שושנה ויג| עיון בספר 'סימני חיים' למשוררת לימור אזולאי

סופרת ומשוררת. מנהלת הוצאת פיוטית. נשואה למשה, אם לחמישה ילדים וסבתא לשלושה נכדים. יצירותיה הופיעו בעשרות כתבי עת וביומונים בארץ ובעולם. ספרה 'ענפי התודעה' שראה אור בשנת 2021, הוא ספרה ה-15.





עיון בספר 'סימני חיים' למשוררת לימור אזולאי

הוצאת 'ספרי עיתון 77', 2021. בעריכת אמיר אור, 60 עמודים.




ספר הביכורים של לימור אזולאי מצטרף לספרי ביכורים שיצאו בתקופת הקורונה, אך כשמעיינים בספר מגלים שהספר מבחינה פואטית בנוי במינון מדויק, נוגע בתמות רגישות וניכר שהכותבת יודעת מלאכת כתיבת שיר מהי. הספר מחולק לארבעה פרקים, מידה של ענווה היא שהספר אינו מכיל שירים רבים. הוא לא עמוס, אך כמו שאומרים כל שיר נוגע בקורא.


נתחיל מכותרת הספר ״סימני חיים״. מדוע לימור אזולאי קוראת לספר בכותרת הזאת, התשובה מתבררת לאורכו של הספר שנושא על גבו את כל החסר בעולמה. נתחיל מההקדשה שהיא הקדשה לאלה שאינם בעולמה. זו רשימה שכאשר קראתי אותה די השתוממתי: הוריה, אחותה, אימא החורגת, בני דודים. השמות נזכרים בספר וניכר שהשירים בספר הצנוע הם רצונה של הדוברת לדבר את עצמה כשארית לכל אלה.

כתיבה היא בהחלט נבירה בפצעים שלנו וכתיבה היא גם פעילות תרפויטית וזה מה שקורה בספר זה. וזה נעשה בצורה מדויקת ומופלאה. היתמות, השכול והיותה בת דור שני לשואה - מופיעים בשירים ואתייחס לפרקי הספר בהקשר לזה, לצד הטנטוס והנוכחות של המוות הספר נמצא גם את הארוס והרצון לחיות.



כריכת הספר 'סימני חיים' ללימור אזולאי, בהוצאת 'ספרי עיתון 77', 2021

באדיבות המחברת



פרק ראשון

הניסוי

פרק שמופיעים בו 13 שירים. כפי שכבר כתבתי המוות הוא חלק מהותי בעולמה של הכותבת והשיר הראשון ״בארון קבורה״ מתאר תמונת ארון מתים. כשאין סימני חיים מכניסים את הגוף לארון קבורה וזה מה שקורה לדוברת. המקום הוא ארון מתים, באופן מטאפורי חוט המחשבה טווה לה את התכריכים. השיר מעלה את השאלה מדוע היא חיה בתחושה שהיא נמצאת בתוך ארון מתים.

אבל השיר מבטא את המחנק שבכרוך בלהישאר בחיים ולחיות בצל המוות. זו אולי תחושת האשמה. האם היותה בחיים היא כזאת.

היא מנהלת דיאלוג עם המוות היא מאנישה אותו ומוכנה להביט לו בעיניים, הנה אני כאן. שיר שאולי אפשר היה לקצר עד לשורה שבו היא אומרת אני כאן! אולם התמה של הפנייה למוות, שבו היא אומרת ברמת הסב טקסט – בוא נראה אותך, האנשה וניהול דיאלוג מול משהו מהנוכחות של המוות. ההתחככות עם המוות - המוכנות להיות שם. מה שהיא אומרת שהיא עדיין כאן והמוות הוא עדיין עניין של החמצה עבורה. פתיחה מטלטלת לספר, וברור שהתכריכים של המוות יפרשו לאורכו ולרוחבו של הספר.


בארון המתים


אֵין סִימָנֵי חַיִּים, אִשְּׁרוּ הַמֻּמְחִים

רָחֲצוּ וּמָשְׁחוּ אֹדֶם עַל שְׂפָתַי,

הִכְנִיסוּ אֶת גּוּפִי לָאָרוֹן.

חוּט מַחֲשָׁבָה טוֹוֶה תַּכְרִיכִים לְגוּפִי –

אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה אֶת הַדְּפָנוֹת,

לֹא מַרְגִּישָׁה אֶת גּוּפִי.

הַאִם אֲנִי אֲוִיר?

אֵינִי מַצְלִיחָה לִנְשֹׁם אֶת עַצְמִי.

אוּלַי אֲנִי הַחֹשֶׁךְ. עוֹד מְעַט אֶנְעַץ מַבָּט

בְּעֵינָיו שֶׁל הַמָּוֶת וְאֹמַר לוֹ

אֲנִי כָּאן!

אוֹמְרִים שֶׁאַחֲרֵי הַחַיִּים אֵין מָקוֹם וְאֵין זְמַן,

אֲבָל אֲנִי כְּלוּאָה פֹּה שָׁעוֹת, לְבַד-

מַר מָוֶת לֹא בַּבַּיִת.

הוּא קָרָא לִי כָּל חַיַּי, תָּמִיד הִגַּעְתִּי

רֶגַע אֶחָד אַחֲרָיו, אֵיזוֹ הַחְמָצָה!

שׁוּם עוּגָב לֹא נִגֵּן לִכְבוֹד מוֹתִי,

אֲפִלּוּ הַמָּוֶת לֹא רוֹאָה אוֹתִי.

אוּלַי אֲנִי לֹא מַרְגִּישָׁה,

אוּלַי אֲנִי לֹא שָׂמָה לֵב,

אוּלַי אֲנִי עֲדַיִן חַיָּה.


סימני חיים, עמ' 9


בשיר השני "סוף סוף" מצליחה הדוברת לחיות בתקופת הקורונה בצל הקפדה על ניקיון ומלחמה על החיים.


"כְּמוֹ אֵצֶל כֻּלָּם

הַנִּסּוּי הַחֶבְרָתִי קוֹרוֹנָה הִצְלִיחַ לִי,

כְּמוֹ שֶׁאַבָּא אָמַר, אֶת חֵלֶק מִקּוֹלֶקְטִיב!...

גַּם אֲנִי כָּל יוֹם מְנַקָּה, מְבַשֶּׁלֶת, אוֹכֶלֶת וְאוֹכֶלֶת

אוֹגֶרֶת רֵזֶרְבוֹת בְּשַׂר אָדָם."

סימני חיים, עמ' 10


בפרק הזה שנקרא ניסוי מצאתי גם שיר דיאלוג עם אלוהים, הפנייה נמצאת בשיר "עננה" בעמ' 17.

השיר לקח אותי לשירי הקטרוג של ביאליק ב"על השחיטה" או לשיר של יונה וולך שבו היא מתוודה שלעולם לא תשמע את קולו המתוק של אלוהים, ובראיונות איתה היא מספרת על הדיאלוגים הללו. גם כאן השיר לוקח את הפנייה למקום יומיומי, גם העדכני לימינו. אלוהים זמין והיא זו שאינה עונה. האפשרות לשוחח עם אלוהים מתהפכת אצלה בשיר כשהפנייה היא דווקא של אלוהים. היא לא פונה אליו ראשונה, אלא הוא היוזם, הוא שפונה אליה באמצעות הטלפון. ולא סתם שאלוהים רוצה לשוחח איתה הוא מתעקש ורק בסיום היא עונה, האם נוצר קשר? האם המתין לה? מה הייתה הקריאה הזאת שלו אליה? למה אלוהים מצלצל אליה בנייד. האלוהים שלה הרי נמצא ביחסי טלפון שבור עימה, היא עונה לאחר שהוא מנתק כלומר לא נוצר קשר ביניהם. הכעס מבוטא באיפוק העצום.


עננה


וֶאֱלֹהִים הִתְעַקֵּשׁ,

צוֹעֵק לִי דֶּרֶךְ הַנַּיָּד, הָלוֹ,

אַתְּ שׁוֹמַעַת?

אֲנִי לֹא עוֹנָה – שָׁכַחְתִּי אֶת הַטֵּלֵפוֹן.

רַק בַּת קוֹלוֹ חוֹזֶרֶת אֵלָיו –

הַכְּצַעֲקָתָהּ?

אֱלֹהִים מִתְיָאֵשׁ בְּקוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה.

מְנַתֵּק, עוֹטֵף אוֹתִי בַּעֲנָנָה.

עַכְשָׁו אֲנִי עוֹנָה –

הָלוֹ!?


סימני חיים, עמ' 17


פרק שני

אנה פרנק


בפרק שני שנקרא אנה פרנק יוכלו למצוא הקוראים שירים נוקבים שכותבת משוררת, בת הדור השני לשורדי שואה. בשיר הנושא של פרק זה אנה פרנק מבטאת תחושות של בת לניצול שואה.


אנה פרנק


בְּמִכְחוֹל זַרְעֲךָ צִיַּרְתָּ אוֹתִי,

יַלְדָּה פּוֹסַעַת עַל סְלִילִים כְּפוּלִים שֶׁל מָוֶת

בְּתוֹךְ שְׂדֵה פְּרָחִים,

כֵּן אוֹהֵב, לֹא אוֹהֵב, כֵּן אוֹהֵב, לֹא –

אַף פַּעַם לֹא יָדַעְתִּי

אִם בַּחֲדַר לִבְּךָ, בַּעֲלִיָּה

בָּהּ הִתְחַבֵּאתָ מִן הַגֶּסְטַפּוֹ שֶׁל הָרְגָשׁוֹת,

גָּרָה אָנָה פְרַנְק שֶׁלְּךָ,

אַהֲבָתְךָ אֵלַי.


סימני חיים עמ' 27



הסמלים בשיר הזה לוקחים את הקורא אל תחושת בני הדור השני, הדוברת כמו חווה את השואה, היא ילדה של אב שכולא את רגשותיו ואינו מבטא את אהבתו אליה, והיא חיה על המסלול הזה שאינו ברור בין טלטלות של אהבה וחוסר אהבה. העוצמה קיימת בתוך מצב אמביוולנטי, וזה מעיק על הכותבת מנקודת המבט של הילדה שהייתה.


פרק שני אנה פרנק מסתיים בשיר מטלטל


שלום לך אבא


שָׂרַדְתָּ אֶת צַעֲדַת הַמָּוֶת מְרוֹנַסְבְּרֹק

שָׁכַלְתָּ הוֹרִים וְדוֹדִים, אָח, אִשָּׁה וּבַת

עַכְשָׁו אַתָּה רָחוֹק,

גְּבוּרוֹת חַיֶּיךָ תַּמּוּ,

אֵין סַכָּנָה שֶׁנִּשְׁמָתְךָ תִּכְאַב.

עַכְשָׁו אֶפְשָׁר לְפוֹצֵץ אֶת בּוּעַת הַשְּׁתִיקָההה –

וַאֲנִי כְּבָר לֹא חַיֶּבֶת לְהִשְׁתַּתֵּף בַּמִּשְׂחָק,

אֲפִלּוּ לֹא לְהָבִין אֶת הַכְּלָלִים.

מוֹתָם שֶׁל אֲחֵרִים הִצִּיל אוֹתְךָ

מִלְּהִסְתַּכֵּל בַּמַּרְאָה,

לֹא הֵעַזְתִּי אֲפִלּוּ לִכְעֹס עָלֶיךָ.

עַכְשָׁו מֻתָּר לְגַלּוֹת שֶׁהָיָה לִי אַבָּא

בֶּן זוֹנָה, שֶׁנָּטַשׁ עוֹד בְּחַיָּיו

בְּאֵלֵגַנְטִיּוּת, בַּאֲצִילוּת, מִבְּלִי שֶׁאִישׁ יַרְגִּישׁ –

אֶת בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה.

הַמָּוֶת שֶׁלְּךָ

לֹא יַצִּיל אוֹתְךָ עַכְשָׁו


סימני חיים, עמ' 32


השיר מבטא את היתמות של הכותבת שבה היא יכולה להתפרץ ולומר את האמת שהסתירה כל חייה. המוות משחרר אמירות, חושף אמת שהסתירה אולי כדי לא להכאיב, כל כך הרבה מוות לכן היא ידעה שהיא הייתה הקורבן בתוך השכול ודווקא היתמות מחלצת אותה והיא יכולה לשחרר את האמת שלה. זה שהרגישה נטושה כשהיה איתה לאורך השנים. האיפוק הזה התפרץ לאחר מותו. האם המוות של הקרובים משחרר אותנו. זה די ניכר בבני הדור השני שלאחר פטירת ההורים הם משחררים את רגשותיהם. בשיר הזה כמו בקודם, האשמה היא החמצת אהבת אב.


כפי שכבר נכתב הספר הוא ספר שבו שולטת תימת האבדה, אבדות של אחרים וגם האובדן האישי שלה את גופה. כיצד היא חיה עדיין כשמסביב הקורבנות נערמים, גם מן העבר הרחוק וגם מן הווה, פרידה מהאם הביולוגית בגיל צעיר מאוד, והמשך חיים לצד אב ביולוגי שאינו יודע להרעיף אהבה. השירה של לימור אזולאי היא שירה שנשענת על הביוגרפיה האישית של הכותבת, אך היא גם קולקטיבית כי חיי בני הדור השני להורים שאיבדו את היקרים להם בשואה היו ברוב המקרים דומים לשלה. הנכות הרגשית הזו והקושי להביע רגשות כלפי הילדים היא תופעה פסיכולוגית ידועה שהייתה מנת חלקם.

פרק שלישי

בדידות אחת


מונחי האובדן והמוות מופיעים גם כשלימור אזולאי כותבת על אהבה בפרק בדידות אחת


קדיש לאהבה


עַכְשָׁו כְּשֶׁאַתָּה בִּמְרוֹמֵי עַרְפִלִּים,

אִם תִּקְרָא לִי לִרְכֹּב אִתְּךָ

עַל גַּב דְּרָקוֹנִים, אֶהְיֶה מוּכָנָה

שֶׁתַּחֲזִיק בִּי בְּעֵינַיִם כְּבוּלוֹת.

יַחַד נִשְׁטֹף בָּאֵשׁ הַמְּכַלָּה אֶת הַדְּרָכִים

שֶׁלֹּא הוֹבִילוּ אוֹתָנוּ אַף פַּעַם לְרוֹמָא,

אוֹ לְאַהֲבָה.


גַּם אִם נְקוֹשֵׁשׁ חוּטֵי זָהָב, לֹא אֵדַע

לִטְווֹת לְךָ קַן מִבְטָחִים

אַצִּיעַ לָךְ קַן מִבְטָחִים

אַצִּיעַ לָךְ כַּר אֲבָנִים, אֲכַסֶּה אוֹתְךָ

בִּשְׂמִיכָה שֶׁל מִלִּים.


סמנטיקה שלקוחה מעולמה של ילדה שגדלה בצל המוות זה הרחוק וזה הקרוב, כל הזמן המוות רודף אחריה גם כשהיא נמצאת בהתאהבות.


פרק רביעי

אנחנו כאן


בפרק הרביעי והאחרון שבו האופטימיות הזהירה שאולי הצילה את עצמה מן הגורל הזה,


ספירה לאחור


הַס מִלְּהַזְכִּיר אֶת הַמָּוֶת, אָמְרוּ,

וַאֲנִי אוֹמֶרֶת, הָא לָכֶם_

מוֹת אִמָּא

מוֹת אֲחוֹתִי

מוֹת הַדּוֹד

מוֹת אַבָּא.

אַתְּ הַבָּאָה בַּתּוֹר, יֹאמְרוּ,

סַרְטָן יְקַנֵּן בְּשָׁדַיִךְ,

וַאֲנִי אוֹמֶרֶת, הָא לָכֶם –

בָּזֶה הַסַּכִּין

יִכָּרְתוּ הַשָּׁדַיִם,