שירז פשינסקי| חתול ועטלף בנמיר

כותבת תוכן במשרה מלאה, לפרנסה וגם לנשמה. נהנית לעמוד על דקויות ולכתוב על הדברים הקטנים בחיים. כשם הבלוג שלה, 'הכל אמת חוץ ממה שלא', היא כותבת על מקרים שהיו באמת. חוץ ממה שלא. חובבת בעלי חיים ומתפעלת חשבון אינסטגרם שוקק (shirazinstegram). תל אביבית, נשואה ואם לשני בנים מקסימים.

חתול ועטלף בנמיר

08:15. אני מגיעה לתחנת האוטובוס, לבושה שחור ומאופרת לעבודה. הגרביים בתיק. לא הספקתי לגרוב בבוקר. לא נורא, נסתדר עם זה אחר כך, ממילא אני נועלת את הנעליים השטוחות. איתי בתחנה נערה רזה ועצבנית. היא נראית לי כמו דוגמנית שצריכה להגיע לצילומים של קולקציית בגדי ים חדשים. היא לא מפסיקה להיכנס אל מתחת לגגון התחנה ולהתבונן במפת המסלול של האוטובוס לו היא מחכה, ואז לצאת ממנה כדי לראות אם הוא מגיע ובמקביל לנסות לתפוס מונית. אבל בשעה הזאת של הבוקר, בדרך נמיר, אין סיכוי למצוא מונית פנויה. אני מרחמת עליה.

"את מחכה ל-90?" אני שואלת.

"כן. מתי הוא יגיע? אני כבר הייתי צריכה להיות ברמת ים".

"תראי, הוא יוצא מהכרמלית בשמונה, כך שבטח הוא תיכף יגיע, ואז זה צ'יק צ'ק", אני מנסה לנחם אותה.

היא שותקת קצת, ממשיכה להביט דרומה, כאילו שאם היא תביט ותתפלל מספיק חזק הוא יופיע באופק. עכשיו אני ממש בטוחה שההשערה שלי לגבי צילומים נכונה. יש לה תיק גדול על הגב, שיערה אסוף ברישול, היא חובשת משקפי שמש גדולים ולבושה בפשטות. נראה שהיא איחרה לקום אחרי בילוי של אמש, רחצה מהר פנים ורצה לתחנה, ועכשיו מחזיקה את הסלולרי כי בטח בהפקה כבר עצבנים שכולם כבר שם והיא לא.

"את יודעת איפה זה רמת ים?" היא שואלת.

"לא, מצטערת".

"הוא עושה את כל הסיבוב בעיר, נכון? " היא שואלת במין ייאוש של השלמה.

"לא ממש, הוא רק נכנס לכמה רחובות בהרצליה פיתוח".

"לא, אני מתכוונת בתל אביב", היא מבהירה.

"אה, לא! ממש לא, אל תדאגי, הוא תכף יוצא לכיוון הרצליה. באמת. גם עכשיו אין עדיין פקקים, כך שזה באמת צריך להיות מהיר", אני קצת משקרת כדי שהיא תירגע.

"תראי, אין לך מה להילחץ. זה כבר לא תלוי בך, נכון? אז פשוט תגידי שאת מאחרת, שאת מחכה לאוטובוס. חבל על העצבים שלך", אני אומרת תוך כדי שאני מסמסת הודעת בוקר טוב לאמא שלי.

"כן, זה נכון, פשוט לא נעים לי שככה אני מאחרת בשעה. את תראי, אנחנו נגיע לשם רק אחרי תשע".

אני לא עונה לה יותר. עשיתי מה שאני יכולה בשביל הבחורה הזו.

שתי דקות אחר כך מופיע האוטובוס ברחוב העמוס והמסריח. אני נותנת לה לעלות ראשונה, כאילו שזה מה שיגרום לה להגיע מוקדם ככל האפשר, ומשלמת בנחת לנהג אחרי שאני מוודאת אתו שהוא מגיע למרינה בהרצליה. פעם כבר עליתי לאוטובוס שהתחנה הזו בכלל לא הייתה על הדרך שלו, וגיליתי את זה רק אחרי שעשיתי איתו את כל מסלול החתחתים בתוך הרצליה וכמעט הקאתי על האישה המסכנה שישבה מולי. זה הרגיש כמו רעיון נחמד לעוד תכנית ריאליטי מטומטמת – מכניסים לאוטובוס כמות מסוימת של אידיוטים שמחפשים 15 דקות תהילה, והמנצח הוא זה שמצליח לשרוד 30 תחנות עצירה תוך 25 דקות מבלי להקיא.

כמובן שהאוטובוס מלא. אז אני נשארת לעמוד ליד הנהג ומביטה קדימה. כך מרגישים הכי פחות את הקפיצות. רגע לפני שהבתים של דרך נמיר נגמרים לפני תחנת הדלק של גשר הירקון, נגלית לעיניי למשך ארבע שניות בדיוק סיטואציה שהיא שבריר של מציאות של מישהו אחר. של חתול. חתול שחור רוכן בפתחו של תא אשפה הפונה לרחוב ומביט נדהם ומופתע בגוף דומם של עטלף. אני מתסכלת ואני יודעת שזה אחד המראות שרק אני ראיתי, ושלעולם אף אחד אחר לא יראה. זה דבר שברור לי שלא הרבה אנשים היו בכלל שמים עליו את הדעת, אבל המראה, אפילו מרחוק, של הפרצוף המבולבל של החתול, ריתק אותי, וניסיתי למשוך את הרגע ולהביט בו עד שחלפנו והמשכנו הלאה אל הגשר.

אני ממשיכה את תנועת הצוואר ומביטה אחורה, לראות אם במקרה עוד מישהו שם לב לחתול ולעטלף, אבל נראה שכולם עסוקים בשלהם. ההתנתקות הזו, האוזניות, משקפי השמש, גורמת לכל להיראות מאוד מנוכר בעיניי. אני בוחנת את האנשים סביבי ורואה כמה מטרים אחורנית את הדוגמנית, שמביטה בי. אני מחייכת אליה ועכשיו היא מחייכת בחזרה. שני מושבים מאחוריי אני רואה גברת שמנה בעלת חזות מגוחכת. זו לא פעם ראשונה שאני רואה אותה באוטובוס.

הירידה למחלף הסירה דווקא פנויה יחסית, אבל נהג האוטובוס בכל זאת מחליט לנסוע דרך תחנת הדלק ו"לגנוב" כמה מכוניות. כל כך טיפשי, כי הוא לא גנב שום תור, קטע הכביש היה ריק. כנראה עניין של הרגל ישראלי שכזה. "לגנוב" את הנהגים שלידך. מגעיל.

בתחנה הראשונה בפיתוח יורד עדר של עובדי היי-טק ואני מתיישבת מול האישה השמנה, נגד כיוון הנסיעה. אנו מביטות זו בזו. על ראשה מונח ברישול כובע מצחייה צהוב עם הכיתוב "ברזיל". אני אף פעם לא מבינה למה מישהו רק מניח על ראשו את הכובע, ולא ממש חובש אותו.

עיניה כחולות וצלולות, ופיה מחויך למחצה אבל זה נראה לי כמו עווית, כי כך בדיוק היא נראתה גם בפעם הקודמת שראיתי אותה. כאילו היא צוחקת ביהירות על כולנו. מי היה מאמין שפניה של אמי יעטו בדיוק את אותו חצי חיוך מעוות בעוד כמה שנים. היא לבושה כמו מישהי שהולכת לשוק, ולידה עומדת עגלת מצרכים משובצת של זקנים. אני מביטה עליה ומנסה לנחש לאן פניה מועדות. אולי היא עובדת במשק בית באחד מתי העשירים בהרצליה פיתוח. אם כן, מדוע היא סוחבת את הקניות מתל אביב? מעניין איפה היא עולה. הגיוני שהיא עושה קניות בשוק ונוסעת היישר מהכרמלית. מעניין אם היא רומניה או משהו. בטח לא מדברת עברית. בכלל, אני אף פעם לא יכולה להבין איך אנשים כמוה יוצאים מהבית כמו שהם נראים.

ואז הבחור עם האוזניות שלידה קם ללכת. יש לו תלתלי בקבוק מאוד מיוחדים. כאילו עכשיו ייצא ממספרה. היא מלווה אותו במבטה כשהוא הולך לכיוון הדלת הקדמית. ואז היא מוציאה מהתיק את הארנק, וממנו את תעודת הזהות שלה. כחולה! אולי עולה חדשה. בטוח עובדת בעבודות בית. היא פותחת אותה ואני רואה במהופך את התמונה שלה כשהייתה צעירה יותר. לא יפהפייה אבל בהחלט נאה. עם אותו חצי חיוך. לא מצליחה לקרוא את שמה כי באותו רגע היא שולפת מתוך הכריכה הכחולה תמונה חתוכה לשניים, קצת מהוהה. של הבן שלה. היא מסתכלת בתמונה ואז עליי. אני מחייכת. "הוא ממש דומה לו" היא אומרת, ופתאום יש לי התכווצות בלב ולחלוחית בעיניים, כי רואים את הגעגועים שלה לבן. "הוא לא חי פה" היא אומרת לי, ומספרת לי שיש לה שני בנים וששניהם רחוקים ממנה. בגלל הרעש של האוטובוס והרדיו אני לא ממש מצליחה להבין איפה הם, אבל אני אומרת לה שזה באמת לא קל, ושהתמונה מאוד יפה. היא מתבוננת בה עוד קצת ומחזירה אותה למקום.

האוטובוס מסיים את הסיבוב בין בתי השכונה ופונה לכיוון התחנה שלי. אני נפרדת ממנה וקמה לכיוון הדלת האחורית. אולי בפעם הבאה שניפגש נשוחח שוב. הדוגמנית עדיין שם ולפני שאני יורדת אני מאחלת לה יום נעים, ובליבי אני באמת מקווה שיום הצילומים יעבור עליה בשלום ושלא יכעסו עליה יותר מדי.

חתול-עטלף

איור: נור הייב