שושנה ויג|"רק צל ילד שנעשה צל איש"- עיון בספר 'תפרים' למשורר ארז ביטון

סופרת ומשוררת. מנהלת הוצאת פיוטית. נשואה למשה, אם לחמישה ילדים וסבתא לשלושה נכדים. יצירותיה הופיעו בעשרות כתבי עת וביומונים בארץ ובעולם. ספרה 'ענפי התודעה' שראה אור בשנת 2021, הוא ספרה ה-15.




"רק צל ילד שנעשה צל איש" עיון בספר 'תפרים' למשורר ארז ביטון

שושנה ויג


פצעי הנשמה שנפתחו מפציעה גופנית - התימה המרכזית שמלווה את ספרו של ארז ביטון "תפרים". בכותרת ניתן למצוא מונח שקשור למונח החייטות שהוא ניסיון לתפור משהו פרום, ותפרים הם גם תפרים שמאחים מפציעה גופנית, בשיריו בספר הנוכחי מזמין המשורר את הקורא להיכנס לעומקם של החתכים, הוא חושף את עצמו בצורה מדויקת כמו חותך בסכין שוב את העטיפה שעטף את עצמו וחוזר אל המאורעות שצמח מהם והפך למי שהוא היום, משורר עטור פרסים, משורר מוערך, כזה שתמיד מורים לספרות הזכירו את הידיעה שהוא נפצע בילדותו. זו הפעם הראשונה שארז ביטון מזמין אותנו הקוראים למסע הפציעה שלו, כמו מישהו שמטפל בעצמו בפוסט טראומה כעבור כשבעים שנה, השירים מספרים את הסיפור. במקום שיכתוב יומן נגלה לנו עולמו של היוצר המבטא את רגעי החרדה והאימה במבנה של שירים.


מה הפך את ארז ביטון למשורר כה חשוב? יכולתו של המשורר לנתק עצמו מן המקום האישי ויכולתו להתבונן באחר, אלה היו הדמויות שכתב עליהן, על המהגר שמבקש להשתלב בטבורה של החברה בדיזינגוף, או זוהרה אלפסיה נתמכת הסעד, הוריו, מנהגים של יהדות מרוקו אלג'יר, הרחקה של האישי וכתיבה לקולקטיב. אני סבורה שהחיים הנורמטיביים שחי כעובד סוציאלי וגם כשערך את כתב העת "אפיריון", ימים שבהם משוררים חיזרו לפתחו שיפרסם להם שירים. אלה היו ימים של חתירה אל הנורמליות, ימים שארז ביטון החביא מפני העולם את עיוורונו. חשיפת עולמו כאדם שחרב עליו עולמו, הייתה מודחקת רוב ימי חייו, לכן הספר הזה הוא בחזקת אמירה מאוד חושפנית, עכשיו המשורר הגיע לאמת של עצמו, הסיר את כל הקליפות ומוכן לעמוד עירום בפנינו כשהוא מראה לקורא כמו במצלמה של סרט קולנוע איך הכול קרה, כיצד נפל העולם וכיצד נתפס בעיני הסביבה. כמו אומר אם לא סיפרתי עד עכשיו זה לא אומר שזה לא היה קיים, וגם תם עידן ההסתתרות.


אך כל השנים הייתה הדחקה של הפציעה עמוק בתוך התודעה שלו ורק ההסתגרות של הקורונה אפשרה לו להתבונן לעומק הרגעים הנוראים של הטראומה וגם אל מה שהתרחש בעקבותיה. ההתמקדות בנושא הזה יצרה את הספר הזה, כאשר נגעתי בו בחנות הספרים לא יכולתי להניח אותו מידי, גם כי הכרתי את ארז ביטון לאורך שנים, אפילו הייתי במעגל החברים וזה היה סוד שמור אצלו ששיתף רק את הקרובה ביותר את רחל ביטון קלהורה רעייתו, עורכת ספרו החדש בהוצאת הקיבוץ המאוחד. היא גם צילמה את המשורר והוא מופיע על כריכת הספר כבבואה של אור, צילום של אהבה שהיא מצליחה להנכיח את המשורר העיוור כמי שמאיר את עולמנו ומסביב הכריכה בצבע שחור, הבלטה של דמותו. יש משהו נוגע משהו נקי ופשוט בהעמדה הזאת.


השיר שפותח את הספר

בֵּין

הַיֵּשׁ הַחַי

הַתּוֹסֵס

הָאָץ רָץ

לְבֵין

הַמִּתְפַּקֵּעַ

הַנִּשְׁבָּר

הַמִּתְרַסֵּק

הַמִּתְפַּזֵּר

הָעוֹלֶה בֶּעָשָׁן

הַכִּמְעַט נִמְחַק

ןָמָה שֶׁנּוֹתַר

רַק צֵל יֶלֶד

שֶׁנַּעֲשָׂה

צֵל אִישׁ


זהו בדיוק הפיצול שקיים בעולמו של המשורר ארז ביטון, מצד אחד הכול חי והכול מתגלגל ומצד שני היותו כמו קורבן שעולה בעשן, והוא חי את מרוץ החיים כשהילד ההוא תמיד נמצא בתוכו והרגשות הם כל כך מהותיים בתוכו ותחושתו שהוא באותה נקודה כמו שהיה צל ילד, צל אדם. מה כבר השתנה. זוהי אמירה מאוד כואבת, שהנה האדם שזכה לכל כך הרבה הערכה ואהבה עדיין נמצא בתחושות שגוררות אותו תמיד לנקודת הפצע, ארז ביטון תמיד שם באותו הרגע שבו חרב עליו עולמו אבל גם בנה אותו. וכך לאורך מחזור השירים וגם בקטעי פרוזה מאוד בהירים וצלולים הוא מבטא את העצמי, את האני הזה שהיה שם איתו שם במסע חייו מן הפציעה ועדיין מלווה אותו.


יעיש איננו עמ' 22-9

יעיש הוא שמו של ארז ביטון מבית, שמשמעותו היא "יחיה" בשפת אימו. והשם הזה מקבל משמעות מצמררת שכן ברגע שהוא נפצע מתרחשת טרגדיה משפחתית נוראה. בכותרת של הפרק קיים אוקסימורון כי למעשה יעיש הוא יחיה ואיננו הוא מוות. צירוף שמבטא את הפיצול של חיי המשורר.

בפרק הזה 11 שירים: ולא היה אליהו/ מי יאסוף / רצועות של קול / אוי לאימו שילדתו / תימבסרת הודעות כזב / השכנה ללה ערה / שיר ערש / יעיש איננו / אני העריסה / יד קטנה / הדרך

"ולא היה אליהו", הוא השיר הראשון בפרק "יעיש איננו". בכותרת הזו שבה כבר ידוע שמשהו טרגי התקיים, לא היה נס, לא היה מי שיבוא ויציל אותי לא מכוח מקומי ולא מכוח עליון. ואחר כך בשיר תיאור זמן מדויק: ב 19 בנובמבר 1951, ואחר כך פירוט מדויק של הרחוב שבו קרה האסון הזה שלא הייתה ממנו הצלה, ברחוב כ"ט בלוד בחצר. זה היה בחצר ליד הבית. שם הרחוב כ"ט הוא מעין רמז גם להיות המקום בראשית קום המדינה, הזיכרון הקולקטיבי של כולנו כ"ט בנובמבר קום המדינה ההכרזה. המשפחה עלתה לארץ, רק הגיעו לארץ חדשה ולקשיים הקיום שלהם כעולים חדשים וברגע הזה ובמקום הזה "ילד עלה בעשן / ולא היה מי שיתפוס בבגדו / ונפל / וזה הייתי אני / ולא היה אליהו / לתפוס בבגדי / ובחצר / ילד עיסת בשר." כך במילים פשוטות בתיאור מהודק, ללא מילים מיותרות הוא מתאר את החורבן, מה זה ילד עלה בעשן, ובסיום התוצאה ילד עיסת בשר. השיר הזה מבטא מוות, פשוט כך, הייתי על המוקד, נשרפתי, היה עשן, הכאב הגופני היה נורא ואיום ומה שנותר הוא עיסת בשר. כתיבה חשופה עד כדי כך שאתה יכול לראות את תמונת האירוע בצורה ציורית והתמונה מצמררת. הייתי ילד וזה מה שקרה לי ואפילו נס לא קרה שיעצור את הזוועה. אבל גם לסיים את השיר הראשון בביטוי "ילד עיסת בשר" ייתן לקובץ את ההמשכיות שלו, משם צריך יהיה הילד יעיש, שמשמעו "יחיה" לקום וללכת, לקום להיות בתוך המוגבלות שלו.


וכך ממשיך ארז בפרק הזה, מוליך את הקורא שיבין את הטלטלה את הזוועה, "מי יאסוף" בעמ' 10 מתוארת הסצנה הקולנועית השנייה, זו סצנה בחצר בלוד, הילד מוטל עיסת בשר ואימו זועקת כמו משוגעת לעזרה ועובר שם מישהו שאין למשורר מושג מי זה היה והוא שלוקח אותו לבית החולים בטנדר בלה. התאור חד ברור, קצר ומהודק.


ומוטיב אליהו הנביא שהיה צריך להופיע בהתחלה שב בשיר בעמ' 11, חוסר ההצלה, לא היה לי כל נס. ולפי השיר הזה ניכר שהוא מטולטל בין חיים לבין מוות. לאימו תפקיד מהותי בהצלה, כאילו נדמה שבזעקות השבר שלה הצליחה להשאירו בחיים, כי אלה השאירו אותו קשוב בעת הזאת של הפציעה הקשה. הוא יודע שהיא זו שקשרה אותו למציאות כשהיה מעולף. "ורק קולה של אימי / מטפס מאחורי / לתפוס ברצועות של קול/ לקשור אותי אל הקרקע / ועכשיו מי ימחל למי / ומי יסלח."


אותי הסצינות הללו לקחו אותי לסיפור העקידה גם, אבל כאן אין מלאך שעצר את מעשה הקורבן ולא היה נס כלל, הפגיעה נעשתה. בפרק הזה הוא מתאר את האווירה, אימו המקוננת, השכנה ללה שמחפשת מדוע נפל עליו הגורל הנורא הזה. תחושת האשמה שהאסון בא אליו כי היה "ילד חי" כל הקול בפרק הזה הוא קולו של הילד יעיש בן האחת עשרה שיום אחד מילד שלם ללא פגם, אולי ילד סקרן ושובב הפך לעיסה של בשר, וכמו נענש באש תופת. בעמ' 50 "החברים שדיברו בי רעות" הוא מתאר את חבריו שמונים חטאיו. .."על שזרק אבנים על אימו ... על שקילל את אביו בליבו ... ראיתי אותו אוכל עוגות בסתר ביום הכיפורים|"

ואת האווירה הזאת בין חיים לבין מוות מבטא המשורר גם בשיר "יעיש מת" הוא מתאר את קינת חבריו, אלה שהיה משחק איתם והיה צריך להיות חלק מחבורתם כשיגדלו ויוכל ליהנות מכל מה שהנורמליים נהנים.


אבל כאמור, ארז ביטון לא יכול להיות יצחק מן העקידה כי לא הייתה לו הצלה כלל לכן בשיר "הדרך" עמ' 22 הוא מתאר באנלוגיה ניגודית את הנבדלות הזאת. אל תתבלבלו לא הייתי יצחק, לא עצרו את המאכלת ולא היה תחליף לקורבנות, לא היה איל. הוא הרגיש יום יום את הקורבנות שלו, את הדרך להר המוריה, זה כן, הוא לא נפרד מתחושה זאת, והוא נושא על כתפיו את העובדה שהוא קם לתחייה באורח יום יומי כלומר, זה היה גם מאמץ עצום לחיות עם הכאב הזה.


לֹא עָקְדוּ אוֹתִי

וְלֹא הָיִיתִי יִצְחָק

אֶל מוּל הַמַּאֲכֶלֶת

וְלֹא הָיָה לִי אַיִל בַּסְּבַךְ

כִּי יוֹם יוֹם נִצְרְבָה בִּי הַדֶּרֶךְ

אֶל הַר הַמּוֹרִיָּה

כִּי יוֹם יוֹם מַתִּי

וְיוֹם יוֹם קַמְתִּי לִתְחִיָּה

בֶּן אַחַת עֶשְׂרֵה לְעֵרֶךְ

נָשָׂאתִי עֲווֹן אָבוֹת וְאִמָּהוּת

הָיִיתִי כַּפָּרָתָם

אֲנִי כַּפָּרַתְכֶם


אל אני אחר עמ' 38-25

מעיון ברשימת השירים בפרק זה ניכר ממש טיפול בפוסט טראומה:

אלה השירים בפרק זה

למה התעוררתי למחרת בבוקר / מתחת למעטה הבד / נרקוזה / דוקטור כצלנסון, עלילות הריפוי / בין שחור לשחור / מה לך נחפז / ליהודית פוקס / במחלקה / שתי נשים בביתן 18 / שינה


והנה השחזור של היום השני אחרי השריפה. מה קורה לילד שנופל לעולם הזה? הוא צריך לבנות אישיות חדשה הוא השתנה, זה כמו להיוולד מחדש, הרי בפרק הקודם הוא יעיש "חי" הופך למת. דמותו הראשונה נמחקת והנה הוא צריך להופיע מחדש.

ובעודו בבית החולים, שוכב מגובס ובתחבושות עדיין קול ישן "וציפור תימבסרת / ציפור הבשורות של אימי / עמדה על הגדר / והתעקשה לקרוא בשמי הקודם / בוקר טוב יעיש! / בוקר טוב יעיש!" עמ' 25


ובפרק הזה פותת ארז ביטון את התהליך שנקרא תהליך רפואי, חבישה של פצעיו ומהי התועלת שבהן, בתחבושות יש מרפא, הוא אומר הן מסתירות את הבושות הגדולות, ודווקא בעדן הוא יכול לראות. הן גם כיסוי לצעקות, שזה וגם תקווה שלא תהיה יקיצה. הטלטלה הנוראה הזאת לשכב במיטת בית חולים עטוף בתחבושות וגם לקוות שאולי זה ייגמר, טלטלה בין ייאוש לתקווה, גם מרפא אבל גם שהסבל יסתיים.


בהמשך הוא אינו חוסך מן הקורא את תהליך ההחלמה, כיצד העבירו ממקום למקום פיסות עור, הטיפול מלווה בנרקוזה. תיאורים מאוד מדויקים של תהליך "החלמה" שישאיר אותו נכה לצמיתות, למעשה זו קינת המשורר על גופו, הגוף ששינה צורה ואחר כך גם הוביל אותו לשינוי מהותי של דמותו, ואולי לולא המקרה היה גורלו אחר בשכונה בלוד והוא מתאר הכול. דמויות עוברות לפניו והוא מתאר את דמות האחות המלאכית שמגיעה להפוך את תחושותיו, כזאת שהוא רואה סוף סוף את היופי בעולמו, באמצעות יהודית פוקס הפיזיותרפיסטית שטיפלה בו. הפרק הזה ממש מסביר את מה שקורה בבית החולים. הכתיבה פשוטה יומיומית, נהירה וברורה.

קיימת איזו נחמה בסיום הפרק בעמ' 38 "שינה"

אֲנִי כְּבָר לֹא זוֹעֵק

אָחוֹת אָחוֹת

שֶׁעַל סַף הַהַרְדָּמוֹת

בָּאִים מַלְאָכִים לַחֲנֹק

עַכְשָׁו

עַל סַף שֵׁנָה

אֲנִי נֵעוֹר פִּתְאוֹם

וּמִתְהַפֵּךְ עַל מִשְׁכָּבִי

כָּל הַלַּיְלָה

אֵין פַּחַד

רַק בְּדִידוּת

וְשִׂיחַ אֵינְסוֹפִי

לְלֹא תּוֹעֶלֶת אוֹ תִּכְלָה



על גב הבור עמ' 66-41

שירי הפרק גם הם תמצות התוכן לכן אני מציינת אותם, הכול באותו נושא.

ניגף / חמישה חברים היו לי / תפרים / בקיץ / בחורף / החברים שדיברו בי רעות / איגרת לאחים / מה תעשה האם / הושיט יד / בבית המרזח / יעיש מת יעיש מת / דואג האדומי / רוגז / נאצות / בסחיטה / ילד עיוור בא מירושלים / ללה עיישה נוסח אחר .

וכמו ביומן הפרק הזה שיבתו של הילד יעיש לביתו וראו את השיר הפותח את המחזור, ניסיונו להיראות ולהיות כמו כולם והנחיתה של התודעה העמוקה החדשה שהוא לא רואה. עמ' 41

נִגַּף


בַּחֲזָרָה מִבֵּית הַחוֹלִים

הוּא חוֹשֵׁב שֶׁהוּא כְּמוֹ כֻּלָּם

הוּא רַב עִם אָחִיו

וּמְנַסֶּה לִרְדֹּף

וְנוֹפֵל

נִגַּף בָּאֶבֶן הָרִאשׁוֹנָה

וְהוּא בּוֹכֶה

וְהוּא לוֹמֵד אֶת הַפֶּרֶק:

הוּא לֹא רוֹאֶה

נְקֻדָּה


לאילו חיים שב הילד, שהוא המשורר שהוא סיפורו האוטוביוגרפי ושוב נקודת המבט של הילד שחוזר הביתה שרוצה לשחק ולהשתולל עם אחיו אבל כבר בניסיון הראשון הוא נתקל באבן שהביסה אותו. המהמורות מתחילות. בשיר "חמישה חברים היו לי" 44-42 שהוא השיר הארוך בקובץ, הוא מבטא כעת את חורבן הנפש, קודם בפרקים הראשונים קראנו על הטרגדיה של הגוף וכאן הנפש הנפצעת בידי חבריו של הילד יעיש. זווית הראייה של ארז ביטון היא ללא רחמים הוא מחזיר את עצמו לאותן הסיטואציות הכואבות של הילדים האכזריים, אלה שאומרים הכול בפרצוף ויודעים כבר שהוא לא שווה להם יותר במערך החברי, הם דוחים אותו, אבל ניכר שהילדים בכלל לא יודעים מה לעשות, איך הם ישמחו אותו וכיצד ישיבו אותו אל עולמם כי אבד מאור עיניו ואינו יכול להתמודד בתחרות ריצה. וזה דוידו שיידה אבנים ולא החטיא כעת פוצע את נפשו. וכך הדובר מחבר לחבר וכל אחד בתורו מתואר גבי בוהדנה, ושימו לב שהמשורר זוכר את שמות החברים מאז, וגבי מזהה שהילד הזה החכם והראשון בכיתה יעבור את כולם, הוא חוזה את עתידו של יעיש אבל מה שזוכר יעיש ארז המבוגר דווקא את ההשפלה שהיה מהלך יחף וללא נעליים בעוד גבי זכה לנעליים חדשות. כך השפלה לצד עידוד. והוא ממשיך וחוזר לילדות עם כל חבר וחבר ורואים שליווה אותם כל חייו וידע מה קרה איתם, כמו מכלוף שהיה עובד בשדה התעופה ואחר פתח מסגריה.


"... וְהַחֲבֵרִים מִתְאַמְּצִים

לְשַׁבֵּחַ וּלְקַלֵּס וְאֵינָם מַרְפִּים

וַאֲנִי אוֹמֵר לָהֶם:

"הַרְפּוּ, לֹא הָיִיתִי הָרָץ הַמָּהִיר בַּשְּׁכוּנָה

וְלֹא גָּמָאתִי מֶרְחַקִּים בְּמַכַּת שׁוֹק

וְלֹא הִשְׂכַּלְתִּי יוֹתֵר מִכֶּם

בְּכִתַּת הַלִּמּוּדִים

בַּאֲגֻדַּת יִשְׂרָאֵל.


שָׁלוֹם לָכֶם חֲבֵרִים

הִשָּׁאֲרוּ בִּי כְּזִכָּרוֹן קְלוּשׁ

וְאִישׁ אִישׁ בְּדַרְכּוֹ

לְקֵץ הַיָּמִים" עמ' 44

בעמ' 45 שיר הנושא של הספר

תְּפָרִים


לְאַחַר שֶׁנַּעֲשֵׂיתִי תְּפָרִים תְּפָרִים

וְעָמְדוּ עָלַי חֲבֵרַי לְשֶׁעָבַר

מַבִּיטִים בִּי כְּמוֹ בִּתְצוּגָה סְתוּמָה

נָהַגְתִּי בָּהֶם בְּלִבִּי בִּמְחִילָה גְּדוֹלָה

כִּי לֹא רָאוּ בִּי יוֹתֵר חָבֵר

לְמִשְׂחָקִים אוֹ לְדִבּוּרִים

נִסּוּ לַשָּׁוְא לַחְנֹף אֵלַי

וּלְתָאֵר אוֹתִי

כִּגְדוֹל הַמְּהִירִים בָּרֹבַע

וְהָיוּ מְהִירִים מִמֶּנִּי

וַאֲנִי בִּקַּשְׁתִּי רַק

שֶׁיִּסְתַּלְּקוּ מֵעַל פָּנַי

כִּי אֲנִי הַיָּחִיד הַמּוּזָר

וְהֵם הַמַּמְשִׁיכִים

לִקְפֹּץ וְלָרוּץ

וּלְטַפֵּס וְלִקְטֹף

וּלְקַלֵּל וּלְגַדֵּף בְּחִבָּה

וְאֵלַי לֹא פָּנוּ עוֹד


הפרק הזה על גב הבור הוא פרק קשה על חייו של הילד, זה ששוכב במיטתו בבית כשהוא כבר לא מסוגל לפעילות בימי הילדות, אחיו גוזלים את מעמדו כאח הבכור ומתעלמים ממנו, הם נשענים עליו מבחינה כלכלית, כנראה בשל הנכות הוא זכאי לפיצויים והוא דואג לסדר את האחים כשלמעשה הם אינם מתייחסים אליו כאל אדם, הם נוטלים ממנו מה שאפשר אבל הוא חי בבדידות איומה בביתו מנותק מן הסביבה בלוד. תיאור ההליכה מתחנת האוטובוס עד לביתו כשאיש אינו מחכה לו, בגיל 12 ילד עיוור עולה ויורד מדרכות, כל הזיכרונות הכואבים צרובים בו והוא שוטח הכול בגל השירים הזה שהתפרץ כשהוא שוב סגור בביתו בימי הקורונה ואינו יכול לצאת, אולי התקופה הזאת היא שגרמה לו לשוב לשם ההסתגרות הזכירה לו את ההסתגרות אז.


השיר "רוגז" הוא ביטוי למצבו החצוי בין העולמות. בירושלים הוא שמח, מדלג שתי מדרגות יחד, מוקף בחברות ובחברים, אבל כשהוא שב הביתה הוא חוזר לבית עני, חיים עלובים של הורים שעדיין חיים על פי הבור שהוא דו משמעי, מקום הפציעה שבו נפער הבור נשאר פיזית כמו שהוא, והוא עצמו יושב לפתח הבור, הוא נקלע לבור הזה וכשהוא בלוד הוא חוזר לטראומה וגם הכעס על כך שהמשפחה נמצאת בפאזה אחרת מתבטאת בשיר הזה. עמ' 60.


"...וְאִלּוּ כָּאן / בְּבֵית הֶחָרֵב הַזֶּה / הוּא שׁוֹכֵב בְּמִטַּת מִסְדְּרוֹן עַל פִּי הַבּוֹר / וְהוּא מֻקָּף זְבוּבִים / וְאֵד הָעוֹלֶה בַּקַּיִץ הַמַּהְבִּיל הַזֶּה / כָּאן בְּעִיר / שֶׁאֵין בָּהּ רוּחַ / הוּא מְלֻוֶּה שָׁנָה אַחַר שָׁנָה .... וְשִׂנְאָה כְּבוּשָׁה טוֹפַחַת / בַּחֲלַל הַבַּיִת הַנִּקְלֶה / וְרֵיחַ שֶׁל רֹעַ בָּאֲוִיר / וּמַחְשְׁבוֹת טִינָה / וְהַנַּעַר מְצַפֶּה לְסוֹף הַחֹפֶשׁ / וְחוֹזֵר אֶל הַצָּלָה גְּדוֹלָה / לִמְקוֹמוֹ בִּירוּשָׁלַיִם."


כמה נורא לקרוא שורות אלו שבהן מבטא המשורר את תחושותיו בביתו, את בדידותו, וקשת רחבה של רגשות. למעשה הבושה של בני המשפחה מובילה לניצולו וגם לנידויו המשפחתי, האם אפילו נעזרת בו לבקש עזרה בבית מרזח, כמושיט יד. הוא מרגיש כיצד הם מרחיקים אותו מהם כמו אינו קיים, ורק מגיעים אליו לדרוש תמיכה כלכלית ממש ליד מיטתו כשהוא שוכב בבית העלוב. הם מתחתנים, בונים את עולמם כשהוא חולם להיות משורר כבר מילדותו ובחלומו לפצות אותם בעקבות מימוש והתעשרות כלכלית, הוא יודע מילדות שזו תהיה ההצלה.. המשורר פשוט משלם על תחושות האשמה. אפשר לומר שזהו פרק חושפני מאוד שמגדר את הטרגדיה של ההשפלה, השחתת הנפש בתוך התא המשפחתי כהורים שאינם יכולים לשמור על מעמדו של יעיש.

לפני כן עמ' 80-69

שירי הפרק

יופי קמל / יעיש שלפני כן / אני אוהב את הילד הזה / עיר רפאים / ככרות צלוד / צבעים

הפרק הזה הוא פרק הקינות של ארז ביטון המבוגר שמבכה את יעיש הילד. בהחלט קשה לקרוא את הפרקים בספר, צפיפות מידע, שפה מאוד ישירה ללא מטפורות, המציאות כפי שהייתה בעיניו של הכותב, אין מקום לייפות רק לקיים חשבון נפש וגם לקונן על כל מה שאבד, ההחמצה של חייו, לו יכול היה לדלג על הפציעה מה היו חייו ולאן היה מגיע. האם ארז ביטון נולד בליל הפציעה כמשורר, נראה שכן, משם הוא ממריא בחלומותיו וביומו, מנסה לברוא עולם אחר אבל בספר הזה הוא מונה ומתוודה באופן הכי פתוח על הגורל הנורא שאין לו ממנו הצלה, שכל ההדר הזה של משורר חשוב ומפורסם, שגר ברמת השרון בטבור הישראליות הוא אינו יכול לשכוח את ההשפלה, את חוסר האונים בראשית דרכו, וזה כואב וזה שורט גם את לב הקורא, כך הרגשתי פעמים רבות.


יֹפִי קָמַל


הָיִיתִי יֶלֶד נִפְחָד

נִרְדָּף

הַיֹּפִי הָאֵינְסוֹפִי שֶׁל הָעוֹלָם

רָאִיתִי הַרְבֵּה פָּנִים דְּאוּגוֹת

רָאִיתִי יֹפִי קָמֵל

רָאִיתִי פְּנֵי אָבִי זְעוּפוֹת

רָאִיתִי אַחִים מְבֹהָלִים

אֲנָשִׁים מְחַיְּכִים בְּפָנִים קְפוּצוֹת

רָאִיתִי מִדְרָכוֹת פְּגוּמוֹת

קִירוֹת מַטִּים לִנְפֹּל


שָׁפְעָה חֲמַקְמַקָּה

פָטָה מוֹרְגָּנָה

כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ

בַּשְּׁקִיעָה מַתְמֶדֶת


הפרקים האחרונים "עיט על הבית" עמ' 110 – 91

אלה השירים

עיט על הבית / לפני ואחרי / אימי מכפר הקוצים / אשמת אב / ממלא מקום / אימי משדלת ציפור 2 / על גב הבור / הנקמה בהדרגה / בר מצווה / הממונים / מכירת יוסף / המסלקים / בבוקר / לברזלים הקטנים שבגוף / על הדיבור


ומקטעים: 124- 113 רסיסי מראות / כמו עדת ציפורים / חיים אלימלך / תאריכים של בכי / חושים נותרים / מיותר

כשמגיעים לקטע האחרון "מיותר" בעמ' 124 מופיע על עמוד שלם מקטע מדויק שמספר את שהתרחש במשפחה על כך שההורים פשוט סברו שיעיש, מת באותו אירוע. והספר הזה הוא למעשה העברת התחושה הזאת לקוראים בצורה של גלולות שיריות. "התחושה שאני מת ליוותה אותי כל חיי. כלומר, הרי חיי הקודמים נעלמו ואינם, נעשיתי ילד אחר, איש אחר, נבוך ומתבייש במה שאני. הוריי הנחילו את התחושה של היותי בעצם מת גם לאחי וגם לסביבה, וכך אמרו: יעיש, אינינו. הוא אי שם בירושלים. הוא מגיע לדאבון הלב מדי פעם והוא שוכב במיטה הזאת שעל חור הפצצה וכך יאה. אבל חיינו מתרחשים בלעדיו."


לסיום דבר מחברת המאמר

אני פשוט לוקחת נשימה עמוקה, ורוצה להודות לארז ביטון ידידי היקר, שכתב את ספרו, שהעניק לנו הצצה לתוך הפצעים שלעולם אינם מגלידים. אני זוכרת שיעור ספרות הכי יפה שלי כשהתוודעתי לשיר שלו זוהרה אלפסיה ואחר כך פגשתי את דמותה בעיתון כאישה אמיתית שהייתה קיימת, והמאמר הזה הוא לכבוד המשורר שכותב כאחד מאיתנו ואף יותר מכולנו באומץ.

אני מסיימת את הכתיבה בתחושה, שהספר הזה הוא החשוב מכולם וחובה לבתי הספר, כי פה ארז האמיתי שאינו מסתתר יותר, הוא מתאים למערכת חינוך שרוצה להיות אמיתית ולטפל בקשיים חברתיים, בחרם, בהתעלמות מסבל היחיד בחברה ובשונה.

חיבוק, ארז ביטון והמון תודה לרחל קלהורה ביטון שסייעה בכל מאודה ובכל ליבה.

96 צפיות0 תגובות