שושנה ויג| הרצל ובלפור חקק וירושלים: אהבתם ושירתם

סופרת ומשוררת. מנהלת הוצאת פיוטית. נשואה למשה, אם לחמישה ילדים וסבתא לשלושה נכדים. יצירותיה הופיעו בעשרות כתבי עת וביומונים בארץ ובעולם. ספרה 'ענפי התודעה' שראה אור בשנת 2021, הוא ספרה ה-15.

הרצל ובלפור חקק וירושלים: אהבתם ושירתם

עיון מלא געגועים בספר - "ירושלים אשר אהבנו" - מסה ושירים על ירושלים - הוצאת 'שלהבת ירושלֵם'

למקרא ספרם החדש של המשוררים הרצל ובלפור חקק, נזכרתי בצירוף "הנֵצח זו ירושלים", פסוק לא נשכח, המופיע במסכת ברכות. מאז שנוסדה העיר בידי דויד, והוא בחר בה כבירה של ממלכתו הייתה העיר הזאת לאורך השנים למרכז רוחני. ככל שחלפו דורות, התקבעה העיר בזיכרון העם כעיר סגולית, שיש לה משמעות רוחנית. לב העם לא שכח: שם היו מלכי בית דויד, ושם היו בתי המקדש.

כך נשארה העיר בלֶב העם, גם כשבני ישראל נדדו בגלויות, העיר הלכה עמם: זו העיר, שעַמנו נכסף אליה, עד ששב אליה בדור שלנו. ספרם המפעים של התאומים הוא מעין קריאת השכמה לכולנו, העיר קמה לחיים בכוח הזיכרונות, הגעגועים, המחשבות עליה.

הזמן של ירושלים

הישראלי המצוי חי את חיי היומיום שלו, ועם השנים דוהים בו זיכרונות העבר, וכמו הוּעם זוהר המשמעות הרוחנית של ירושלים ושל הקיום כאן. "אם אשכחך ירושלים", אנו נשבעים (זה מופיע בשער הספר!) , והנה העם שוכח את שיבת ציון בדורנו ואת השיבה לירושלים. כשקוראים את הספר המשותף, שכתבו הרצל ובלפור חקק, מבינים במלוא העָצמה עד כמה ירושלים היא עיר רוחנית, מושא לגעגועים.

המשוררים התאומים פּורשׂים לפנינו במסה ובשירים את ירושלים של ילדותם בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה. "ירושלים אינה מזדקנת לעולם", הם כותבים בפתח הדברים. אנו קוראים וחשים שאנו בין זמן לנצח:

יש תחושה אז שירושלים חיה לפי זמן אחר. כך בלפור חקק בשיר שלו 'זמן ירושלים' (עמ' 56):

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה

כָּבָה הַבֹּהַק בַּמּוֹט הַמְּחֻדָּד

שֶׁל שְׁעוֹן הַשֶּׁמֶשׁ בֵּית זָהֳרֵי חַמָּה

וְצִלּוֹ שֶׁל הַמּוֹט

גָּז אֶל הַלֹּא כְלוּם.

בַּשָּׁעוֹת הָאֵלֶּה שֶׁיָּרְדָּה אֲפֵלָה

עַל זְמַן יְרוּשָׁלַיִם

נֵעוֹר שְׁעוֹן הַשֶּׁמֶשׁ הָעַתִּיק

נֵעוֹר הַיְּקוּם- - -

לא פלא, שהספר נקרא "ירושלים אשר אהבנו": אין בכך אמירה שירושלים אינה נאהבת עוד בהווה ובעתיד. יש כאן אמירה, שהספר מתעד את ירושלים של העבר, את זיכרונות הילדות בירושלים ואת המקומות, שהיו מקור השראה לשני המשוררים. הם גדלו בירושלים כעיר שכל כולה השראה רוחנית, אידיאה, קודש.

כריכת הספר ירושלים אשר אהבנו

מקור: באדיבות המחברים

עשרה קבּין של יופי

ספרם של בלפור והרצל חקק "ירושלים אשר אהבנו, מסה על ירושלים, שירים על ירושלים" הוא ספר על מקום שמשוטט מעל הזמן, עיר שנחשבת כלב העולם. על המקום הזה אמרו חכמינו, שעשרה קבּין של יופי נפלו על העולם, תשעה מהם נטלה ירושלים. זה אופייה של עיר הקודש, זה יופייה, היא עֵינו של העולם.

המשוררים האחים התאומים הזהים כתבו בעשרות השנים את שיריהם בספרים נפרדים, והפעם החליטו לחבּר את שיריהם יחד, את משנתם על עירם האהובה בצוותא: הקונספט הוא מיוחד. הם החליטו לייחד לירושלים סֵפר. האחים הפכו את המקום הזה, שברור לכולנו ונישׂא מעַל כמקום כל כך חשוב מבחינה תרבותית, לחשוף את העיר לחוויה ביוגרפית: בספרי שיריהם עד כה יש הרבה שירי אהבה לירושלים, אך הם בחרו להביא רק שירים, שיש בהם סיפור של מקום מסוים בירושלים, ובין השירים המובאים הם שוזרים את זיכרונות הילדות בעיר של ילדותם. מי שקורא את הדברים, רואה, עד כמה השילוב הזה יוצא דופן.

הכותרת "ירושלים אשר אהבנו" זו כותרת שהיא בלשון עבר. הם אומרים: אנחנו מצהירים שאהבנו את ירושלים, ולשון העבר שמופיעה בכותרת היא גם למען אלה שיקראו בספר בעתיד. הם ציינו את הביטוי בעבר: ירושלים אשר אהבנו. והלב שלנו משלים את ההמשך: זו ירושלים שתמיד נאהב. הם חוזים את העתיד, אם צופים את המובן מאליו: זוהי כמו צוואה למי שיעיין בספר בעתיד. זוהי אהבה שהייתה קיימת בעבר, והם מעידים עליה במסה ובשירים, והיא נוכחת בכל עמוד ועמוד בספר. הם באו להנחיל אהבתם זו לדורות הבאים. לשון העבר היא גם התרפקות וגעגועים לירושלים שמככבת ביצירתם והיא 'ירושלים של הילדות'.

התחושה היא, שכילדים הייתה להם שליחות לשמֵר את העולם הזה, להיאבק על חייו ועל חלומותיו: הרצל חקק כותב שיר תיעודי על בית הספר, והשם סמלי: 'תעודה נשכחת'. אימו מלבישה אותו כילד סוודר צבאי וכך הוא כותב על הזמן ועל הרוח הנאבקת בתודעה המשתנה:

"כְּכָל שֶׁהַיָּמִים חוֹלְפִים אֲנִי שׁוֹתֶה רַעַל הַתּוֹדָעָה, מְקַפֵּד

חֲלוֹמוֹת נוֹאָשִׁים. מִתְרַגֵּל לְרוּחַ הַזְּמַן, לָרוּחַ

הָרָעָה.

בַּסְּוֶדֶר הַצְּבָאִי הָיִיתִי יֶלֶד בּוֹעֵר וְחוֹלֵם וְלֹא יָדַעְתִּי

כִּי חַיָּל הָיִיתִי בַּמִּלְחָמָה.

כְּכָל שֶׁהַיָּמִים חוֹלְפִים

אֵינִי זוֹכֵר עַל מָה. רַק בַּלֵּילוֹת צוֹרְבִים בִּי פְּסוּקִים עֲשֵׁנִים:

מַה שֶׁלָּמַדְתִּי וְשׁוֹרַרְתִּי בְּאַגְרִיפָּס . בְּאַלְיַאנְס כִּי'חַ לְבָנִים".

(מתוך 'תעודה נשכחת', עמ' 118 ).

שלוש החטיבות בספר על ירושלים

לספר שלוש חטיבות: א. מַסה על ירושלים, ב. שירי מקום, ג. ירושלים באשמורת שלישית. יש גם נספח הווי: "המשוגעים של ירושלים".

השניים מיוּמנים בכתיבה משותפת, כך הם התחילו את ראשית דרכם: בספרם הראשון בהיותם בני עשרים, "במזל תאומים" -הופיעו שיריהם זה בצד זה: אין זה פלא, שהם חיברו עכשיו ספר משותף, כי התיאום ביניהם נטוע במהלכי הכתיבה והפִּרסום שלהם: הם מפרסמים ספרי שיריהם במקביל, האחד ממתין לשני, שספרו ייצא לאור בו זמנית. כוחם באחדוּת הזאת, אחדות הכתיבה והפרסום. האחד תומך באחיו ונמצא שם בשבילו.

הפעם הם מתמסרים לכתיבה של ספר אחד, ויש כאן מסר: האחים מבקשים גם שלא נבחין ביניהם לפעמים וממזגים את הכתיבה לאפיק פואטי, שיתעתע בנו כקוראים. השירים מוצגים כסיור ספרותי בירושלים, הספר נע ממקום אחד למשנהו: שילוב הטקסטים ברצף מאֶחד לשני יוצר הלימה, שאלו טקסטים, שנוכל לקרוא יחד - והם באמת כאלה. יש נראטיב, שזורם משיר לשיר, כאילו נכתבו על ידי משורר אחד.

המסה הפותחת נכתבה במשותף, וגם המסה הסוגרת ("ירושלים באשמורת שלישית") גם היא נכתבה כחוויה משותפת. בפרק האמצעי, שהוא הליבָּה של הספר, יש סיור ספרותי בירושלים באמצעות שיריהם, תוך שילוב זיכרונות ילדות משותפים. כך נחשׂפת בזיכרונות גם השׂפה המיוחדת של הילדות, שׂפה של פסוקים שלא מוכּרת למי שגר באזורים של השפֵלה, וגם לא לאלה שאינם חיים בירושלים.

געגועים אל הילדות

האם הכתיבה נובעת מגעגועים אל הילדות? האם מראות התשתית הם המאחזים הרוחניים, שאליהם שבים הכותבים במסע חייהם ובכתיבה שלהם? התשובה חיובית. הם חושׂפים בשיריהם ובפרקי הזיכרונות את מראות השתִייה של ילדותם ואת השׂפה שבתוכה גדלו, השׂפה שהצמיחה את שירתם. בכתיבה משותפת של ספר זה, הם יוצרים מונוגרפיה לעצמם. הם כותבים מתוך געגועים, אבל גם מתוך החלומות והנְכסים התרבותיים שהורישו להם הסבים: פאתוס ואידיאלים שנשמרים אצלם באורח קבוע.

קשה להם לכתוב על העיר מנקודת מוצא של חיי שגרה. העיר אינה מקום טריוויאלי, וכל פרק נוסק יותר ויותר מעלה. זו הפריזמה שלהם: ירושלים כעיר קדומה, עיר האָבות, עיר שמחוללת את הנֵס, נס הכתיבה, נס השירה.

שאלתי את עצמי, מדוע המשוררים צריכים לכתוב כך על ירושלים ולהעמיד את עצמם עם ירושלים בכפיפה אחת. אני סבורה, שהעמדַת ירושלים לדרגה כזאת אינה רק אידיאולוגית-ציונית, אלא אמירה: אנחנו מרגישים שייכות למקום הזה בהיותנו בני מהגרים ששבו לארצם. הם נושאים שמות כל כך ציוניים ואינם ילידי הארץ, אלא מהגרים מארץ הולדתם עיראק, ממקום מושבו של אברהם אבינו. התאומים הגיעו לכאן בהיותם בני שנתיים ועברו את חבלי הקליטה: מעברה, הרובד הרוחני שקיבלו מדור הסבים, המתח בין גולה לגאולה. החיים שהתרחשו כאן בארץ הקודש וחוויות הילדות והשייכות לחברה הישראלית נשזרו יחד בעיר אחת: ירושלים. העיר לא הזדקנה, גם לא הגעגועים.

כמי שחונכו על ברכי המשנה של הסבים, ילדים שזכו להיות 'ילדי תהילים' בשכונתם הירושלמית, ההיסטוריה זורמת בכל שורה. התאומים כמו רוצים להדגים לקורא את בקיאותם בהיסטוריה, במראות, בשמות והרי השיר ששר בלפור על השמות של ירושלים מעיד על כל כך הרבה שמות לעיר הזאת:

הֵם קָרְאוּ לָהּ: שָׁלֵם

הֵם קָרְאוּ לָהּ: יְבוּס

הֵם קָרְאוּ לָהּ: קַפִּיטוֹלִינָה

הֵם קָרְאוּ לָהּ: אֶל קוּדְס

והוא אומר לקראת סוף השיר:

וַאֲנִי קוֹרֵא לָהּ: יְרוּשֶׁלִּי.

(עמ' 9)

בלפור חקק המשורר אומר: גם אני הטבעתי חותָם על העיר. במסע הכתיבה שלהם לאורך שָנים הם היו כמו ארכיאולוגיים שמגרדים שכבות היסטוריות.

הספר הוא מעין ביוגרפיה שלא נכתבה עד כה עליהם ועל יצירתם. הם מספרים, ולא פלא שהם משווים עצמם לאינדיאנה ג'ונס בעקבות ארון הברית:

"למעשה, גילינו את ייעודנו כמשוררים דרך בית דפוס ירושלמי, וכך היה המעשה:.." (עמ' 11)

הם זוכרים את בית הדפוס ברחוב אגריפס, בילדותם עמדו מולו משתאים וחולמים להיות סופרים...בדפוס. בית הדפוס הזה לא ידע, שהוא זה שחולל את ייעודם בחיים. בתי דפוס וספרים היו להם למקום בעל משמעות לכל אורך חייהם. כילדים היו משוכנעים, שפועלי הדפוס הם אנשי רוח הכותבים יצירות, ומיד מעלים אותן על הכתב ביריעותיהם המודפסות. התאומים ניצבו ליד הדפוס וכך חלמו להיות סופרים, ממש לגעת בגלופות העופרת...

עם הימים, האחים גם ליוו סופרים ומשוררים לקראת פרסום ספרים, הם תמכו בכל מי שאחז בעט, וליבם היה רחב ומפרגן לכל כישרון ולכל עט נובע. אני יכולה להעיד, שהם עודדו אותי לפרסם את ספר שיריי הראשון, לאחר שכתבתי שני רומנים. הם יכלו להיות לדעתי, מוציאים לאור אגדיים: תארו לכם 'בית הוצאת חקק'! אולם האחים היו צנועים, אפילו תמימים ושאפו רק לכתוב, שאפו לתמוך בחברים גם כדי ליצור וכמעט ללא תמורה, פה ושם סייעו לאנשים לכתוב ולפרסם אבל תמיד בצניעות, כשכל יהבם הוא לכתוב בעצמם וגם לראות את הכתיבה מרכז עולמם.

כמי שחונכו על קודש המילים, התמסרו לעברית ולספרות, והגיעו לפסגה. לא פלא, שהגיעו שניהם למעמד של יושבי ראש לאגודת הסופרים, מתוך התחושה של השליחות לעסוק בפעילות ציבורית למען אחרים. הם גם ידעו לפרגן לכל יוצר וכיבדו אותו במאמר כשיצא ספר, הם נסעו לערים רחוקות כדי לכבד משורר שהתברך בספר חדש, לא התייחסו לכותבים במדרג חשיבות. טוב, נסחפתי קצת, נחזור לירושלים אהבתם של המשוררים.

בית הספר אליאנס- מחוז ילדות

כשקוראים בפרק על המסה מטיילים בעזרת ההסברים וגם השירים במקומות, שהם טיילו בילדותם. ירושלים היא גם שירתם וגם אהבתם: שיר מאה שערים, שיר בתי סיידוף, שיר בית הספר אליאנס...כך הם הולכים לאורך הזיכרונות ומדליקים שוב את פנסי הרחוב הישנים, והנה לנו אלומות של הארה רוחנית, התענגות על מה שהיה. בית ספר אליאנס הוא מחוז חלומות שנהרס, ורק השער ששרד נמצא ברחבת 'מרכז כלל' בירושלים:

הרצל כותב:

- - -. אֶת בֵּית הַסֵּפֶר אַלְיַאנְס לְבָנִים

עָקְרוּ בִּכְלֵי מָוֶת. בַּבֹּקֶר הָיִינוּ עוֹמְדִים וְשָׁרִים:

אַלְיַאנְס, אַלְיַאנְס, כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים.

וּבִמְקוֹם הָאוֹר הַלָּבָן, הֵקִימוּ מִבְצָר שֶׁל חֲנֻיּוֹת, אֶגְרוֹף

שֶׁל שַׁיִשׁ וּכְלֵי כֶּסֶף. הֵיכָן אָדוֹן סֶגַל וְאָדוֹן זִמְרָן.

הֵיכָן גְּבֶרֶת וִינְקְלֶר הַמּוֹרָה לְתַנַ"ךְ. וְעַמּוּד הֶעָנָן.

שְׁקִיעָה נוֹרֵאת הוֹד קִדְּמָה פָּנַי וּבָאֹפֶק לְבוּשׁ הַזַּיִת

נִלְקַח יֶלֶד בּוֹעֵר. - - - (עמ' 118)

בלפור כותב שיר המתאר את הריסת 'אליאנס':

בִּרְחוֹב אַגְרִיפַּס אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם

מִתְנַשֵּׂא גַּל אֲבָנִים לְיַד שְׁקִיעָה אֲדֻמָּה

בְּמָקוֹם שֶׁהָיָה פַּעַם בֵּית סֵפֶר שֶׁלִּי.

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד עָמַד בִּרְחוֹב אַגְרִיפַּס

בֵּית סֵפֶר שֶׁלִּי אַלִיאַנְס לְבָנִים.

בִּרְחוֹב אַגְרִיפַּס בִּשְׁלוּלִית אֲדֻמָּה

נְעוּצוֹת הַמִּלִּים: סַכָּנָה כָּאן בּוֹנִים.

- - - (עמ' 67)

תוך כדי הקריאה מבחינים בעדוּת שלהם, מבחינים בשיבוצים של פסוקים ושברי מדרשים בתוך השפה. הסגנון והשפה שאובים מרבדים של קדושה – קשה לילדי תהילים לרדת במדרגות, הם שואפים למעלה.

אתם קוראים ויודעים, שזו שָׂפה ירושלמית, לב ירושלמי שרואה הכול דרך מראות השתִייה, דרך פסוקי הקודש, המדרשים, כתיבה מעל הזמן.

"יש משוררים שמבלבלים היום בין שפת השירה ושפת הדיבור", הם אומרים (16). אצל האחים קיימת שפה לשירה והם לא מוכנים לרדת לשפה רדודה. הם חשים התחייבות לשפה שבה גדלו, שפה שהם בוחרים, שפה גבוהה למען שירה עילית. הם יודעים שמשוררים עברו לכתוב בשפת הדיבור, אך הם דבקים בדרכם. אכן הדוגמות בספר ממחישות את הלשון הגבוהה שהם מתברכים בה, לשון המראות, לשון המקורות, לשון שפת הסוד. זו אחיזה חזקה בקולמוס רב סמנטי, גם מתוך ידיעה ושליטה ברובדי השפה. עם זאת יש געגועים תמיד לטחינת הקמח בריחיים, לכתישה במכתש ובָעלי של הילדות, לפשטות ולַתום שהיו בעבר. יש חיפוש אחר הקערה הישנה שהיא קערת התום והילדות: המשורר מוצא בעיר העתיקה קערה מנחושת, נזכר בקערת ליל הסדר, וחש מיד: שִׂפְתֵי סָבָתִי נִגְּנוּ בָּאֲוִיר", עמוד 72.

הרצל ובלפור חקק עם ספרם החדש

צילום: תפארת חקק

איך איבדנו את תום הילדות

בתוך השורות של הספר מוצאים גם קינה סמויה לְמה שקרה לעיר הזאת, לשיגעון הגדלות, לאובדן הפשטות והתמימות. לכך שמעיר ענייה וענווה היא הופכת לעיר שנאבקת נגד השינויים המכלים את דמותה המקורית. התמורה שעברה שכוּנתם מורגשת בשירתם. את שכונת ילדותם 'בתי סיידוף' משנים בדרך של רסטורציה: בשנים שחלפו, הרסו את שכונתם, השאירו למזכרת רק את המעטפת. כך עשו גם לבית ספרם, 'אליאנס'. האִם לפנינו עדות על חורבן הבית במהדורה פואטית? כותב בלפור חקק:

זֶה הַמָּקוֹם, בִּי בָּחַר לִהְיוֹת לוֹ

יְלִיד בַּיִת נֶאֱהָב

רוֹאֶה אוֹתִי- בְּעֵינַיִם כָּלוֹת שָׁב.

כִּי בּוֹר הָיָה בְּרִצְפַּת הָאֵש

שׁוֹפֵעַ מַיִם וְחַיִּים לְאוֹהֲבָיו. - - -

(עמ' 21)

בעוד השכונה הייתה קיימת בצורתה, היה זה "בית נאהב", שהיה שם "בור מים ורצפת אש". היוצר יכול לחזור למראות הללו אף שאינם קיימים. בדמיונו הכול חי ופועם. זהו כוחו של היוצר לברוא מחדש עולמות. רצפַּת האש הזכורה לנו מפרק ההקדשה של ישעיהו לנביא, פרק ו', עדיין חיה, למשורר יש ייעוד כמו לנביאים. האם יוכל הזמן לשוב לקדמותו?

הוא שב אל המקום, אך המקום מתנכר אליו, מוטיב חוזר בשירים של 'שיבה מאוחרת'. גם בשיר 'בית אבי' שב בלפור חקק ל'בתי סיידוף' וחש, שהדלת נסגרה בעדו:

בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר

בֵּית סֵפֶר אַלְיַאנְס

הִגַּעְתִּי לַשְּכוּנָה לְבַדִּי

שַׁבְתִּי אֶל בֵּית אָבִי

וְהוּא סָגוּר בַּעֲדִי - - - ( עמ' 21)

אי אפשר למצוא בספר וגם בשירים של הרצל התמרמרות על התקופה ההיא: הם מתארים תקופה של עוני, מגורים של המשפחה בדירת חדר קטנה. אך הם רואים את היופי הגנוז שהיה בעבר, אף שהיו ילדים עניים בשכונה של מהגרים מארצות המזרח. מבעד למשקפי הזמן שהם עוטים, הם צוללים אל עומק התקופה: אל הקדושה, למראה נגוהות ההוֹד. אנו במסע אחר המשוררים המבקשים נואשות את העולם שממנו הם נבנו, גן העדן האבוד שהיה להם למקור של השראה. הם נותרו בכתיבתם אסירי תודה, ועודם מקווים שאפשר להשיב עולם תמים שהיה. לרגע נזכרתי בפסוק של ברנר: "החשבון עדיין לא נגמר". הם נותרו טהורים וזכים ביחסם אל העבר, והספר נכתב להציב לו יד ולשמר את מראותיו ואת שפתו. הם מבקשים שהדור יעשה את חשבון הנפש שלו, לזכות באותם גבהים רוחניים.

מראה פשוט של חומת ירושלים, שבה נמצאים צַלָפים ירדנים מול שכונת ימין משה, מצמיח מראה נבואי ברוח נבואת ההקדשה של ישעיהו הנביא:

בלפור חקק בשירו "צריבה":

בִּירוּשָׁלַיִם הַחֲצוּיָה 1958

אֵרַע שֶׁעַל סַף הַהֶפְקֵר הַמְּמֻקָּשׁ

עָלָה אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים שֶׁבַּחוֹמוֹת

בְּיָדוֹ אֵפֶר

בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ.

עוֹמֵד הָיִיתִי בִּימִין מֹשֶׁה בַּזְּרִיחָה

מֵישִׁיר מַבָּט לַחוֹמוֹת נִכְסָף

לְבַקֵּשׁ אַחַר בֵּיתִי הַנִּשְׂרָף.

חֲבֵרִי שֶׁהָיָה כָּפוּף לַגָּדֵר

לֹא רָאָה אֶת זֶה

הַמַּרְאֶה הַנּוֹהֵר.

וַיַּגַּע הַשָּׂרָף עַל פִּי אֵפֶר הַמִּקְדָּשׁ

לָשֵׂאת תָּמִיד בְּתוֹכִי הָאֵשׁ הַפְּנִימִית- - - ( עמ' 39)

השלמוּת הייתה שם בעיניהם כילדים, וגם כשהם שבים לשם הם באים מנקודת מבט של התפּעמות והתפּארות. עמדתם היא: לא היה לנו הרבה אבל מה שהתרחש, היה מֵעבר לכל נס, ורק ירושלים יכולה להמציא כאלה ניסים. הלידה שלהם כיוצרים התרחשה שם "במולדת בתי סיידוף":

שָׁם בְּמוֹלֶדֶת בָּתֵּי סַידוֹף / שָׁתִינוּ בִּקְדֻשָּׁה:

רַחַשׁ סִפִּים בַּשְּׂפָתַיִם/ הַדּוֹבְבוֹת", עמוד 25.

השיטוט בשכונות הילדות חוצֶה זמנים – וכך בשירו 'זמן סליחות':

"אַתָּה הוֹלֵךְ בְּמִשְׁכְּנוֹת יִשְׂרָאֵל/ וְחָשׁ שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה

יוֹצֵאת מִן הַדַּעַת./ כְּמוֹ רַגְלֶיךָ בָּאוֹת

מִשְּׁבִילֵי זְמָן אֲחֵרִים", (עמוד 10).

סיור שירי בשכונותיה של ירושלים

השער השני של הספר הוא טיול בתוך העיר, מסע בירושלים, זהו פרק ארוך (עמודים 121-37 ), שבו הקורא נע ממקום למקום בעיר וצופה במקומות כמו בקלידוסקופ: אנשים צבעוניים, מקומות מרגשים, דמויות פלאיות. הם משוטטים בעמק רפאים, בגיא ההריגה 'גיא בן הינום', בבריכת השולטן, בעין כרם, בחפירות של כביש האפיפיור, במדרגות אל קבר המלך דויד.... ואני מזכירה רק קצת מכל הטוב הזה.

הם מקבלים השראה מכל מקום בירושלים של הילדות, מכל מראה. כך, למשל, הם מספרים על מורשת, שקיבלו גם מחצרות החסידים בבתי ראנד, ליד בית ספרם:

"היינו מביטים מן הרחוב אל חלונות בתי ברוידא ובתי ראנד, וזוהרים מן האור בבתיהם של החסידים. על השולחן ראינו את המאפה הקדוש. שפתיהם הלוחשות: 'שתֵי הלחם, לחם הפּנים'. וניחוח עוגות השבת. נעימות היו לנו זמירותיהם. לא פעם סיפרו לנו החסידים, שאת הנעימות הללו נטלו מרוֹעי צאן גויים במקומות מגוריהם באירופה, וידעו כמסורת, כי רב ערכן. אלה נעימות שכתב דויד המלךְ, והתגלגלו, עד שהגיעו אליהם בדרך נס" ( (עמ' 97).

זיכרונות הילדות מרגשים מאוד, וזו התפּעמות לחוש את הרגעים שהם מתארים: כך ההליכה ברחובות ירושלים עם אביהם עזרא. הם מתארים רגעים אלה:

"מבּבל הגיע אבא, נושא אבן בּבל בידיו, ומיד בהתקדשו באוויר של ירושלים, חש שהוא חלק מבניין העיר החלומית. כמו ידיו נושאות אבן. הנה הוא שם בין נדבּכיהָ את אבן בּבל, והיה הוא עצמו נדבּך מוצק ביסודותיהָ. כל מה שסיפר לנו אבא נטמע בנו. לא יצרנו מדבריו פּרוטוקולים, יצרנו מדבָריו שירים. מי יגַלה עפר מעיניךָ, אבא, שבניךָ כותבים את שיריךָ". ובהמשך הם מתארים יציאה יחד מבית כנסת 'אוהל רחל' לאחר תפילת שבת: "והיה מוליכנו ברחובות ירושלים, משתאה מכל הבתים הנבנים. רְאו בּנים, היה אומר, לא בּיום אחד נבנתה ירושלים מחדש, כל יום ויום היא נבנית, כל יום היא נגלית לנו, נגאלת עבורנו", (עמוד 113).

דרך המסע בירושלים, הם מחפשים את הצֵידה שהותירו להם בשיריהם אביהם ואמם, זוכרים את הסבים שהורישו להם מורשת. הורישו גם את הכאב: הנה השירים על הסבתא ששָכלה בניהָ בפרעות. הכול טמון בתוך אבני ירושלים. דמות האם צרובה ביופייה בשיר "בתי סיידוף, הנמֵל של החיים": בלפור חקק:

"אִמִּי בָּרְחָה מִבָּבֶל, מֵהַפְּרָעוֹת

אֶל בָּתֵּי סַיְדּוֹף, הַנָּמֵל שֶׁל הַחַיִּים

רֹאשָׁהּ נִמְלָא טַל

בְּתוֹר הַפְּלָאוֹת

לוֹמֶדֶת אֶת הַחַיִּים, אֶת הָעֻבְדּוֹת

מִשְּׁכֶנְתָּהּ, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת.

הִקְשַׁבְתִּי לְשִׂיחַת הַנָּשִׁים

יֶלֶד בִּנְמַל הַבַּיִת בְּעֵינַיִם בּוֹהוֹת.

אִמָּא אָמְרָה לִי אָז:

רְאֵה מָה יָפִים הַחַיִּים

יְכוֹלִים לִהְיוֹת.

נוֹתַרְתִּי בַּנָּמֵל שֶׁל הַחַיִּים, מְלַקֵּט אֵזוֹב

לָשִׂים עַל שֻׁלְחָנִי, לִזְכֹּר, לִכְתֹּב". (עמ' 110 )

הכּרתי את האם סעידה ז"ל, וזו מצבת מילים מרגשת לזכרהּ.

ובשיר אחר, מתאר הרצל חקק את חנות הירקות של אביו, ואת אהבת הוריו בנַחלה הזאת של 'מחנה יהודה' שם נשזרת הפרנסה באהבת הוריו:

כך בשיר 'חנות החלומות' -עמוד 115:

"זוֹ הַחֲנוּת שֶׁלּוֹ בְּמַחֲנֵה יְהוּדָה,

הַשָּׂפָה צוֹפָה. כְּיַלְדָּה אֲבוּדָה,

וְלֵב אֲהוּבָתוֹ רוֹאָה וְרוֹעֵד.

הַאִם זוֹ חֲנוּת אוֹ חֲלוֹם.

טִפּוֹת יַהֲלוֹם, אוּלַי דִּמְעָה.

הִיא לְיַד הַפְּתִילִיָּה תַּגִּיד.

וְהָאֵשׁ בּוֹהֶקֶת לְיַד גִּיגִית

הַמַּיִם הַקָּרִים. רַחַשׁ סְעָרָה.

מְסַפֵּר לָהּ בְּעִבְרִית שְׁבוּרָה,

וְהִיא זוֹהֶרֶת: פָּנֶיהָ.

רוֹצָה לְהָאִיר בְּאוֹר פְּנִימִי

אֶת הַדְּבָרִים".

בין פרקי השירה והמסה על ירושלים יש קטעי הווי, על החיים בירושלים של שנות החמישים. הגעגועים למתַקני השמשיות, משחיזי המספרַים, מדליקי הפנסים. (עמוד 93). עולם שהיה ונעלם. סיפורו של מקרר הקרח, העלאת המים מן הבאר, וכמובן הלַמְפָּה שהייתה המנורה הקדושה של כולם. הנה קטע מרגש במיוחד, עמוד 75:

"ידענו, כמה חשוב לשמור על כּבוד הלמפָּה, על ניקיונה. כמה עמל השקיעו בּדור שלנו בניקוי זכוכיות המנורות מהפִּיח שהצטבר בּהן. הלב החְסיר פעימה, כשאמא או אבא הדליקו את המנורה. איזה לחץ!...ראינו, כמה נזהרו שלא להעלות את הפתילה בבת אחת. אָכן חששו אז מהתפוצצות הזכוכית. כולם הכירה את שומרת הסף שהֵגנָה על הזכוכית. בפֶתח הזכוכית תָלו סיכּת ברזל. גם סיכה להחזקת השיער הייתה מבורכת. הסיכה הצמודה שאבה מן החום של הזכוכית. שוב ושוב לחשו לנו, הסיכה הזאת מַצילה, אותה יש להַדק, זה מה שימנע מן הזכוכית להיסדֵק. חשבנו לעצמנו, צריך היה להמציא סיכּה כזאת לכל הסכּנות בחיים".

העבר ומראותיו עדיין חי בתוך ההווה. למראה 'בֵּית המשיחַ' בשכונת הבוכרים, הרצל חי את הרגע שבו הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל, מגיע כנציב יהודי למקום. בשיר "בּבא תמיד":

"לַמָּקוֹם הַזֶּה

הִגִּיעַ הַנָּצִיב הָעֶלְיוֹן לִיהוּדָה

לָאַרְמוֹן הַמָּשִׁיחַ לֶעָתִיד לָבוֹא.

וְהָלְכוּ רַגְלָיו לָשׁוּט בְּצִיּוּרֵי הַנּוֹפִים,

בֵּין עֵצִים, בֵּין חוֹפִים, וְהָיָה

הַמַּרְאֶה נֶחְשָׁק וְנֶחְמָד,

אוֹר שְׂרָפִים, אוֹר תָּמִיד.

תַּבְלִיטִים בִּתְלַת מֵמַד

וְהָרִיסִים קֶסֶם, לִרְאוֹת

אוֹתוֹת. שֶׁהִנֵּה בָּא שָׁלִיחַ

לְהָכִין אֶת יְמֵי הַגְּאֻלָּה

שֶׁיָּבוֹאוּ, בְּלֶהָבוֹת, אוּלָם וְיָצִיעַ

בִּשְׂרָפִים נֻגַּן". (עמ' 42 )

חותְמים את הסֵפר שירי 'המשוגעים של ירושלים' של בלפור חקק: זה גם קשור לאופי המחבר ביניהם, להדדיות הזאת וההתחשבות, הנה יש הלימה בין תחושות למעשים. ואל נשכח: בעיר שיש בה 'סינדרום ירושלים' יש אנשים הנחשבים 'משוגעים של ירושלים' והמשוררים מעידים עליהם: "מצאנו בהם נשמה יתרה" (עמ' 133) .

שושנה ויג מחזיקה את ירושלים אשר אהבנו אינגליש קייק

לסיום:

ידידיי המשוררים הרצל ובלפור חקק, זכיתי לחברותכם, ההכלה שלכם את הסובבים אתכם וקבלת היוצרים אליכם היא מתנת אלוהַ. המסע שלכם בעקבות החיים הפנימיים של ירושלים, הוא מסע מופלא שנותן תחושה של התעלות, דרך לרומם את המציאות.

בשירו של הרצל חקק 'הכתובת והצליל' בעמוד 39 הוא כותב:

"בָּאִים יְלָדִים. חוֹצִים זְמָן כְּמַפְלִיגִים

בְּיַבָּשָׁה. לְהַצִּיל אוֹתָהּ אִוְשָׁה.

לְהַצִּיל גּוּף. לְהַצִּיל מִלִּים.

נֶפֶשׁ. לְחוֹלֵל מֵחָדָשׁ

הִיסְטוֹרְיָה קְדוֹשָׁה".

כּתבתֶם לנו את ילדותכם כמִנחה ספרותית, כהיסטוריה קדושה.