שירז פשינסקי| (טריפ אצל) הדס

כותבת תוכן במשרה מלאה, לפרנסה וגם לנשמה. נהנית לעמוד על דקויות ולכתוב על הדברים הקטנים בחיים. כשם הבלוג שלה, 'הכל אמת חוץ ממה שלא', היא כותבת על מקרים שהיו באמת. חוץ ממה שלא. חובבת בעלי חיים ומתפעלת חשבון אינסטגרם שוקק (shirazinstegram). תל אביבית, נשואה ואם לשני בנים מקסימים.


(טריפ אצל) הדס


ואו, לאן נעלמת ככה? זה בגלל הקורונה נכון? האמת שאנחנו המשכנו לעבוד כרגיל, ממש כבר מאחורי הסגר הראשון וטפו-טפו לא היה אצלנו מקרה אחד של הדבקה. אז מה נשמע? בואי שבי, נראה מה קורה.


אני מתיישבת על מושב הביזנס קלאס לקראת טיסה מספר 'ניקוי-שיניים-עם-גז-צחוק-001' והדס מחברת אותי לאוואטר שיתלבש לי על האף וייקח אותי תוך דקות רחוק מפה. שאיפה עמוקה. 'דינג דונג', אני שומעת את פעמון דלת הכניסה של הקליניקה, אבל בעצם זו קריאה אחרונה לעלייה למטוס ואנחנו ממריאות אל האור הלבן.

שאיפה.


העננים שמכסים את החומר האפור מתפוגגים והופ אני גבוה מעליהם, צוללת לגבהים חדשים. השלט שמודיע שאפשר להשתחרר מחגורות הבטיחות מואר. אני רואה את האור הלבן דרך העיניים העצומות וככל שאני מתרכזת בו הכל מתחדד לי פתאום, ואני מבינה שזוהי הליבה המזוקקת של הכתיבה. כאן ועכשיו. הנה מתחיל המסע.


רכבת מחשבות ומלים שטסה ב-300 קמ"ש. איך אפשר להספיק? אני מנסה לרדוף ולהשיג אותן. מבאס ששם טוב האבי הצליח לעשות עם זה משהו לפניי. אבל כל הכבוד לו. איך הוא פיצח את זה? פעם הגעתי לכאן עם מחברת ועט וכתבתי "על עיוור" את כל המחשבות המוארות והרעיונות החשובים שהגיחו מבין נפתולי המבוכים. מילה לא הבנתי אחר כך. הכל הלך לאיבוד, ממתין שאמצא דרך לפענח. שאיפה.


רסיסים מרעננים ניתזים על פניי ואני פוקחת לרגע עיניים ומספיקה להביט בעיניה של הדס, שנייה לפני שהיא מחזירה מבט. הגבות שלה מעוצבות ממש יפה. זה מצחיק שאני חושבת על זה ונפלט לי קול קטן. רק שלא תחשוב שהיא מכאיבה לי. הכיסים שבחניכיים עושים בעיות כמעט כמו כיסי אוויר, אבל השלט להדק חגורות לא נדלק. שאיפה.


ומה איתה, עם הדס? מי עושה לה גז צחוק? מי לעזאזל עושה שיננית לשיננית? אני אשאל אותה כשנסיים, אם אזכור. כשהדס שולחת כלי משחית לכיסים העמוקים שצמודים לשיניי הנרעדות אני צוללת למחוזות הכי עמוקים בהוויה. הדס טוענת שזו תופעה מוכרת ושאני בהחלט לא היחידה. שרבים וטובים מגיעים אליה לטיפול ויוצאים עם תובנות. עורכי דין שצריכים לפצח תיק, אנשי עסקים, מי לא. אני צריכה לבוא יותר, כמו שהיא ממליצה, בגלל החניכיים כמובן. כל אחת וסיבותיה.


היא גיבורה, הדס. מישירה מבט ללועות הרי געש מדממים. כמו להיות בחדר לידה אבל לא מהזווית של היולדת אלא של המלווה. הכי קשה. כבוד לשיננית. אף פעם לא שמעתי על שינן. גנן כן. שינן לא. גברים לא יכולים להתמודד עם זה. העבודה השחורה של הניקיון והחפירות. הדס מכבה את הטייס האוטומטי ועוברת לחלק הידני והקשה באמת - המאבק פנים אל פנים עם האבנית. שאיפה. זה ההארד קור של הטיפול הזה. יש לי עוד זמן. היא עושה את כל הפה פעמיים כי היא יסודית. אני יודעת. איך זה שאבנית יש גם בשיניים וגם בקומקומים? אני אשאל אותה. אולי.


45 דקות של מגע אינטימי בנתק מוחלט. כל אחת למחשבותיה. נפלא.

הדס? את יכולה לעשות לי טובה? כשאת מסיימת פה תרימי טלפון ותשאירי לאבישג הודעה קולית שתשלח את עומר כי יש לו תור היום, אני לא מצליחה לתפוס אותה. הקול המטריד הזה, של הדיילת הראשית מהחדר השני, לא בא לי בטוב. קוטע את סיבי האינטרנט של המחשבות ומקדים את הנחיתה. אף אחד לא מחכה לי באולם קבלת הפנים, למעט האסיסטנטית שממתינה שאשלם לה. אני עדיין מוארת באור יקרות אבל מרגישה שהוא מתחיל לדעוך.


הוא עדיין אופף אותי כשאני יוצאת אל הרחוב וחושבת מחשבות טובות ממש על העולם. גם כשאני עומדת בפקק באבן גבירול, והנהג שמימיני מתעקש להידחף לפניי כששני נתיבים מתאחדים לאחד. במחווה יוצאת דופן אני נותנת לו. על האדים האחרונים שעומדים בנשימת אפי אני משחררת אליו, ברגע שהמכוניות שלנו צמודות זו לזו ברמזור, חיוך נוצץ של שיניים שממש עכשיו עברו טיפול אצל שיננית, ואני רואה שלמרות שהפה שלו ממשיך לקלל אותי או את מי שהוא משוחח איתו בדיבורית, גביני גבותיו מתרככים ומתרוממים בפליאה. סלמאת, חבר, אני מנופפת ופונה ימינה.


73 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול