רינה ענבר| אימפרסיו

כותבת שירה ופרוזה. זוכת המקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר ע"ש דן פגיס. מורה לעברית כשפה נוספת. בעלת תואר מוסמך במדעי הרוח מטעם האוניברסיטה העברית.




אמפרסיו


כבר מזמן לא התקדמתי. לא עשיתי כלום מאז פורים. קודם החגים. אחר כך מרק היה חולה. עכשיו כבר כמעט יום העצמאות ולא עשיתי כלום. עד פורים התקדמתי לא רע. בתערוכה בבית האומנים חשבו שעם ציפורן אני מציירת. זה לא ציפורן אמרתי. זה צבע מים. אקוורל? שאלו בנפנוף ריסים. אבל הגיע הזמן לעשות שוב משהו. לא להתבשם מזרי הדפנה. למה הפסקתי? בין חנוכה לפורים דווקא הייתה לי תקופה לא רעה. המודל הייתה די בסדר הפעם. תה, קפה, סיגריות ואקוורל. שבוע שלם. שבועיים. כמעט לא ראיתי את יאיר בשבועיים האלה. הוא רואה חשבון והייתה לו עבודה רבה בחודשים האחרונים. נפגשנו רק בלילות. בסוף השבועיים הראיתי לו את הציורים שלי. הוא הביט מלמעלה למטה, עיקם את הפרצוף וגיחך. אפשר לחשוב שהוא מצייר יותר טוב. אחרי שתרזי את החמישה קילו המיותרים שלך תעשי ניתוח באף. הוא אומר וצוחק. נותן לי משימות. מה יהיה? עובדת שעות וימים ואחר כך זה.


אני יוצאת לעיר לחפש מקום לצייר. אורזת בתיק הבד הגדול את הניירות, המכחולים, הכוסית למים. עיר מסנוורת לעומתי. אוטובוס עד הדווידק'ה ומשם ברגל ברחוב הנביאים. חוצה ברגל לרחוב יפו ולפתע בית עם חצר, כורסה ישנה וברז. כמה דלתות, מדרגות מכל צד, קרזולים במעקה המדרגות. חלונות מעוגלים, שיחים, עלוות, אור וצל. אני ממלאת מים בכוסית, מוציאה את הניירות ומתיישבת.

נביחות מתוך הבית. הן הולכות ומתגברות. אופנוע מתקרב ונעצר. יורד, מוריד את הקסדה, חותך במהירות את הרחבה, פותח דלת. ''אדם בוא!'' הוא אומר לכלב שקופץ עליו. ''בוא נלך''. בקומה העליונה מאבקים שטיחים. עושים לי רעש. ''סליחה, לא ידעתי שיש פה מישהו''. אומרת האישה מלמעלה. זה בסדר. אני רק אורחת פה. ''את ציירת? איפה למדת? מארק? אני לא מכירה. אבל לא למדת באיזה בית ספר מסודר, ''בצלאל'', אני יודעת...?'' לא. רק אצל מארק. ''טוב, אני לא אפריע לך''. היא אומרת וממשיכה להביט בי מלמעלה. מאחת הדירות הנמוכות עולים קולות מטבח. לא נוח לצייר ככה כשהחיים ממשיכים סביבך.


חשבון החשמל. לא שילמנו ואתמול היה המועד האחרון. כבר פעם שנייה שזה קורה לי בזמן האחרון. אני מסכמת עם יאיר שאשלם ואחר כך שוכחת. אחר כך הוא יגיד: ''אפילו את זה את לא יכולה לעשות.'' איפה כאן האור? מרק אומר שמתחילים באור וממנו ממשיכים אל הגוונים.

''אדם בוא!'' אומר הבחור שהיה פה לפני רגע לכלב שרץ אחריו. משהו דרוך בו. הוא קושר את הכלב ליד הברז, ניגש לדלת צדדית, רק עכשיו אני רואה כתוב עליה בגדול: מ י כ א ל.

למחרת אני מגיעה מוקדם. הבית עוד שקט. קווי אור דקים על החצר. אני מוציאה את הדפים לציור, ממלאת מים בכוסית, מתיישבת. ממה להתחיל? יש כל כך הרבה בבית הזה. הבחור יוצא. גם הכלב נדחק ומתפרץ החוצה. הוא חובש קסדה, קושר את הכלב, עולה על האופנוע ונעלם.


''היי, רוצה קפה?'' שואלת אותי מאבקת השטיחים מלמעלה. כן, כן, למה לא. ''אז בואי!''. אני עולה ובמרפסת מחכה לי כבר קפה וצלחת עם פרוסות עוגה. ''זה מאתמול, נשאר מהיומולדת של הבת שלי. היה לי יום. כמה עבדתי בשביל זה. אפיתי. ניקיתי. אפילו את החצר איפה שאת יושבת. ודווקא אתמול, אדם, הכלב של מיכי, זה שגר כאן למטה, השאיר, תסלחי לי, את הלכלוך שלו בחצר. אבל מיכי, איזה מותק של בחור, אמרתי לו את זה והוא מייד ניקה. באמת, כל כך בסדר...'' מה הוא עושה בחיים? אני מצליחה להשחיל. ''לומד באוניברסיטה. לא יודעת מה. חכם כזה. חבל שהוא לא מתחתן עם אחת הבנות שלי. בת כמה את?'' עשרים ושמונה. ''ואת, נשואה?'' היא שואלת ונועצת מבט בטבעת המהודקת לאצבעי.


למחרת אני באה מאוחר. שעה מאוחר יותר והאור כבר אחרת. גם הבית כבר אחרת. מיכי, אם זה שמו, על יד האופנוע, מתקן. הכלב רץ לקראתי. קופץ עליי. ''אדם רד! בוא הנה אדם!'' הוא אומר. אני ממלאת מים בכוסית ומתיישבת. הבחור והכלב נעלמים מעבר לפינה.

- ''צבע מים?'' הוא שואל אותי פתאום כשהוא עומד מאחוריי. כן. איך ידעת? ''ניחששששתי''. שותקים. מביטים. משהו נפתח מתרכך. ''כמה סוכר?'' הוא ממשיך. מה? אני שואלת. ''קפה או תה?'' הוא משלים. שחור. אני עונה. מכניסה את הניירות לתיק הבד, שופכת את המים. ''אז בואי.'' הוא אומר. נכנס בדלת שכתוב עליה ''מיכאל'' ומשאיר אותה פתוחה.


על יד הקיר מולי ניצב פסנתר ולצידו גיטרה. אתה מנגן? ''אני לומד. מוסיקה. ב''פעמון''. הוא אומר ונכנס עם מגש, פעמיים קפה ואננס מקופסת שימורים. ''רוצה שאנגן לך מששששהו?'' אולי. ''אוקי''. הוא מתיישב ליד הפסנתר. הוא מנגן לאט. רוב הזמן קשוב. לפעמים מביט בי. פה ושם מושך את הצלילים. לפעמים גונח.


- ''בסדר?'' הוא שואל כשהוא מסיים. יפה. אני עונה. וזה כל מה שיש לך, חדר אחד ומטבח? ''כן. רוצה סיור?'' הוא מוביל אותי אל המטבח. ''זה המקרר. פה הקפה, תה, סוכר. כאן התבלינים. רוצה לראות את הסלון שלי''? הוא שואל אותי חצי נוגע ומוביל אותי אל הסלון שהוא חדר השינה שלו, אל המזרון שהוא המיטה שלו, בדירה השכורה שהיא ביתו.


אני מתעוררת בחושך. הסדין הדק חצי עלי חצי על הרצפה. כתף אחת שלו חשופה. טוב לי. אבל אני אומרת שאני צריכה ללכת ושבעלי מחכה לי. ''בעל? כמה זמן?'' שואל בהפתעה. ארבע שנים. ''אוקי. אוקי. ואיך קוראים לך?'' יעל. אני עונה. ''י-על'' הוא משיב בנעימה. ''תבואי שוב?''


בחוץ חשוך. אני צועדת במהירות. חוצה את רחוב יפו במעוף כמעט. נכנסת הביתה כילדה שחטאה. עוברת בחדרים החשוכים מצוידי הרהיטים העתיקים. פוסעת אל חדר העבודה, החדר היחיד שמואר, של בעלי. היי. הוא מרים את מבטו מהחשבונות שהוא מנהל. "מה נשמע?" טוב. מה נשמע? ''בסדר. איך היה היום?'' כרגיל. ואצלך? ''אני כבר מסיים''. הוא עונה, כשאני עומדת לפניו, ועפיפונים צבעוניים הופכים לעורבים ממורמרים. כך שוב למחרת ובכל יום בשלושת השבועות הבאים.


בוקר אחד אני מגיעה והאופנוע איננו. הוא בטח יחזור עוד מעט, אני חושבת וממלאת מים בכוסית. מוציאה את הדפים לציור ומתיישבת. רוח הבוקר נעימה. אומרים שאוויר כזה יש רק בירושלים. אני נזכרת. אתמול, מישהו בטלוויזיה אמר שירושלים מקום טוב ליצירה ולמחשבה. מעניין איפה מיכי. מארק אומר שקודם כל צריך להביט. אחר כך ולא פחות חשוב לשים לב לפרופורציות. ליחסים בין הדברים. מזה מורכב היופי. כמעט צהרים. איפה הוא? אני לא עושה כלום. קשה לי להתרכז. קשה להתחיל ככה כשלא יודעים עוד מה הסוף. הרבה יותר קל לבן-אדם להיות כבר באיזשהו מקום. על הגג או במרתף.


כמעט חמש. הוא עדיין לא הגיע. משהו מתכווץ בתוכי. אני מתחילה לחשוב להתקפל. ואז כשאני כבר כמעט הולכת הוא מגיע. שפוך. כמו שהוא קורא לזה. עיניים שקועות. כתמי זיעה על החלוצה. ''מה שלומך?'' הוא שואל ונכנס. מה קרה? אני שואלת מהדלת בחיוך של נסיכה שנרדמה בארמון והתעוררה בבקתה. ''זה לא הולך''. הוא עונה ועיניו לרצפה. אבל... אני מנסה. ''זה לא ילך'' הוא אומר וסוגר את הדלת. בבת אחת מחשיך הכול. אני שופכת את המים מהכוסית. מכניסה את הניירות והמכחולים לתיק הבד וחוזרת הביתה. ברגל. במסלול הקבוע.

בבית הכול ניצב במקומו. גם יאיר ישן באפלולית חדר השינה.

אני מוציאה שמיכה מהארון ונשכבת בסלון.














40 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול