ר"ס אלה| למתמטיקאי השקט מהדירה הסמוכה

ילידת 1993, בעלת תואר ראשון מדעי-למחצה מאוניברסיטת תל אביב. פרסמה לאורך השנים סיפורים ומסות במספר אתרים, כתבי עת ואנתולוגיות תחת שמות שונים. בימים אלו עובדת על ספר הפרוזה הראשון שלה.

למתמטיקאי השקט מהדירה הסמוכה

אתמול בלילה ביקרתי במוזיאון התודעה שלך. לא מדובר היה בסיור חינוכי, וגם לא באחד שנקלעתי אליו מתוך נימוס או הכרת טובה כלפי מכר; הגעתי לשם מרצוני – על מנת לבצע "מחקר עצמאי", אם להגדיר ביומרנות תולדה מצערת זאת של יצריי. בכניסה חיכה שומר גבוה-קומה בחליפה ומשקפי שמש עם מראה צבאי (אזכיר בנקודה זו שמדובר היה בשעת לילה). הוא היה נראה מעט כמוך, רק גבוה בשני ראשים ובעל קול צייצני, מהסוג שהיה גורם גם לך לצחוק לו בפנים כשהיה פונה אליך באומרו – "הכניסה למוזמנים בלבד". הוא כמובן, לא צחק יחד איתי ואיים לקרוא לאבטחה. נאלצתי לחכות בחוץ כשלוש שעות, ולנסות לרכוש את אמונו עם הצעת הקראה אישית בכתביו המוקדמים של מארקס, משחק שחמט או שניים בשעה מתה ושישיית בירות שלקחתי איתי בתיק מבעוד מועד. חוויה מעניינת לכל הדעות, כשב-"מעניינת" כוונתי לממושכת יתר על המידה עבור בחורה שרוצה לגשת ישר אל העניין: הרגש. לאחר שניצח במשחק (אך לא במערכה) אפשר לי להיכנס, מונע ככל הנראה מתוך הרושם שיצרתי כאידיוטית בלתי מזיקה (ואמור לי אתה האם צדק). "חוץ מזה" הפטיר לאחר שנתן לי את האישור המיוחל, "את ודאי תשתעממי שם מהר."

השלט בכניסה דיווח כי ההיכל נבנה בצורת טורוס עצום, או כפי שאני ושאר המתנכרים למתמטיקה אוהבים לקרוא לתופעה המרחבית הזאת: דונאט מזויין. במפתיע, היה לעיצוב בדמות דונאט ענק יתרון אסתטי מסויים מבחינת עיצוב הפנים, שכן קירות מעוקלים כלפי פנים בחלקם העליון ובתחתית יוצרים שקע עם תאורה עמומה במרכז ואינם מראה שכיח במוזיאונים מהסוג הזה; מה גם שכשאתה הולך בתוך פרוסה אופקית חביבה, אתה לא שם לב שאתה מתקדם במעגליות עד שאתה חוזר לנקודת ההתחלה.

להיכל היו שלוש קומות, כנהוג לפי הסטנדרט שהציב בפני אוצרי התודעות המודל הטופוגרפי של פרויד, כשהבחירה הקונספטואלית הייתה להפוך את סדר השכבות על פיו. לגיטימי, בסך הכל: לא כל אחד היה מעוניין לטפס את כל הדרך עד לקומת המודעות של אדם, לו היה נאלץ לפלס דרכו לשם דרך בליל הזכרונות, המחשבות והדחפים הבלתי-מודעים. במקרה הספציפי שלנו, לעומת זאת, נדמה היה כי המעבר דרך המשוואות הבלתי קריאות, הנשים העירומות וה-"מימז" שבשכבת המודעות, מיותר לאור מספר השעות הבלתי מבוטל בו שוחחנו במצטבר. ובכל זאת, אני מקווה שלעולם לא יספרו לך איך הסתכלתי בתסכול על כל הנשים העירומות שצעדו בזו אחר זו בשכבת המודע שלך, מחפשת לשווא אחר רמזים למידע שמעולם לא חלקת עימי בדמות כיתוב "סיטואציה מציאותית" או "בת זוג לשעבר" על שלט. כמובן שלאור האפלטוניות של יחסינו והצינה שהעבירו בי המשוואות המסורבלות (חסרות השילוט גם הן, לטיפולם של האוצרים), בחרתי להישאר מכוסה היטב (- או שמא, אתה בחרת שאשאר?).

בכל מקרה, לאחר שהמאמץ העלוב שלי למציאת מידע מפורש על עברך הרומנטי נכשל בקומת המודע, ניגשתי אל קומת הקדם-מודע עם ציפיות גבוהות. ניתן לומר שלא התאכזבתי: בין כל הידע הכללי בסוגיות פילוסופיות ומתמטיות מצאתי גם זכרונות שהוקרנו על מסכים מרחפים במעגליות בחלל הקומה. ניסיתי ללכוד את הזכרון העמום שלך את פני זוגתך לשעבר כאשר סיפרה לך על הבגידה ההיא, כאילו היה שפרירית - אך הזיכרון רק התעופף מהר יותר, גורם לי לרוץ אחריו ברחבי הקומה עד לרגע בו השלמתי עם הפתטיות שבמרדף. כשהבטתי לשמאלי, ראיתי את אימך על המסך, יושבת לידך ומסבירה לך באריכות על משוואות אלגבריות עם ריבוי נעלמים. דיבורה היה רך ואוהד. רק לאחר שניסיתי לשקוע בחמימות של הזיכרון הזה, הבחנתי שהקיר כוסה כולו באקסיומות, משפטים, שרטוטים והוכחות; וכמובן בשרטוטים התלת מימדיים שדימוייהם הוצבו בחלל; עולם כל כך עשיר וכל כך זר לי. ואז, עבר מולי אחד המסכים המרחפים ממנו נשמע קולי. פניי לא היו שם, אלא רק הנוף הנשקף מהחלון הימני של קו האוטובוס הרגיל שלך – כנראה דיברנו בטלפון על כמה שצריך ליצור משחק דמוי-"פוקימון" בו הבחירה ההתחלתית היא בין שלושת נביאי הדתות המונותאיסטיות, תוך תיאור של המתקפות המיוחדות של כל אחד מהם.

אתה נוהג לשוחח איתי בטלפון כשאתה נוסע לסידורים ובחזרה, אך לעיתים נדמה שהמילים שלנו הם רק דרך זולה וזמינה למלא ריק ארעי – עבורך בלוח הזמנים, עבורי בנפש. מסכים רבים החלו מרחפים סביבי, מציגים אותך שותה עם חברים מהעיר בה גדלת, מרצה בפני סטודנטים לתואר ראשון ומטייל לבדך בטבע הארץ-ישראלי. אני שמחה שיש לך חיים מלאים ומספקים, אני חושבת. אני שמחה בשבילך ובו בזמן מקנאה ביציבות שלך, המנוגדת כל כך לתלותיות ולרצפה הרועדת, לבולען הכאוטי שקיים בתוכי. האם זו המוטיבציה האמיתית שלי בביקור הזה? לא להכיר אותך יותר טוב, אלא את תודעתי שלי? לחקור ולהבין את הסיבה לרעב התמידי הזה לקרבה, שהפעם אתה האומלל שנקלע באקראי בדרכו? לעזאזל איתי. תהיתי האם לעלות במצב הזה אל הקומה האחרונה, שלפי המודל ההוא של פרויד, אמורה להיות גבוהה מן האחרות בהרבה ולכלול דימויים ויזואליים בלבד. הבנתי שאני עלולה לגלות עליך יותר משרצית. הבנתי שאני עלולה לגלות שעל אף השהות הממושכת במוזיאון ובחייך, אני לא באמת יודעת עליך דבר.

טיפסתי במדרגות אל הקומה הגבוהה ביותר, כשהדבר הראשון שהכה בי הוא חדות הצבעים. לאחר מכן הבטתי מעלה: התקרה הייתה כל כך גבוהה שבקושי יכולתי לראות היכן היא מסתיימת. זה נכון מה שאומרים: מה שאנחנו יודעים על אחרים, ואולי גם על עצמנו, הוא רק קצה הקרחון. התשוקה והזעם האדומים, הכחול של העצב, החשש וחרדת הנטישה, הירוק והצהוב של האושר והשלווה – הם כולם נמהלו זה בזה, עם תמונות אימפרסיוניסטיות דהויות של פנים ושל נופים. כל היופי והכאב הכו בי באחת. ראיתי את אביך יוצא את הדלת כדי לעבוד, ואותך משפיל את מבטך למול אימך בפעם היחידה שניגשת אליה עם ציון מבחן נמוך ממאה. ראיתי את הילדים הצוחקים והנשים המנוכרות, ואותך יושב לבד וממלא את תודעתך בדעת. וכל מה שרציתי היה לבוא אליך ולחבק אותך; לומר לך שאני מעריכה ומתפעלת ממה שאתה עושה גם אם אינני מבינה מכך דבר, ולו רק בגלל התשוקה המניעה אותך וחוסר הפשרות בו אתה נוהג כלפי עצמך. אולי זו השעה בה ביקרתי במוזיאון, אבל רציתי להבטיח לך שאתה לא בתוך זה לבד. שאני מוכנה לעמוד שם בקור, לצד השומר בכניסה, ולהגן על תודעתך מפני כל מי שבא לצחוק על חשבונך, לבוז או להשחית.

התהלכתי סביב, נפעמת, מסתכלת בדקדקנות על הפנים והדימויים – כל כך אתה, ועדיין כל כך אוניברסליים – כשלפתע נפלה עליי הבנה קשה מנשוא. אולי בתוך כל ההיכל הנפלא הזה, שכחתי שגם אתה אדם, עם רצונות, דחפים ופחדים משלו. אולי לא כיבדתי את הרצון שלך במרחק בריא עוד כשנכנסתי בשערי המוזיאון. הרגשתי כאב חד, כמו משקולת שרומסת תחתיה את החזה, כשלפתע, תפסה את ידי יד אחרת. הייתה זו חברתי הטובה, שקראה בשמי והחלה למשוך בידי כלפי חדר המדרגות. "צאי מפה כבר", אמרה, "המקום הזה הוא דרך ללא מוצא. לעולם לא יהיה אכפת לו מעולמך הפנימי כמו שלך אכפת משלו, וחוץ מזה – נפתח מוזיאון של תודעה מהממת כאן ליד, וסידרתי לך פגישה אישית עם האמן". מבולבלת והמומה מההתרחשות הפתאומית, נגררתי אחריה במורד המדרגות עד לקומת המודע. רגע לפני שהצליחה להוביל אותי החוצה, נעצרתי למול מוצג חדש שלא ראיתי בתחילת הביקור: שלט ובו צילום מסך של טקסט, בו מסופר על מאמר פורץ דרך של שניים - תומאסון וטרובאך - המוכר בשל ההקדשה הרודפת והמקסימה בו-בזמן בתחילתו; בה ציין הראשון כי שותפו לכתיבה וחברו הטוב, תום טרובאך, שלח יד בנפשו כתוצאה מדיכאון קשה והופיע בחלומו מספר חודשים לאחר מכן עם רעיון שהוביל לפתרונה של בעיה בתחום ה-K-Theory. ליד צילום המסך, נכתב כי הוא נשלח לתוך חלון השיחה איתי, בעקבות ההודעה ששלחתי לך מספר שעות לפני כן שכללה בקשה לדבר מה שייתן לי רעיונות לכתיבה. ברגע של אומץ, ציירתי על המוצג שני וי-ים כחולים וכתבתי מתחת "תודה על קיומך בחיי", עת שעזבתי את מוזיאון התודעה שלך בחיוך.