רינה ענבר| ככה אני רוצה את זה

כותבת שירה ופרוזה. זוכת המקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר ע"ש דן פגיס. מורה לעברית כשפה נוספת. בעלת תואר מוסמך במדעי הרוח מטעם האוניברסיטה העברית.




ככה אני רוצה את זה


עכשיו הכול ברור, זה רק עניין של זמן. צביקה יגיע מהערבה, שאוליק מניו-זילנד. הם ושמחה יזמינו חברים, מכרים, קרובים, אוטובוס שלם. יהיה כמעט מלא. הטקס יהיה קצר. צביקה יהיה חזק. שאול ירעד. יבכה. הוא לא ראה אותי כבר שלוש שנים. שלוש שנים לא לראות את אימא. בסדר, רוצה ללמוד, שילמד. אבל ככה לעזוב, להיעלם. שמחה יבכה בלי בושה. כמו שהוא צוחק עכשיו. איפה הוא עכשיו? שמחה. שמחה. לא עונה. אולי יצא לטייל עם הכלב. אפילו עכשיו הוא צוחק, כאשר אני יושבת ככה בפינת המיטה סורגת לאט, בקושי יש לי כוח. אפילו עכשיו הוא צוחק. למה, למה הוא יותר חזק ממני ?


לפני שבועיים הלכה לעולמה בת דודתו. סיפור יפה. לפנות בוקר נפטרה מעולמנו. רגע קודם הספיקה להפריח לעברו נשיקה, ככה עם כף היד, ומתה. שמחה חזר רועד מבכי. כל הדרך בכה באוטובוס. כשחזר הדביק גם אותי בבכי שלו. כמה מרשים למות ככה. נשיקה ודי. איך יהיה מותי שלי ?


הנה תפוח על המקרר. כמה רחוק המקרר עכשיו ממני. לו היה פה מישהו עכשיו להביא לי תפוח אדום. לקלף לי אותו ולחתוך לחתיכות קטנות. שמחה. שמחה. אינו עונה. הוא בטח בחוץ עם הכלב. אני כבר לא הולכת לטייל בגילי : אין לי כוח. אמרתי לחברה שלי, פה, חברה שלי מהקיבוץ, שקשה לי בגילי לצאת בחמסין לחדר האוכל. ענתה : חמסין קשה בכל גיל. כן. בעיקר בגילנו. אמרתי לה. בדיחה ישנה. פעם גם היה לי חוש הומור. לפעמים גם עכשיו הוא שב מבצבץ ועולה. עובר ושב. מחדד ומטשטש כאחד. איך אגיע לתפוח. קשה לי לקום. כמה צעדים ואני נחלשת. איפה אני. היכן ריאותיי. שריריי. שמחת חיי ?


על המקרר על יד התפוח יש פסל מעץ של מטיל דיסקוס יווני. דור עשה לי את זה ליום הולדת הששים שלי. הוא היה אז רק בן שלוש עשרה, בר מצווה. כה גאה הייתי במתנה הזאת .


מתי זה יקרה ? לעת ערב ? או שמא בעלות השחר, כמו לקום לעבודה. ולהספיק לראות את כולם : צביקה, שאוליק, שמחה. או בסדר הפוך: שאוליק, צביקה, שמחה.


שאוליק היה תמיד רגיש. בין המקרר לחלון תלוי ציור שלו. רק בן שבע היה כשצייר אותו. זה כדור הארץ, הצביע על עיגול שעליו דמויות שחורות קטנות, ואלה מי שמת. הסביר את הכתמים השחורים שבתחתית הדף, וזה אני, ואת, ואבא.

- אימא , את אוהבת את אבא ?

שאל כששלמה ואני היינו כבר לקראת פירוד.

- אני אוהבת אותו,אבל אבא ואני לא מסתדרים .

-אז את לא אוהבת אותו.


לא היינו רבים. שלמה ואני. כמעט ולא. רק בתוכי בערת תמיד שאינה נאכלת. מבוגר ממני בשש עשרה שנים, שקול, מחושב, שומר על קור רוח נצחי. היה המדריך שלי בתנועת הנוער. רק בגללו נשארתי בתנועה. רק בגללו חייתי בקיבוץ את כל חיי.


שלמה, עד שהוא מבין אותי. עד שנוגע בי. שקוד על ניקיון מעילו, נעליו, מחטט בשיניו. איני מבינה איך אפשר לחיות עם כל כך הרבה חולין. עם כל כך הרבה שימור. אנשים הם לא ארכיולוגיה. אני אומרת לו. איך אפשר לטרוח סביב גרוטאות, כל החיים? פעם אהבת אותי. הוא אומר. אבל אני לא מוצג ארכיולוגי. אני ספינת קיטור. פעם אהבת אותי. היה חוזר ואומר. כשהיינו מדברים. אך לרוב הייתי עומדת שעות מול החלון, צופה אל העמק הירוק, רותחת.


-אני חושב שכדאי שתצאי לחופשה. צאי להתאוורר. אמר יום אחד.

הוא יזם את הפרידה .


היכן זה יקרה ? בקיבוץ , בעיר , או בדרך מכאן לשם ?

איפה הבית שלי ? הבית האמיתי.

האם אפשר למות לפני שיודעים איפה הבית?


שלמה נשאר בקיבוץ עם שאוליק, חשבנו שנכון יותר להשאיר אותו בסביבה מוכרת. ואני לקחתי איתי העירה את צביקה.

ובכל זאת טבעת הנישואים של שלמה עדיין על אצבעי. ולמרות שמחה.


- סבתא, את עוד אוהבת את סבא ? שאל אותי פעם דור בעודו מתבונן בטבעת. כל כך דומה לשאוליק כשהיה קטן.

- כן, אני עוד אוהבת אותו.

- ואם הוא עוד היה בחיים היית חוזרת אליו ?

- אולי כבר כן. אולי כבר הגעתי אליו. היום מתאים לי לחיות לאט.


שמחה, שמחה. יופי שבאת. לא . אני לא רעבה היום. תביא לי רק את התפוח שעל המקרר ואת אלבום התמונות של דור.


הקטן קראנו לו. הוא נולד כשבועיים לאחר מסיבת הנישואים של צביקה וגילת. בתמונה גילת בפרופיל בכוונה שיראו. צביקה מולה טבעת הנישואים

בידו והוא מושיט לה אותה באלגנטיות.

למה ברגע האחרון ? למה כשכבר רואים ? אמא, באמת, חתונות זה לא עיקר החיים. וההריון שלנו בא בדיוק בזמן. צביקה עונה ומתלטף על כרסה של אשתו. ממי למדת את זה ? שובר מסגרות שכמותך. רק אמת פנימית, זה מה שמדריך אותו.

דור בן יום. שוכב על גבו ערום. תמיד רציתי להגיד לו : דור, דור, כשנולדת מלאו חיי בחייך. היה לך חדר אצלי מיוחד בשבילך. וכשבאתם לבקר הייתי עומדת בפתח החדר מביטה אליך במיטת התינוקות שלך אל עיניך המחייכות טהורות המבע עד שהיית פותח איתי בשיחה בשפת התינוקות שלך והייתי ניגשת ומלטפת את ראשך ומרימה אותך אלי. וכשגדלת הלכתי איתך, הולכתי על ידך לטיולים, מגלה מחדש איתך את עולמי.


כבר כשהיא התחילה, אמרתי לשמחה שהמלחמה הזאת מיותרת. אחרי שבועיים דור כבר לא היה. מטוסים של צה'ל הפציצו את הטנק שלו. אתה מבין, דור? מטוסים של צה'ל הפציצו את הטנק שלך. את כל השיירה. אחד, אחד, הלכו עשרים וחמישה טנקים. צה'ל נגד צה'ל. צה'ל נגד דור שלי.


והגבעות. הו הגבעות נותרו כה מיותמות מאז.


דור נקבר בקיבוץ. זה מה שצביקה רצה וכך עשינו. גם שאוליק הגיע ברגע האחרון.

- שאוליק, למה וטרינריה, אני מבינה. אבל למה בניו-זילנד ? למה בסוף העולם ?

- אמא, די. אפילו היום ? אבל אני חוזר. אני מבטיח. בסוף הלימודים אני חוזר.

ואחר כך : ומה איתך ? מה את תעשי עכשיו ? אולי תחזרי לקיבוץ ?


שמחה, שמחה. איפה אתה ? אתה פה ? עכשיו מתחשק לי כבר לאכול משהו. טוב שאת התפוח כבר הביא לי. אבל אני צריכה סכין, כדי לקלף אותו. שמחה, שמחה. לאן הלכת שוב ? איך שהוא התאקלם בקיבוץ, כאילו שנולד פה. אני רואה את הסכין. במרחק נגיעה, אבל נראה כל כך רחוק. הכל בגילי נראה רחוק. כמו חלום עבר הכל. ודור אולי יחזור. שטויות סבתא'לה. את מתחילה לדבר שטויות. לא נשאר לי עוד הרבה זמן לחיות, דור. זה כבר ברור. אני כבר לא מה שהייתי פעם. אז עם מי תלך לטייל ? ועם מי אלך אני ? דור, לפני שאלך, אני רוצה לראות אותך לפחות עוד פעם אחת. ואת שאוליק צביקה יבוא מהערבה, כולם יהיו. יהיה נחמד. ככה אני רוצה את זה.









150 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול