרר.

חזרנו הביתה בלי כפרה, אני כעסתי. אמרתי לבן שלי שהכלבה תדאג לעצמה ותחזור לבד, יש גבול. בעלי נאנק מכאבים, השפעת האדרנלין פגה. הוא סבל, הוא שכב במיטה עם שקית קפואה של אפונים על הפנים וצעק. אמרתי לו שמגיע לו, שבפעם הבאה ינשום עמוק ויספור עד עשר לפני שהוא תוקף מישהו ברחוב, אבל הוא המשיך להפיק קולות של חיה פצועה. הגבה התנפחה, אחת העיניים שלו נעצמה מכובד נוזל או דם. היה לו ריח מסריח.


נביחה נשמעת מבחוץ, הכלבה המטומטמת שלנו חזרה. אני פותחת את הדלת ונוזפת בה, היא תולה בי זוג עיניים מלאות אשמה. את כלבה סתומה, כפרה. אני אומרת. היא נכנסת בשקט, לוקחת את עצמה למזרון שלה בפינה ומתכנסת בתוך פרוותה.

אחרי שבעלי נרדם, מטושטש מכדורים, עברתי לו על ההודעות בפלאפון, מחפשת עקבות של רומן, של פלירטוט, של תירוץ. לא היה שם כלום. רק הפורנו מהקבוצה של האימון, לחצתי עליו וצפיתי.

למחרת הבוקר התנהל בשגרה האופיינית לו. הבנים התעוררו בכבדות, הכנתי סנדביץ' לקטן, הם התארגנו ויצאו לבית הספר. רוני עוד ישן. הודעתי במשרד שהיום אני נשארת לעבוד מהבית, התיישבתי מול המחשב והבטתי בסקיצה האחרונה שעיצבתי והרגשתי שמשהו לא בסדר.


הסתי את מבטי לעבר החלון לנשום אוויר, הוא עמד שם, על הפיגומים והביט בי, הערבי הבלונדיני. הטחתי את החלון בפניו וחזרתי למחשב. רוני קם, זרם השתן שלו מחדר השירותים שלנו הרעיש. אחר כך צחצח שיניים וגנח מכאב או הלם מול בבואתו בראי.

שתינו קפה, שותקים.

הפועלים צעקו בערבית ורוני נשם מהר, הנחתי יד על הכתף שלו עד שהנשימות שבו לסדרן.

הוא אמר- ענת, אני חולה על הריח שלך.

רציתי להראות לו את התמונות שהבן שלו מצלם, רציתי להגיד לו שצופים עלינו מתוך אתר הבניה, שאין פרטיות, שחנוק לי, מת לי. אבל אמרתי- כן? זה קרם גוף חדש.

הפועלים המשיכו לצעוק בערבית, רוני אמר שזה מזכיר לו את השירות הצבאי, הוא צעק: תעל, תעל, ג'יב אל האוויה. וצחק. אמרתי לו- רוני, תהיה בשקט, לא נעים. ורוני אמר- ענת, זה הבית שלי, אני יכול לעשות בו מה שבא לי.

הגפתי את התריסים כולם: במטבח, בפינת האוכל, בסלון. את המרפסת סגרתי. ואז ראיתי אותו. בצד השטח עליו עמד אתר הבניה, ראיתי כתם שחור, צמצמתי את עיניי, זה היה חתול מת.

רצתי במהירות למטה, יחפה יצאתי מהבית אל החומה שמפרידה ביננו לבין האתר, נזהרת שלא לדרוך על מסמרים חלודים וקוצים. התיישבתי על החומה וקפצתי לצד השני, התקרבתי אל הנבלה, שלפתי את מצלמת הפלאפון והתחלתי לתקתק. כמה זוויות, כמה שיותר. בקצה אצבע כף רגלי הזזתי את החתול, ענן זבובים קטן עלה מעלה, צילמתי.

אני אשיג לו תמונה מנצחת.


לפתע מישהו צחק. מילה שאני לא מבינה פגעה בגב שלי, בזמן שעברתי את החומה לצד השני, מבלי להסתכל לאחור ידעתי מי זה.

כשחזרתי הביתה רוני כבר עמד מחוץ לחדר וצעק: ענת מה קורה לי? מה קורה לי?

הוא רעד. הפצע בשפה שלו נפתח ודימם על הפנים והצוואר, אבל זה לא היה בגלל הפצע. הוא רעד.

הוא מלמל- ענת, אני לא מרגיש את הגוף שלי, אני לא מרגיש כלום.

ניסיתי להרגיע אותו, אמרתי לו שאלה הכדורים, יש תופעות לוואי כאלה, שהוא בסדר, רוני תירגע. ורוני מלמל שנזמין אמבולנס.

אמרתי- רוני, לא צריך אמבולנס, תנשום רגע עמוק ואז תחזיק את האוויר. תסתכל עלי.

הוא הסתכל עלי, מנסה לתפוס אחיזה, נועץ את הציפורניים בכתף שלי, הוא נשם נשימות מהירות ושטוחות, הרגליים שלו פרכסו, חיבקתי אותו. חיכיתי שקצב הנשימות יאט, הוא התחיל לבכות, ללא קול. פרצי בכי אילמים, מקוטעים.

אחר כך חזרו הקדיחות והדפיקות ואני לקחתי את רוני והחלפתי לו בגדים ואמרתי לו שבאוגוסט ניסע כולנו לחופשה ורוני אמר שאיזה מזל שיש להם אותי.

בימים שאחרי הפציעה של רוני, התחלתי לחפש חיות מתות.

הוצאתי את כפרה לטיולים ארוכים, הודעתי בעבודה שאני צריכה להיות יותר בבית כדי לטפל בבעלי שנפצע . תאונת אופניים. זה אסון האופניים החשמליות האלה.


כפרה ואני מצאנו קיפודים ונמיות והמון חתולים. צילמתי עורבים, תורים ודרורים. כמה מוות. שיניתי מנחים, קישטתי בנוצות, אבנים או ענפים. יצרתי מציאות אומנותית ושמרתי את התמונות לעצמי, ממתינה לזו המנצחת, להגיש אותה לבני בכורי.

כפרה נעלמה וחזרה, פעם אחת הגיעה עם עצם בפה. אמרתי- כפרה, אל תזוזי, תני לי לצלם אותך עם העצם, זאת תמונה טובה. ואז מתוך השיח פרץ הכלב הגדול ולפני שהספקתי לבעוט בו הוא עלה על אחוריה והתחיל לפמפם. כפרה כרעה תחת משקלו, היא רחרחה את אדמת החורש, בעוד הוא תופס את הגב שלה בציפורניו ומיילל. שוב פעם הוא נתקע בה היצור המטומטם והעלוב הזה.

- זה מתנפח לו, בגלל זה הוא תקוע.

הסתובבתי לאחור. הפועל הבלונדיני עמד שם.

- אני רואה את זה הרבה אצלנו בכפר. מסכן.

שתקתי. לא היה לי מה להגיד. הפועל גירד בחוזקה את זיפי הלחיים הזהובים.

- אל תדאגי לכלבה שלך, זה רק הוא סובל.

שמתי לב שבקושי היה לו מבטא.

הוצאתי את הפלאפון, התקרבתי אל הכלבים וצילמתי- גוף, פני כלב מיוסרים , אף תקוע באדמה, זנבות משולבים, ציפורנים.

- את מצלמת את זה?

- תכף אני אראה לך.

צילמתי עוד כמה תמונות והראיתי לו את כל מה שהיה בימים האחרונים. את החיות המתות.

- אז בגלל זה קפצת מעל החומה לפני כמה ימים? מה היה שם? חיה מתה?

- חתול.

- תחביב מוזר מצאת לך.

- זה בשביל הבן שלי.

- עוד יותר מוזר.

צחקתי.

- לא, לא, זה לא נשמע טוב, יש לו עמוד באינסטגרם, לא חשוב. זה בקטע אומנותי.

- הבנתי. אני זיאד.

- ענת. תעמוד רגע. ככה. אני מצלמת, סבבה?

הוא עמד, ידיים פשוטות לצידי הגוף, הבעת פניו סקרנית.

לחצתי.

כשחזרתי הביתה רוני עמד בסלון חסר סבלנות. הוא שאל איפה כפרה?

אמרתי- מזדיינת.

רוני שתק.

צעקתי חזק יותר- היא מזדיינת, רוני! הכלבה השרלילה שלך מזדיינת כל היום ותקוע לה כלב גדול בתחת שלא יכול להשתחרר משם, זה איפה שהיא!

רוני אמר- ענת, תירגעי, מה את רוצה ממנה?

עניתי- שתפסיק להיות כזאת שרמוטה.

רוני נאנק מכאב, התלונן והדליק טלוויזיה.

הוא אמר- ענת, בואי נעשה עוד ילד.


רוני שכב בבקרים במיטה ואני התחלתי לנסוע לאזורים מרוחקים מהשכונה.

ליד פסי הרכבת יש מצבור מעניין של פגרים ונבלות. כשאני יוצאת מהדלת ונכנסת לאוטו, זיאד צועק- יוצאת לצוד? ואני צוחקת.

כשאני מחנה ליד תחנת הרכבת ויוצאת לתור מסביב לפסים, יש לי הרגשה שמישהו עוקב אחרי. אני מכירה את התחושה הזאת עוד מהילדות.

השקט שליד פסי הרכבת מצלצל בתוך האוזניים, אני יודעת לשמוע מתי הרכבת מתקרבת, עוד לפני שאפשר לראות אותה. יש גוויות על הפסים, אני עומדת מעליהן ומצלמת.

זום אין. מתקתקת. מביטה רגע, מסדרת את הפגר מחדש, מתקתקת. מוקדם בבוקר אפשר למצוא תנים שנפגעים מרכבות משא ליליות. מצאתי שתנים מתים כשלשונם הוורודה משורבבת מבין שיניהם ושהיא משחירה אחרי כמה שעות. צילמתי מאות של תמונות ואף אחת מהן לא מספקת אותי.


באחד הבקרים לא יצאתי לצלם חיות מתות, הייתי חייבת לעבוד קצת, כששמעתי רעש מהקומה התחתונה, התמי 4 שעל השיש במטבח בעבע. זה היה סימן עבורי להכין עוד קפה. ירדתי במדרגות ונעצרתי באמצע. לא הייתי לבד בבית, מישהו עמד במטבח שלי ומזג לעצמו כוס מים. דלת המרפסת היתה פתוחה ורוח ניפחה את הוילונות. זיאד עמד במטבח שלי. עורו מבהיק מעט מלהט הקיץ, שערו פרוע ומלוכלך, זקן זהוב ארוך צמח פרא על פניו, כשהוא גמע את המים, הגרוגרת שלו עלתה וירדה במהירות. הוא מחה את מצחו בגב כף היד וכל הזמן הזה לא פסק מלהביט בי נטועה בקצה המדרגה. מנח גופו חצי נשען חצי עומד על אדן השיש: ג'ינס מהוה, טי שירט אפורה עם כתמי צבע, נעלי עבודה מוכתמות.


לא הצלחתי לדבר. גם הוא לא. הוא סיים לשתות והפנה את גבו אלי, שטף את הכוס מים, שפך סבון כלים, הכניס את הסקוטש והתחיל לשפשף את הכוס בתנועות מעגליות, שטף שוב במים והניח על מתקן הייבוש. מבלי להסתובב אלי הוא יצא מהמרפסת, סגר אחריו את הדלת והווילונות נפלו בחבטה רכה אל הזכוכית.

האוויר עצר ואני התיישבתי על המדרגה, מובסת.


עליתי לחדר שלנו, מותשת. הבטתי על הפועלים יושבים בין הקרשים באתר הבניה ואוכלים. מבטו של זיאד עלה לעבר חדר השינה שלי, לא הצלחתי להבין את ההבעה שנשקפה מבעד לעיניו העכורות. סגרתי את התריסים.

בדקתי מה חדש ב"דד אנימלז", הבן שלי העלה תמונה חדשה, מבחילה ובמרגשת בו זמנית.

דפדפתי בין התמונות שאני צילמתי בשבילו. מאות של תמונות בזוויות שונות, ערוכות ומפולטרות. התחלתי למחוק אותן בזו אחר זו, מסמנת ומוחקת, מסמנת ומוחקת. תמונתו של זיאד עלתה מולי, התמונה שצילמתי אותו בחורשה, כשהסביר לי שהכלב תקוע בכפרה כי "זה נפוח לו שם", כשאמרנו שקוראים לנו זיאד וענת . העברתי אצבע על פניו והגדלתי, מביטה לתוך עיניו, מסמנת ומוחקת.

ביום שישי בשעה שבע וחצי בבוקר זיאד דפק בדלת.

שאלתי- מה אתה עושה כאן?

זיאד אמר- ענת, את חייבת לבוא.

הוא סיפר ששתי חמולות בכפר שלו נמצאות בסכסוך מזה כמה חודשים ושבלילה חמולה אחת הרעילה עדר כבשים של החמולה השניה.

הוא אמר: ענת, עדר כבשים מפוזרות בוואדי, את קולטת איזו תמונה זאת?

אמרתי- חכה פה, אני מתלבשת ובאה.

המכונית שלו הפתיעה אותי. עצם העובדה שיש לו מכונית ושהיא חדשה ונקיה. אני מודה שחשבתי אם המכונית שלו, או שהוא גנב אותה, התביישתי במחשבה הזאת, אבל לא יכולתי להסיט אותה מראשי, היא היתה קווצת שיער שנכנס לתוך העיניים. נסענו בחלונות פתוחים, נותנים לרוח לאוורר את המתח ביננו.

לרגע עלתה בי מחשבה שאני לא בסדר, שאני נוהגת בטירוף, מה אני עולה עם ערבי על אוטו, נוסעת לכפר שבחיים לא הייתי בו, לבד? אבל אני חייבת לצלם את תמונת הניצחון.

שמעתי את עצמי צועקת- עצור!

זיאד נבהל, הוא לחץ על דוושת הבלמים בחוזקה, רעדתי.

יצאתי ברגליים כושלות מהמכונית , מנסה להגיע אל מה שראיתי בצד הדרך.

מסוחררת, הבחנתי בכלבה שלנו שוכבת בתעלה ליד הכביש הראשי, מוטלת ללא רוח חיים. התקרבתי אליה באטיות, לא רוצה לראות אותה, אבל לא מסוגלת לעצור את עצמי.

הגוף שלה נראה נוקשה, מעוות. כפות ידיה מרוסקות, ראשה מעוך ופתוח, זבובים עפים מעליה, מתיישבים בתוך מה שנותר מפניה האכולים ואני לא מסוגלת לעצום עיניים, יודעת שהתמונה הזאת תישאר אצלי לתמיד.

אני חושבת- תמונה.

אני מתקרבת אל החיה המתה, מנסה למצוא את הזווית הכי טובה, אני מצלמת אותה מכיוון הזנב השמוט- אל עבר הראש, אני יודעת שזאת תמונה טובה, הכי טובה שלי.

אני מצלמת אותה כמה פעמים מהזווית הזאת ומחפשת זוויות נוספות, אני מתקתקת בלי לנשום ומתיישבת בכבדות על האדמה מכוסת העלים. היא נדרסה על ידי כלי רכב גדול וכבד, אולי משאית, אני מלטפת אותה, כפרה הטובה.

אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, בוכה, מצלמת, זזה, מצלמת, נעמדת, מתיישבת, אבל זיאד עמד מעל התעלה, מביט בי בסבלנות עד שאסיים.


הבטתי בתמונות שצילמתי, מזיזה אותן באצבע אחת מלוכלכת בחול, עד שמצאתי אותה, את המנצחת. סימנתי אותה, מצאתי את הוואטסאפ של הבן שלי- ולחצתי על שלח.







225 צפיות1 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול