שושנה ויג | עיון בספר 'באר תבונה' למשוררת יהודית מליק שירן

סופרת ומשוררת. מנהלת הוצאת פיוטית. נשואה למשה, אם לחמישה ילדים וסבתא לשלושה נכדים. יצירותיה הופיעו בעשרות כתבי עת וביומונים בארץ ובעולם. ספרה 'ענפי התודעה' שראה אור בשנת 2021, הוא ספרה ה-15.




עיון בספר 'באר תבונה' למשוררת יהודית מליק שירן


ספר שיריה של יהודית מליק שירן 'באר תבונה' שהתפרסם בהוצאת 'בת אור' בשנת 2020 מכיל פרקים מגוונים ואחד מפרקי הספר הוא התבוננות בעולם שהוא מחוץ למסגרת הנורמטיבית של החברה. יהודית מליק שירן המשוררת היא גם נשמה של מטפלת. היא יודעת לגעת באנשים שאנו לא שמים לב אליהם, שהם בשולי החברה. אובדן שפיות הוא נושא שמופיע בקבוצת שירים שעוסקת בדמויות של מאושפזים במחלקות סגורות. ההצצה למחלקה הסגורה היא הצצה לעולם שבו קיים איבוד עשתונות. הדמויות שמופיעות בפרקים הללו של המחלקה הסגורה הן אלה שנפלטו מן העולם וחיות בעולם משלהן.


יהודית מליק שירן המשוררת הרגישה חובה לבטא ולהאיר בפנינו זוויות אנושיות חדות אחרות. אומרים שהמשורר צריך כלים רבים כדי לבטא את המראות ויהודית משתמשת בכישרון ההתבוננות כדי לשרטט את התמונות שאינן מהעולם המוכר לנו. אנחנו רוצים לראות עולם יפה, תמונות נוף פסטורליות והיא מנחיתה עלינו את סבלו של האחר, את עולמם השבור של אלה שנגזר עליהם גורל של אשפוז במחלקות של בריאות הנפש.


השאלות המתעוררות מן השירים של יהודית מליק שירן הן, היש הגדרה לנורמליות?, האם השיגעון אכן נתפס כמשהו מעוות? האם אנחנו כביכול שפויים והאחרים אינם שפויים? המשוררת משתמשת בסמנטיקה מגוונת לתיאור הדמויות והיא חוזרת ומחדדת שהיא נתקלת בדמויות רדופות במחלות נפש והיא מציינת גם את השיטיון, את השסעת ועוד.


בשיר הראשון מתנהל שיח בין רופאה לבין מטופלת. החרדה של המטפלת או הרופאה באה לידי ביטוי בתיאור, האם המטופלת שמחזיקה מספריים ביד יכולה להזיק לעצמה. המטופלת מרגיעה ואומרת שאין בכוונתה לגזור את שיערה. היפוך תפקידים בין הרופאה לבין החולה.


***

אֶגְזֹר לְתָמִיד קְשָׁרִים לֹא רְצוּיִים

קְשָׁרִים

שְׁקָרִים

שֶׁהַמְּצִיאוּת לֹא סוֹבֶלֶת

אַתְּ בֶּטַח מַכִּירָה כָּאֵלֶּה, דּוֹקְטוֹרָה.

גַּם הוּא לֹא גִּבּוֹר

עֵינָיו בְּהוּלוֹת כְּשֶׁהוּא מְשַׁחְרֵר הַפְרָשׁוֹתָיו

וּמְצַיֵּר בְּקֶשֶׁת גֶּשֶׁם צָהֹב

יוֹצֵר הַגֶּשֶׁם, מֵבִיא הַשְּׂמָחוֹת קוֹרְאִים לוֹ חֲבֵרָיו

שֶׁרוֹקְדִים סְבִיבוֹ בְּטֶקֶס מְכֻשָּׁף

מַרְגִּישׁ כְּעֵגֶל מֻזְהָב

בְּתוֹךְ צַחֲנַת חַיָּיו.


האישה שכביכול חולה מצביעה על הצביעות של החברה, האם רק אדם חולה ולא שפוי יכול להאיר לנו באור הנכון את זווית הראייה. בהמשך מוזכר מטופל נוסף שגם הוא בורא עולם חלופי מטורף משתין בטקס מכושף. בזווית הראייה של המשוררת המתבוננת היא מבחינה בקסם הטירוף. הדמויות שמתארת המשוררת הם של אלה שסטו מדרך הישר כמו בשיר הזה, דמותו של הנרקומן זה שהעז יותר מדי.



מְנַת יֶתֶר

מַסְנִיף מְנַת יֶתֶר מִנַּרְקִיסִיזְם

אֲנִי מֵעַל כֻּלָּם

יָפֶה יוֹתֵר

מַלְחִין עֲנָק

זַמָּר מְבֻקָּשׁ.

כְּמוֹ קַיִן

נָע וָנָד נִגְזַר עוֹנְשׁוֹ מִשָּׁמַיִם

וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי

שֶׁלּוּצִיפֶר הוּא אָבִיו

וְלִילִית הִיא אִמוֹ.



השיר הזה שמדבר על השיגעון


לוּ הַשִּׁגָּעוֹן

לוּ הַשִּׁגָּעוֹן הָיָה בְּלוֹרִית מְסֻקֶּסֶת

כָּל אֵלֶּה שֶׁקּוֹרְאוֹת לְעַצְמָן מְשׁוֹרְרוֹת

הָיוּ מִתְיַפּוֹת לְמַעֲנוֹ בְּקֶרֶן רְחוֹב

גַּם אֵלֶּה שֶׁנּוֹתְנוֹת קוֹלָן בְּשִׁיר בְּ"שׁוּק הַכַּרְמֶל"

הָיוּ מַבְּסוּטִיּוֹת

מִישֶׁהוּ קָרָא אוֹתָן בְּעֵינָיו

עָשָׂה לָהֶן אֶת הַיּוֹם

עָגַב עַל חַמּוּקֵיהֶן

הִרְטִיב לְשׁוֹנוֹ עַל שְׂפָתָיו

בְּלַהַט תְּשׁוּקָה

מַבְעִיר בָּהֶן אֶת הַיּוֹם

מְקַלֵּף אוֹתָן מֵעָלָיו.

לוּ הַשִּׁגָּעוֹן הָיָה מִתְפַּלֵּשׁ בְּשִׁטְיוֹן הַמְּצִיאוּת

הָיִינוּ עֵדִים לְתִפְרַחַת הַבִּצּוֹת

בְּכָל בִּצָּה מִתְעוֹרֵר לַחַיִּים נַרְקִיס צָעִיר

מַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ כְּזַמָּר בְּכָל הָעִיר

אֲפִלּוּ מוֹצִיא סִינְגֶל עִם שֵׁם מִשִּׁיר יָדוּעַ

כְּבָר לֹא מַקְפִּיד עַל הַכּוֹתֶרֶת וְלֹא עַל הַתֹּכֶן

רַק אַהְבָּלִים בּוֹדְקִים תְּכָנִים

הָעִקָּר זֶה הַצְּלִילִים

הַמִּלִּים מִזְּמַן אִבְּדוּ עַצְמָן לְדַעַת

מִישְׁמָשׁ מִפֹּה וּמִשָּׁם

מִי צָרִיךְ אֶת כָּל הַטָּרָרָם.

לוּ הַשִּׁגָּעוֹן הָיָה קַרְפָּדָה מְקַרְקֶרֶת

אָז "מוּלִי" שֶׁל שׁוֹשַׁנָּה וֵיג הָיָה הַזַּמָּר הַבִּלְתִּי מְעֻרְעָר

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַמִּלִּים צְרִיכוֹת לְהִתְבַּיֵּשׁ

וְהַצְּלִילִים הָיוּ מוֹצְאִים סִבָּה לְהִפָּגֵשׁ

כִּי תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן הָיוּ תְּרָפִים

וְאוּרִים מְבֹהָלִים וְאִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה

וַחֲסַל סֵדֶר הַשִּׁיר וְהַמַּעֲשֶׂה.


יש בשיר ביקורת מוצדקת לדעתי על התקופה שלנו, על הביצה הספרותית, על הרצון לשורר. הדוברת מזכירה דווקא משוררות. בתוך השיר משורבבת שמה של יצירה שלי לילדים, השיר הזה שואל את השאלות לגבי השיגעון, אני רואה בשיר הזה גם נימה הומוריסטית שובבה, אבל העיקר לדידה של יהודית שהיא גם מלחינה. העיקר הוא הצלילים ולא המילים. זוהי הבחנה מאוד ייחודית מפיה של משוררת, שאומרת כולנו מגבבים מילים ללא הפסקה אבל מה שחשוב הוא מה אנו שומעים מהו הלחן שיוצא ממילים אלה. אפשר גם להבין מכך את ההלחנות הרבות לשיריה של יהודית מליק שירן שאותן היא שולחת מדי שבוע בעמוד הפייסבוק שלה וגם באישי לחברים שלה.


הטירוף והשיגעון אצל יהודית הוא גם טירוף מאגי, שקשור למסורות מיסטיות. למשל האיש המטורף שמכשף נשים בשיר הבא


עַל סַף

כְּשֶׁהַטֵּרוּף רוֹקֵד בְּחַיֶּיךָ כְּבֶן לְוָיָה צָמוּד

עֵינֶיךָ כֻּשְּׁפוּ בְּרֹעַ

הֶתְקֵפֵי הַחֲרָדָה נֶאֱחָזִים בְּךָ

כְּמוֹ עוֹלָל בְּחֵיק אִמּוֹ

פַּעַם אַתָּה מַרְיוֹנֶטָה

מְשַׂחֵק בְּרִגְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל נָשִׁים

וּפַעַם אַתָּה סַמָּאֵל

לוֹכֵד מַבָּטָן בְּעֵינֵי הַלַּיְלָה הַמְּהַפְּנְטוֹת שֶׁלְּךָ

רוֹקֵד עִמָּן בְּחִזּוּר הַחַיִּים

מַחְדִּיר בָּהֶן אֶרֶס מִלּוֹתֶיךָ

מְשַׁפֵּד אוֹתָן בְּעֵינֶיךָ הַדּוֹקְרוֹת

כְּמוֹ הַיָּם הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו

אַתָּה עוֹלֶה עֲלֵיהֶן

כִּי אַתָּה הַטּוֹב מִכֻּלָּם

אַתָּה יוֹצֵא חֲלָצָיו שֶׁל הַטֵּרוּף

הוּא שׁוֹלֵט בְּךָ וְאַתָּה נִשְׁלָט בּוֹ​

וְהוּא וְאַתָּה אֶחָד

זֶה מָה שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתְךָ מְיֻחָד.

אַתָּה נַכְלוּלִי וְאַפְלוּלִי

בֵּן שֶׁל סַמָּאֵל וְלִילִית.


יהודית בונה טקסטים גם סביב נושאים טיפוליים וגם מתבוננת בעולם האחר באמצעים מיתיים, ״אתה נכלולי ואפלולי בן של סמאל וליליה.״ כוחות האופל משתלטים על בני האנוש אין אפשרות להימלט מהם במחלקה הסגורה, והשאלה אם עולמנו אינו בנוי תמיד על חלקים אפלים.


לדמותה של לינה בבית המשוגעים מייחדת המשוררת כמה שירים, היא מבליטה את נוכחות המשוגעת. ומהי אותה אישיות? לינה מוכת הגורל מרגישה שנמלים מהלכות על גופה ועוקצות אותה. הפגיעה בגוף משלבת המראה הזה. ייאוש שאין התחלה והרגשה שבמחלקה הסגורה הכול יכול להיגמר ולהסתיים עבורה. תיאור מחלת הנפש של אישה שפוגעת בגופה הולך ומתחדד בשיר השני.


מְסֻחְרֶרֶת


לִינָה וְיַיִן לֹא מִסְתַּדְּרִים

הִיא רַק לוֹגֶמֶת מִמֶּנּוּ

וְהִיא כְּבָר מְסֻחְרֶרֶת כְּמוֹ שַׁפִּירִית.

הִיא אוֹהֶבֶת לִמְצֹץ אֶת הַדָּם מִנַּקְבּוּבִיּוֹת הָעוֹר שֶׁלָּהּ

אֵין מָקוֹם אֵלָיו לֹא הִגִּיעַ תַּעַר הַגִּלּוּחַ

הִיא מֻמְחִית בַּחֲתָכִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים

וְיוֹדַעַת אֶת כָּל מַחְבּוֹאֵי גּוּפָהּ.

לִינָה חַיָּה בְּעוֹלָם מִשֶּׁלָּהּ

אַרְמוֹנוֹת קְלָפִים הִיא בּוֹנָה מִשְּׁקָרֶיהָ.

הִיא מַאֲמִינָה בָּעוֹלָם שֶׁיָּצְרָה

זֶה הָעוֹלָם שֶׁלָּהּ.

אֶת לִינָה אֲנִי פּוֹגֶשֶׁת

בַּמַּחְלָקָה הַסְּגוּרָה

הִיא מְדַבֶּרֶת אֶל הָעֵצִים וְאֶל הַשֶּׁמֶשׁ הַזּוֹרַחַת

בָּאָה אֲלֵיהֶם בִּטְּעָנוֹת

אֶצְלָהּ חָשׁוּךְ בַּנְּשָׁמָה

עֲלָטָה עוֹטֶפֶת אוֹתָהּ כְּמוֹ עוֹלָל

וְהִיא רוֹאָה אוֹתִי

אַךְ עוֹשֶׂה עַצְמָהּ שֶׁאֵינֶנָּה רוֹאָה.

לִינָה אוֹהֶבֶת לְשַׂחֵק בַּמַּחְבּוֹאִים

גַּם עִם הַצֵּל שֶׁל עַצְמָהּ.

תמונת הזוועה של הגוף הבוגד בנפש בשירים אלה. על הפציעות שחובטת בעצמה המטופלת, בסכין גילוח וגם תולשת בשערותיה היא פוצעת את עצמה. בוודאי שאלה מחלות נפשיות קשות שהמשוררת האמיצה משתפת אותנו בהתבוננות הזאת. תיאורה של לינה המטופלת שפוגעת בעצמה כמו תרנגולת שמורטת את נוצותיה. התיאורים של המטופלים הם תיאורים פלסטיים, כמו המשוררת מנתקת את הרגשות שלה מן המקרים המזעזעים והיא מתארת אותן במבט מתבונן כמו ממצלמה שנעה שרואה את המטופל ואת הסביבה שבה הוא שוהה. המטרה היא שגם אנחנו הקוראים נסיט מבטינו ונתבונן ללא רחמים אלא שנפקח את עיניים עצומות שלנו אל מה שלא נעים לנו לראות. זוהי הייחודיות של השירים הללו, קריאה שנביט גם במקומות שאנחנו כחברה מחביאים מעיני כול. התמונה שמתבררת מפעילה את כל החושים של הקורא. שמיעה, מישוש ראייה, ריח וטעם. היא מנסה להחיות לנו את תמונות המקום הזה שרחוקות מחלק מאתנו.


כריכת הספר 'באר התבונה' ליהודית מליק שירן

באדיבות המחברת



הסבל במחלקה הסגורה מבוטא כסבל בלתי רגיל, ושוב המופע המיתי של נחשים שמופיעים בעיניה.


שֶׁהַיִּסּוּרִים לֹא נִכְלְאוּ מֵעוֹלָם בְּבֵית הָאֲסוּרִים,

שֶׁהַסֵּבֶל בִּלְתִּי נִסְבָּל וְצוֹרֵחַ מֵהָרְקָמוֹת שֶׁל לִינָה

בְּכָל הַצְּבָעִים וּבְכָל הַצּוּרוֹת

וּכְשֶׁהִיא זוֹעֶמֶת

עֵינֶיהָ הַשְּׁחֹרוֹת הוֹפְכוֹת לִנְחָשִׁים שְׁחֹרִים

שֶׁפּוֹתְחִים שְׁנֵי בּוֹלְעָנִים

לִטְרֹף אֶת יוּלָה.


אין למשוררת רצון לחסוך מהקורא את התיאורים והיא ממשיכה לתאר את לינה שחובטת בקיר שפוגעת בעצמה עד זוב דם. מי כאן משוגע נשאלת השאלה, האם אלה שפוגעים בעצמם וחולים במחלות של הרס עצמי, או אנו שמתחמקים מן המראות הללו. יהודית מליק שירן חושפת בפנינו עולם שונה מן ההוויה. התרבותית המסודרת ומתארת את מי שחייו אינם קו ישר אלא טלטלות ונזקים בלתי פוסקים, אומרים שהגוף והנפש יחידה אחת, האם תיאור מראה בית המשוגעים או המוסד הסגור הוא גם כתב אשמה לחברה שלנו, זו שפוצעת יחידים עד הובלתם למשכן הזה שהוא גם סוג של בית סוהר לגוף.


השיר הבא לקח אותי לשיר המפורסם של יונה וולך ״לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים״ כאן המטופלת שומעת את קול האלוהים. האם רק בשיגעון אפשר לשמוע קול אלוהי. האם שמיעת קול אלוהים הוא קול הזרות?



לִינָה מְדַבֶּרֶת עִם אֱלֹהִים

כָּכָה בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה

הִיא שׁוֹמַעַת אוֹתוֹ וּמְהַנְהֶנֶת בְּרֹאשָׁהּ.

בְּמוֹחָהּ מְטַיְּלוֹת נְמָלִים אֲדֻמּוֹת קְטַנּוֹת

הוֹלְכוֹת וְחוֹזְרוֹת בְּשִׁיטוּט מַעְגָּלִי

כָּל פְּסִיעָה מְעַקְצֶצֶת אוֹתָהּ וְהִיא מַחְטִיפָה

מַהֲלוּמָה בְּיָדָהּ פַּעַם לְיָמִין וּפַעַם לִשְׂמֹאל

וְהַבֶּכִי שֶׁלָּהּ מַרְעִיד אֶת רַגְלֶיהָ

וְאֶת יָדֶיהָ

אַחַר כָּךְ הַבֶּכִי מִתְפַּשֵּׁט כְּמוֹ אֵשׁ בִּשְׂדֵה קוֹצִים

וּבָאוֹת לֶהָבוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁאוֹחֲזוֹת בָּהּ

וּמְטַלְטְלוֹת אוֹתָהּ מִסְּעָרָה לִסְעָרָה

וְהִיא לֹא שׁוֹקֶטֶת

הַסּוּפָה בָּהּ מִשְׁתּוֹלֶלֶת

הִיא צוֹרַחַת אֶל לַיְלָה בְּתוּלִי שֶׁבּוֹעֵל אוֹתָהּ

מַגִּיר אוֹתָהּ אֶל תּוֹכוֹ

וְהִיא כְּבָר לֹא תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה.



קולה של המטפלת מופיע בשיר הבא, היא התומכת המחזקת והמעודדת, מכניסה לעולם השבור מנטרות חדשות להתחדשות להתחלה חדשה. אם קראנו באחד השירים שאין התחלה במוסד הסגור הרי קולה של המטפלת הוא קול התיקון, הוא קול ההתחלות.


הָסִירִי הַצָּעִיף מֵעֵינַיִךְ, הָעֵזִּי לִפְרֹץ

אַתְּ אִשָּׁה וְאִמָּא, אֶהֱבִי אֶת עַצְמֵךְ

תְּנִי לַחַיִּים לְהוֹבִיל אוֹתָךְ לְשַּׁלְוָה בּוֹטַחַת

תְּנִי לַחַיִּים לְהוֹבִיל אוֹתָךְ לְדֶרֶךְ מְפֻקַּחַת.

הָסִירִי הַצָּעִיף מֵעֵינֵי הַנְּשָׁמָה

גָּרְשִׁי הַכְּאֵב מִלֵּילוֹת הָאֵימָה

הָעֵזִּי לִפְרֹץ בְּמֵצַח נְחוּשָׁה

הָעֵזִּי לְהִשְׁתַּחְרֵר, אַתְּ אִמָּא וְאִשָּׁה.

הָסִירִי הַצָּעִיף מֵעֵינַיִךְ, לִמְדִי לְשַׁחְרֵר

אַל תַּבִּיטִי לְאָחוֹר,

הַשְׁאִירִי יֵאוּשׁ מְצַמְרֵר

אֵי שָׁם פּוֹרֶשֶׂת זְרוֹעוֹתֶיהָ הַתִּקְוָה

מְחַכָּה לְבוֹאֵךְ, אַפְשְׁרִי לָהּ לַחְדֹּר לְלִבֵּךְ

שְׂאִי רֹאשֵׁךְ, זִקְפִי קוֹמָתֵךְ אַל תְּוַתְּרִי

הַאֲמִינִי בְּעַצְמֵךְ, אַל תִּפְחֲדִי

מֻתָּר לָךְ לְחַיֵּךְ, לְגָרֵשׁ אֶת הַתּוּגָה.


יהודית מליק שירן משוררת ומטפלת בשילוב אמנויות, שנוגעת באנשים בחיי היומיום, גם כאשת מקצוע, גם כמטפלת וגם כמחנכת, הנתינה שלה לזולת מתפתחת לאורך השנים ובאה לידי ביטוי גם בכתיבתה. אפשר לומר שזוהי יופייה של יצירה לצאת מעצמך ולכתוב על האחר. וכאן כותבת המשוררות על האחר ואל האחר.


תפתחו את הלב אל האחר הנזקק לנו בחברה ואל תשימו אותו רק במוסד הסגור אלא תחשבו מה קורה לו שם. כתיבה אמיצה, אמתית וכנה וגם לא מתייפייפת. פשוט הצבת מראה על כל היבטיה. איך נקרא הספר ״באר התבונה״? ובכן צוללים בו עד לתובנות עמוקות אנושיות שאולי בחרנו להדחיק ולהתעלם. נגעתי בחלק מן השירים וכדאי להתעמק בהם עוד.

47 צפיות0 תגובות