רוסטה פאלח| לחבק את החושך
סטודנטית לאמנות. בת 23. מתגוררת ביישוב סמיע. אוהבת לצייר ולכתוב בערבית ובעברית.
הדרך חשוכה מדי. אני לא רואה כלום , איפה אני ? איפה כל מי שהיה סביבי? חושך השתלט על כל עולמי , על נתיבותיי, על חיי חושך שהולך וגדל מאיים להמיתני. רודף אחרי כמו אם אכזרית הרודפת אחרי ביתה כדי לקחת ממנה את בובתה האהובה: "זאת הבובה שלי אל תיקח אותה ממני חושך ארור! ... אל תיקח אותי ! " אך מי ישמע? אף אחד! החושך כבר השתלט והסתנן היטב לתוכי ולקח ממני את קולי, את כל כולי , פלש לחיי כמו היו אדמה כנועה שלא ידעה לוחמים ואוהבים. מדוע לא הזהרת אותי טרם הופעת בשמיי חיי חושך אכזר ומרושע ! בקרוב אאבד את התחושה ברגליי , איני מרגישה בהן עוד , האפלה מטפסת במעלה ברכיי מעלה , אוכלת אותי מבחוץ ומבפנים .
אני ממשיכה לרוץ בבהלה , אך כבר לא מתנשמת בכבדות, גם לא מרגישה את ריאותיי , והרי טבעי לבן אדם, לאחר שרץ כמה קילומטרים שיתחיל להתנשף מהר, בכבדות ויחוש כאבים בחזה ! ברם, איני מרגישה מאום מלבד החושך שמכרסם בגופי לאט לאט. נשימתי עדיין לצידי, כחבר נאמן, והיא היחידה ! זה לא רלוונטי ...
לאחר זמן לא ידוע, ייתכן חודשים ואולי שנים, עצרתי לרגע, לשניה ... נקודה לבנה ניצבה מולי , מאין הגיעה ? קרבתי אליה עוד ועוד. לפתע הבחנתי בהשתקפות מוכרת: "האם ייתכן שאני רואה את עצמי? איך זה יכול להיות ? אמור לי חושך מה קורה ?" בפעם הראשונה בחיי שמעתי את קולו המפחיד, המצמית והאיום, וכך אמר לי: "הנקודה הלבנה איננה אלא השתקפותך, הביטי בה וראי את מהלך חייך ופעולותיך, לבטח אז תביני את מקומי בחייך״ .
נבהלתי מתשובתו יותר ממה שנבהלתי מקולו. פתאום, בלא התראה מוקדמת, החושך נסוג צעד אחד אחורה ממה שנתן לנקודה הלבנה להתרחב , והתחלתי לצפות בעצמי , בוכה שבורה מרוסקת , נופלת שוב ושוב על ברכיי, מסתכלת למעלה ומתפללת שהסיוט ייגמר. ראיתי את עצמי דרך עיני , ראית כיצד החושך חיבק אותי חזק חזק עם כל נפילה, כל דמעה וכל תפילה. אובדן התחושות בגופי היה מהיר מן הנפילות. בכל פעם שנפלתי איבדתי תחושה נוספת , והחושך הוסיף לחבקני, והרחיק ממני אנשים שגרמו לי ליפול. הבנתי שהלב שלי ארז מזוודה עם כל החיוכים וכל הרגעים היפים ועזב אותי לבד ונתן לחושך לחבק אותי ולעטוף אותי כדי שאף אחד יוכל להתקרב אליי, אף לא לרגע קט , ובלא שהבחנתי, ובלי לבי שנטשני, מצאתי את עצמי מתאהבת בחושך ומחבקת אותו בחזרה ❤️