שושנה ויג| "מכאב נוצרים שירים" - עיון בשיריה של שרון לנגר

סופרת ומשוררת. מנהלת הוצאת פיוטית. נשואה למשה, אם לחמישה ילדים וסבתא לשלושה נכדים. יצירותיה הופיעו בעשרות כתבי עת וביומונים בארץ ובעולם. ספרה 'הרואין' שראה אור בשנת 2019, הוא ספרה ה-14.




שושנה ויג | "מכאב נוצרים שירים" - עיון בשיריה של שרון לנגר


שרון לנגר| IT

דִּמַּמְתִּי אוֹתְךָ כָּל הַלַּיְלָה.

דִּמַּמְתִּי אוֹתְךָ חָזָק.

וְנִשְׁפַּכְתָּ מִמֶּנִּי

אֶל תַּכְרִיךְ לְבַנְבַּן

וְנִסְפַּג בַּתַּחְתּוֹן

וְנִסְפַּג בַּכֻּתֹּנֶת

וְנִסְפַּג בַּסָּדִין

מְחַלְחֵל אֶל הַמִּיתָה.

דִּמַּמְתִּי אוֹתְךָ חָזָק כָּל הַלַּיְלָה

אֶל תַּכְרִיךְ רַעֲנָן עִם כְּנָפַיִם צְחוֹרוֹת

דִּמַּמְתִּי אוֹתְךָ חָזָק מִתּוֹכִי.

וְכָאַב לִי בִּפְנִים

בְּאֵיבָרִים פְּנִימִיִּים

לֹא כִּוּוּץ שֶׁל מַחְזוֹר

אֶלָּא מַחַץ שֶׁל סוֹף.

עָמֹק לֹא פָּחוֹת מִמְּךָ.

וְעַתָּה אַתָּה כֻּלְּךָ

וְכָל מָה שֶׁהִשְׁאַרְתָּ

הוּא הִדְהוּד שֶׁל כְּאֵב

כֶּתֶם כֵּהֶה

עַל הַמִּטָּה

חֲלוֹמוֹת וְרַדְרַדִּים לָבֶטַח יִהְיוּ לִי

מְתוּקִים וּדְבִיקִים

וְנוֹטְפִים אוֹתְךָ.

אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה לֹא תֵּדַע לְעוֹלָם

לֹא תִּהְיֶה לְעוֹלָם

מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתָ

אֲנִי אַשְׁאִיר לְךָ אוֹתוֹ עַל כָּל מִקְרֶה שֶׁיָּבוֹא.

אַתָּה הִשְׁאַרְתָּ לִי כֶּתֶם שֶׁל דָּם.

השיר הזה מאת שרון לנגר התפרסם בספר הביכורים שלה "יום אחד גם לברבי יפול החזה" בשנת 2003, ספר בכריכה קשה, שעל כריכתו דימויים שהם של היוצרת. העין וכף הרגל שלה. כף הרגל הופכת למוטיב באיורי הספר היא מתנוססת מעל שירים שאין להם כותרת, כמו הביעה הכותבת שזוהי הזהות שלה העין המצלמת וכף הרגל הדורכת ומחפשת להטביע חותם בעולם ולא כף יד. כשמתבוננים מזהים שכף הרגל היא כף רגל חסרה אין בה חמש אצבעות. לקח לי זמן מה לקלוט שכף הרגל בת ארבע אצבע. אין בה שלמות. היא רגל גידמת ואם אני לא טועה משמעות הזרת החסרה היא מיניות וגם יצירה, היא משום מה חסרה בדימוי ומעוררת השתאות שהיוצרת בחרה להבליט את כף הרגל ואת העין שלה באופן הזה המטשטש את הדימוי.



השיר "IT" בולט בנוכחותו בקובץ הזה, זוהי תמונה של פרידה כואבת מאוד, כמו לקלוט את הידיעה שמה שהיה אינו יכול להימשך וחייבים למחוק את ההווה בכל דרך אפשרית. זהו שיר שבר שבו פונה הדוברת בגוף שני למישהו אולם לא ברור מי זה, ואם זה הדבר שהיא רוצה לתאר לנו הרי היא מתארת את תהליכי האובדן וההיפרדות במונחים של אדם שהולך לקבור משהו שהיה יקר לו. היא לא תשכח את ההופעה הזאת בעולמה והיא מנסה לסלק אותו ממיטתה וכשהיא כותבת בתחילה שהיא דיממה אותו כל הלילה עולה מתוך השיר תמונה של הדהוד כפול, בין השורות של השיר שהוא גם שיר ארס-פואטי עולה התמונה של הרעש שהיא לא רוצה לשמוע יותר, הדבר הזה עדיין רוחש בתוכה ולכן היא לא מפסיקה להקיז את דמה כדי להוציאו מעולמה ומשתמשת במושגי הקבורה כדי לקבור את הדבר הזה, תכריכים לבנים, להניח לו לעוף ממנה. וכדי לסלק אותו / את זה ממנה מופיעה אלוזיה לתפילת האשכבה.


תהליך הפרידה מתואר כאן בשיר במושגים כוחניים, היא צריכה לסבול ולכאוב כדי שתוכל להשתחרר מכבילתו. את העובדה שזה היה קיים או לא קיים היא מבקשת למחוק, כל תהליך העזיבה והיפרדות מן הדבר הזה שהיא לא מכנה אותו בשם, הוא כבר לא זוכה לכינוי אהוב, קשה לה להגדיר מהו הדבר הזה שהיא צריכה להוציא מתוכה. והיא מפיקה את הניתוק הזה בדמים, בכאבי הגוף שהם כאבי הנפש. והלילה הזה שהיא סובלת את הניתוק מועצם כל כך, שנדמה שהיא צריכה ללדת אותו מתוכה אל מיתתו. מצלול המילים בין המיטה לבין המיתה מהדהד בשיר והוא מקשר בין הבקשה של הדוברת לשכוח משהו עמוק ועוצמתי שהיה בחייה.


חזרה על המילה דיממתי לאורכו של השיר גם כאנאפורה בשתי השורות הראשונות וגם בבית השני יוצרת את העצמת השימוש הסמנטי במילה הזו בשיר הזה. מתוך המילה עולות אסוציאציות של דם, דממה, דמדום התחושה היא של הזיה, של לילה מאוד משמעותי בחייה של הדוברת, והיא מתוודה שהכאבים הללו אינם כאבי מחזור, היא מדברת על חווית כאישה אך החוויה היא חוויה של כאב בלתי רגיל ועוצמתי. הדוברת נפרדת ממשהו שהיה עמוק בעולמה בגופה והיא יודעת שיישארו זיכרונות נעימים לאחר הפרידה שלא לא תוכל להדחיק אותם.

בסיומו של השיר שהוא גם הזכיר לי את שירה של רחל ספר שיריי, "צריחות שצרחתי היו לספר שיריי הלבן" בשיר הזה קיימים יסודות ארס-פואטיים שכן היא יודעת שהיא יוצרת שיר שהיא לא תשתף את הנמען הבלתי ברור, ואם הוא יראה את השיר זה לא יהיה בתיווכה.


שיר פרידה כועס שמסתיים בנימה של זעם, לא היית לא תהיה, האם הייתה זו הפלה של ייצור חי שהיא נשאה ברחמה? את ההשערה הזאת העלתה חברתי חיה בנצל. אני רואה בשיר פנייה לאהוב שהיא מבקשת למחוק לחלוטין מעולמה, הכאב שנותר מאהבה זו כל כך גדול והיא לא מוצאת דרך להשתחרר מעוצמת האחיזה שלו אלא בהמתה שלו.


שרון לנגר היא משוררת ששיריה נכתבו בשנת 2003 בהיותה בת 23, , שאלתי אותה לאן היא נעלמה והיא השיבה, שהיא ממשיכה לכתוב אך עדיין לא פרסמה ספר שני. היא הייתה שחקנית, גם עיתונאית וגם תסריטאית וצלמת. היא עבדה בחברת תקשורת, ואני מאמינה שיוצרת כמו שרון לנגר צריכה להטביע חותם בשירה. היא צריכה להמשיך לכתוב ולפרסם באומץ, לעורר עניין. וגם מכאב נוצרים שירים.


עמוד הפייסבוק של שרון לנגר

https://www.facebook.com/photo?fbid=10155873942901359&set=a.426694961358


הקראת שירים מספרה יום אחד גם לברבי יפול החזה https://www.facebook.com/shosh.vegh/videos/10158404476878330/?d=n

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים