שושנה ויג| הבית ליד בית הכנסת
סופרת ומשוררת. מנהלת הוצאת פיוטית. נשואה למשה, אם לחמישה ילדים וסבתא לשלושה נכדים. יצירותיה הופיעו בעשרות כתבי עת וביומונים בארץ ובעולם. ספרה 'ענפי התודעה' שראה אור בשנת 2021, הוא ספרה ה-15.
הבית ליד בית הכנסת
אביו תמיד התהלך בחליפה מחויטת, נעל נעלי עור מתפירה עילית. הופעתו הייתה מחייבת. הוא היה גבוה ויפה תואר. יהודי שמראהו משך תשומת לב כל רואים, זה היה הגנים של משפחתו, משפחת פיינגולד. יהודים שרצו להיות חופשיים ולא כבולים לעול המצוות. הם הרגישו מיוחסים משאר תושבי הכפר הקטן קרשנושלץ צפונית לוורשה. אביו לא היה אדם שומר מצוות. הוא אהב את החיים הטובים, בשר, וודקה, כל מה שעושה שמח. ותמיד היה המטופח מבין כל תושבי הכפר. עיניו נצצו כשדיבר עם הלקוחות. וכשצחק שיניו הצחורות הבהיקו. תמיד מגולח ותמיד מבושם, ואצבעותיו כשל פסנתרן. הוא היה חייט מעולה. שמו יצא למרחקים ואפילו מוורשה הגיעו לקוחות שיתפור להם חליפה אלגנטית כמידתם בחורף בד צמר נעים ובקיץ בדי כותנה רק מבדים משובחים.
כשהתבגר הילד תמיד הקפיד על המראה הזה של החליפה המהודרת והיה קושר עניבה כמו שעומד הוא לצאת ללשכת עורך דין. זה היה אביו היפה שחי בתוכו, אביו החייט המוכשר של הכפר.
כשהתחילה המלחמה הילד היה בן שמונה, כבר ידע קרוא וכתוב, גם למד בחדר וגם קצת בבית הספר הפולני עם הגויים. הוא היה ילד מחונן. את לוח הכפל למד תוך יום, כבר ידע לקרוא בפולנית וקצת הכיר אותיות באלף בית מהלימוד בחדר. בקיץ האחרון עוד הספיק להשתכשך באגם שהיה בקרבת מקום, דג דגים עם אביו, אחיו הגדולים כבר למדו מלאכות. אחיו הבכור בוריס היה גדול ממנו בעשר שנים, כבר למד את מלאכת החייטות מאביו, אחיו השני ואחותו היו מתבגרים. האחות באשה עזרה לאימא נחה במשק הבית והאח השני אהרון תמרן בין מלאכות הבית, לשליחויות ושירותים לבני המשפחה.
אבל ביום שנכנס הצבא הגרמני כמו במצעד לרחובה הראשי של העיירה ידע טוביה האב שזה לא הצגה של תיאטרון, אייזיק שעמד בחלון והציץ אל הרחוב התפעל מן המראה. חיילים בכלי רכב צבאיים, אופנועים, כלי נשק צמודים לכתף והם בתהלוכה של ניצחון חוצים את הכפר השלו. אייזיק נדהם מהסדר המופתי. הוא נע בחוסר שקט, הסתובב אל אביו שעמד מאחוריו והניח את ידו על כתפיו, ״אבא, מה זה?״ טוביה הביט באייזיק וענה לו, זה כנראה מבשר רעות. אין משהו טוב במצעד צבאי.
ביום למוחרת ראשית חודש ספטמבר 1939 צועקים חיילים גרמנים מן הרחוב לילדים אייזיק ואהרון לבוא לבית הכנסת.
וכשהם נכנסים להיכל התפילה, עומדים שם מצד אחד בני הקהילה, השוחט, הרב, מורה החדר. משפחות שנצמדו זו אל זו. יהודים בשטריימל, נשים וילדים צמודים אליהם, במרכז בית הכנסת ערימת ספרי תורה בוערים, המקום שהמה מתפללים רק שלשום, קהילה קטנה ואוהבת עומדת להימחות. את היהודים שחזותם היהודית בלטה חיפשו ראשונים, הם התאימו לחוקי הגזע של היטלר. באותו מעמד
כשהילדים אייזיק ואהרון עומדים ברחבת בית הכנסת של הכפר הם מבחינים כיצד השוחט הביריון תופס את אחד מן החיילים הנאצים ומושך אותו עימו אל האש, מול עיניהם מתרחש מאבק של גבורה של יהודי שאינו מוכן ללכת כשה לטבח.
צרור יריות מפלח את האוויר. אתה לא מספיק לחשוב למה אתה נשארת בחיים ולמה האחרים נטבחו. אייזיק ואהרון מתכופפים ומנקים את הדם.
אבא שלי בן שמונה מנקה דם יהודי, ואחר כך אביו לוקח עגלה מעמיס מטלטלים ונוסעים אל הגבול הרוסי. מחפשים הצלה.