שושנה ויג ובלפור חקק| גן העדן האבוד

שושנה ויג: סופרת ומשוררת. מנהלת הוצאת פיוטית. נשואה למשה, אם לחמישה ילדים וסבתא לשלושה נכדים. יצירותיה הופיעו בעשרות כתבי עת וביומונים בארץ ובעולם. ספרה 'ענפי התודעה' שראה אור בשנת 2021, הוא ספרה ה-15.

בלפור חקק: יליד בגדאד 1948, נשוי ואב לשלושה בנים. סופר ומשורר ישראלי. ממקימי "קבוצת הסופרים הציוניים". לשעבר יושב ראש אגודת הסופרים העבריים. פרסם עשרות ספרי שירה, פרוזה ועיון. יצירותיו ומאמריו ראו אור בעיתונות ובכתבי עת מודפסים ומקוונים רבים בארץ ובעולם.




שניים ביער אחד



איש אחד נקלע ליער עבות. הוא הלך בתוך העלווה הסבוכה וככל שהלך, הסתבך יותר ויותר ולא מצא את דרכו. לאחר דרך ארוכה, הוא פגש בתוך היער אשה שנקלעה גם היא לתוך הסבך, ולאחר שתיקה ממושכת שאל אותה למעשיה ביער. התברר לו שגם היא לא יודעת איך לצאת מן היער הסבוך.

הוא שאל אותה, איך הגעת ליער הזה.

היא שאלה אותו, איך הגעת ליער הזה.

איך הם הגיעו שניהם ליער עבות? איך הם הסתבכו כל כך עד אשר נקלעו לאותה נקודה ביער הסבוך? ניתן לשער ששניהם ברחו מן העיר הגדולה, מן המחנק האורבני והחליטו להיות קצת עם עצמם.

הם עצרו למנוחה קצרה ביער כשראו עץ תפוחים. מתוך רעב הם ניקו את קליפה התפוח בעשבים ואכלו מן התפוח. ואז הוא דקלם מתוך הזיכרון שיר שנקרא "דואט אגס ותפוח".

אתה ממש איש מילים, היא אמרה.

קראתי את השיר אלייך, כי ראיתי בתרמיל הצד שלך דפים כתובים, אמר.

אני באתי מן המילים, אמרה.

ואל המלים את תשובי, אמר.

אבל המלים אין בהן מרפא, אמר.

ואכן, תוך כדי שיחה התברר להם ששניהם נקלעו לתחושת חוסר מוצא ורצו לנשום את הירוק של הטבע כי הפיח של העיר חנק את נשמתם.

גם המילים חונקות לפעמים, אמרה.

הם ישבו מתחת לעץ כליל החורש ושוחחו ביניהם איך ישתפו פעולה להחלץ מן הסבך של המקום היפה כדי שיוכלו לשרוד ביער ולא למות מצמא. סמוך לעץ כליל החורש היו עצי תפוזים שופעי פרי, ובינתיים הם שתו את הכתום המשגע ויצאו יחד לדרך.

הם ידעו שהם אינם אדם וחוה, גם אם קלועים הם באותו יער עד. בינו לבינו הוא אמר לעצמו, שטיול תמים ביער עם אשה זרה זו בוודאי אינו מקרי. הוא הביט בה לפצח את קוד הזרות שבה.

היא הביטה בו וחשה חושניות שלא ידעה בשעותיהם הראשונות יחד: כל דבר היה מונח במקומו, כל הבלוטות היו מונחות במקומן, כל הפתחים וכל הנקבים צייצו ללא קול. האם הורמונים זה כוח רוחני, שאלה את עצמה.

הוא קלט את מבטיה וראה בהן זיק ירקרק שלא ראה קודם. הוא חשב על מה שיש לה מעבר לתרמיל המלים שגונן על גופה. האם היא רואה אותי, שאל את עצמו כשהרוח ביער רחשה בכוח קמאי, ונדמה היה אז שהאדמה רועדת.

היא התעלמה ממה שיש לו ואולי רק כך זה נראה היה לו.

הוא אמר לה: פעם לפני שנים כתבתי סיפור והפתיחה הייתה : "ההורמונים תמיד רוחשים כשיש מפגש בין גבר לאשה". גם העלים רוחשים כאן, אמרה. וגם הרוח.

הם הלכו ביחד בוחנים זה את זה, ומדי פעם היו נגיעות ביניהם. כשהיא קצת נאנחה מעייפות, הוא ליטף את מצחה ואמר לה שהוא רוצה לסעוד אותה ולגעת במצחה, כי המצח שלה אינו ארוטי. זה מצא חן בעיניה. מגע היד שלו היה רך, אך כשהוא העביר כריות אצבעותיו הלוך ושוב על מצחה, היה בזה כוח מחשמל ונעים. ככל שנכנסו ליער היא הרגישה שמגע ידו במצחה חשמל את האונה השמאלית של מוחה.

כשהשיב על פניה רוח בענף של תותים, היא כמעט התעלפה. זה קרה ליד אחד משיחי התות, שנראה כה חסר משמעות. היא קטפה בהסח הדעת קצת תות וטעמה את הטעם החמצמץ. משום מה כשהיא הכניסה לפיה מעט תותים הוא כבר דמיין כל מיני מעדנים שיש לה להציע לו. ענף התות שבידו בא לצנן את פניה החמות ולהלהיט את רוחו.

ביער הסבוך היא ידעה שרק שניהם עתה עלי אדמות, ומי יודע אם ייחלצו אי פעם מן היער הזה. אולי הם נידונים להיות כאן יחד לעולם, ואולי הם נועדו להקים יחד יקום חדש. למה לה כל העכבות שנטעו בה, חשבה. אולי עתה הזמן להתעלם מכל מה שחינכו אותה. היא חשבה שהאדם הזה הוא האדם האחרון עלי אדמות והיא בבחינת האישה האחרונה עלי אדמות. על כן אין היא צריכה לחשוש מן התאווה ומן התשוקה שאוחזת בה. לפעמים התגנבה למוחה תהייה האם גם הוא מתאהב בה בשל היער המחשיך והולך ובשל ריחות הפרי המסחררים את החושים.

ככל שאנו מרחיקים בתוך היער, הסבך גדל והולך, אמר. ואולי נישאר כאן לעולם. ורק כאן כשאת האשה היחידה בעולם, אני מבחין עד כמה את מיוחדת.

האם אני באמת מיוחדת בעיניך? שאלה.

הוא הביט בה ושתק.

לפתע קלט, שכאן בחיק הטבע הוא פגש את האשה שהיתה שונה מכל הנשים שהכיר. היא תעתעה בו כל הזמן, ואף פעם לא ידע אם אכן היא רוצה בו. כזכר יחיד ביער, הוא רצה את אהבתה באופן בלעדי. היא עדיין היססה, למרות שריח היער התערבב בריח גופו. היא אהבה אותו ולא אהבה אותו בו זמנית. כשהושיט ידו וליטף אותה, חרשו אצבעותיו את בשרה. היא נישקה אותו ונשכה אותו בו זמנית. אבל ככל שהיא תעתעה בו, יותר ויותר דבקה נשמתו בה לאהבה אותה. ולפעמים כשעלה הירח בלילה והיא שכבה לצדו, נראה הירח כמו להט החרב המתהפכת.

אני רוצה יער ולא גן עדן, לחשה לו בחשכה.

הוא לחש לה שירים מתוך ספרים, וראה איך עורה מתרכך ובוהק לאור החרב המתהפכת.

היא אמרה לו שהוא חי בספרים, או חי בסרטים, שהוא כל הזמן מצטט לה מובאות מהוגי דעות. בגן העדן האמיתי לא היו ספרים, אמרה, רק יצרים. ועדיין לא ראיתי את הנחש, גם לא בחשכה.

למרות שניסתה לבטל את כוחו, ידעה שיש רגעים שהוא באמת מצליח להוציא אותה משפיותה המוחצנת. שהיא על סף שבירה, על סף כניעה לכוח השקט שלו. היא אמרה לעצמה שהיא הכי אוהבת את רגעי ההפתעה, הרגעים שבהם הוא שולף הקלטות נדירות ממגירות סודיות, ואז היא מרגישה כנועה תחתיו ומוכנה להפקיר עצמה בידיו.

הוא לא ידע אם הוא קורא אותה. גם את שמה לא אמרה לו, ובוודאי שמה לא חוה. היא הייתה שונה מכולן והוא לא ידע איך להגיע אליה. סיפוריו ככל שיהיו מעניינים ומפתיעים סיקרנו אותה, אך הוא חש שלא נגעו בלבה. הוא לא ידע שהיא מתמוססת בשלבים, ומסתירה את נקודות התורפה בחומות שלה, כדי שלא יגיע מהר לפתח הכניסה של העיר.

הדיבורים שלו ככל שהיו חכמים מאוד לפעמים הכבידו עליה, לא הילכו עליה קסם. אבל דווקא שירים ששר לה פתאום עוררו רגש חם בלבה. היא הופתעה שהוא נוגע במילותיו בנימים נסתרים בנפשה. לא פעם רעדה כששר לה. הוא ידע שכדי להגיע ללבה הוא חייב לחצוב דרך בתוך סלע גיר ,שלמרות רכותו הוא אינו סופג חיכוך מבחוץ בקלות.

לאחר שישה ימים ביער, החליטו לקחת ענפים ולעשות מהם סוכה מוצלת לגור בה. עד שנמצא פתח יציאה, מוטב להפסיק לנדוד, אמר לה.

היא ניאותה להקים איתו סוכה בתוך היער, וידעה שאין חשש כאן מאויבים ביער הסבוך, ואין צורך לשמור על כף המנעול.

כמו בגן העדן גם כאן ישמרו על שער הסוכה המלאכים, אמר.

כרובים, תיקנה אותו.

הגן הנעול מלווה את האדם תמיד, אמר לה.

וגם הקריאה לאדם "אַיֶכָּה" גם היא נשמעת תמיד, אמרה.

הדלת שהקימו לסוכתם הייתה לפעמים דלת ולפעמים ענפים בשלכת.

לפעמים היא הכניסה אותו מבעד לדלת, והוציאה אותו ברוח פרצים דרך החלונות. לפעמים היא הניחה לו להניח את ידו על פניה ולפעמים היא סובבה לו את הגב כמו מאסה בו. והיא ידעה שהיא מתעתעת בו ורוצה בו בכל מאודה. תמיד תמיד היא חיכתה לראות כיצד הוא מתגנב אליה ברכותו על מנת לפייס אותה. היה בה משהו פנימי שהיה צמא אליו, כי הייתה בו נתינה אינסופית שכה צמאה הייתה לה.

בכל פעם שמאסה בו זמנית, הוא הרגיש עצב אינסופי, ותמיד ידעה לשוב אליו כדי שיישאר עמה בתוך היער. פעם ברחה לו בתוך היער וצפתה מן החשכה איך הוא מחפש אותה וכמה אליה. כשכמעט התרחק בחיפושיו, תמיד ידעה לשמור על מרחק ראייה שלא תאבד אותו באמת. גם כשהתרחקה וברחה, תמיד ידעה שהיא תשוב אליו , שהיא בורחת ממנו אליו.

כשנקפו הימים וחלפו שבעה שבועות, היא ידעה שהגיעה עת דודים.

אמור לי פסוקים משיר השירים, לחשה.

הוא עקר צמח דודאים והביא לה. כל הפסוקים כאן, אמר.

אני רוצה להיטהר לקראתך, אמרה.

הם שאפו למצוא יחד את המעיין בתוך היער,כדי שיוכלו לפשוט את בגדיהם ולהיטהר לפני שיגיעו אל מעשה האהבה. המעיין נסתר מעבר לעצים, והיה קשה לראותו. ריח המים מרחוק סחרר אותם.

הלב הריח את המעיין, והם ראו אז שלבם הוא לב אחד בדרכם למעיין.

כשקול המים היה קרוב, ראו את המעיין המחכה ללבם האוהב.

המעיין, המעיין היה המקום שאליו אהבו ללכת שניהם, זה היה המקום היחיד ביער שראה את פניה מפוייסות. אור עיניה זרח במימי המעיין. הוא אהב להתבונן בה יורדת אל המעיין. היא ירדה עירומה אל המים ולראשונה ראה את עירומה באור הבוהק. ואחר כך שמה לגופה את הכותונת. הוא ירד אחריה אל המים, כדי להיות בקרבתה, וכאן היא הניחה לו לשים את ידיו הנעימות על גופה והוא פרט עליה ברכות.

כשהיו בתוך המים חבוקים, דומה היה לו שהם בנהר גדול, והם בתוך הנהר ולא בתוך הנהר בעת ובעונה אחת. הם היו עצמם ולא היו עצמם בעת ובעונה אחת. הזרימה שינתה את הנהר, אך גם שינתה אותם. שכרון המים הטריף את חושיהם.

הוא פשט מעליה את בגדיה.

היא פשטה מעליו את בגדיו.


לראשונה היו ערומים בתוך המים, והוא אהב את עירומה הצח והבוהק באור המים. כשטעם את תותי שדיה, ידע שהם עולים בטעמם על תותי השדה שנתנה לו, והם היו קרובים בטעמם לפרי גן העדן.

ואם לא נצא מכאן, אולי כאן גן העדן , אמר.

כאן היער, אמרה.

הוא לחש באוזניה מילים לא ברורות בעת שביקש להיות עמה, והיא לא הבינה איך כל פעם יש לו מילים אחרות ודימויים אחרים, ואיך היא הולכת שבי ונכנעת לקסם המילים.

היא אהבה את לחישות האהבה שלו. היא אהבה את המלים , את הלחש הקסום, את נשימותיו הקטועות. הוא ידע במילותיו להסעיר אותה ולעורר את המאוויים הנסתרים שבנפשה.

ובאותו לילה הוא בא אליה לראשונה.

כשקמו משנתם ראו שהם נישאים על גבו של נשר עם מוטת כנפיים אדירה. הנשר נשא אותם מעל היער, מעל הנופים הירוקים. הם ראו עתה את העולם ממעוף הציפור. לאחר יום ארוך של דאייה חצה הנשר את הים והניח אותם על גגו של מגדל ענק שעמד צמוד לים. איש אינו יודע מאז מה עלה בגורלם בתוך חדריו של המגדל הרם. ואם הם לא מתו, הם חיים באושר עד היום הזה.






27 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול