אנתולוגיה - השואה במרוצת הדורות 2020 בעריכת עדינה בן חנן

עודכן ב: אפר 21



ראשון, שני, שלישי

אנתולוגיה - השואה במרוצת הדורות


חלק א'


עורכת: עדינה בן חנן





פתח דבר


אנתולוגיה זו ממוקדת ביצירות הנותנות ביטוי לשלושה דורות החיים לפעמים בצל ולפעמים לאור סיפורי השואה. כל דור ונקודת הראות שלו, אך לכל דור תחושת מחויבות לספר, להביע ולשמר את הזיכרון.


זו זכות גדולה עבורי לקחת חלק בהוצאה לאור של יצירות אלו, ואני מקווה שהן תאפשרנה לכותבים ולקוראים לחיות לאור סיפורי השואה ולא בצילם.


אני מודה לכל מי שבחר לשתף את היצירה שלו או היצירות שלו באנתולוגיה זו ומודה מקרב לב לד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך על התמיכה, על העזרה ועל הבימה המכובדת.


עדינה בן חנן



מְקַבֵּץ גַּעְגּוּעִים | יעקב ברזילי

כְּשֶׁאֱלֹהִים

מְכַבֶּה אֶת הַכּוֹכָבִים בַּלַּיְלָה

וְגַם פַּנָּסֵי הָרְחוֹב נִרְדָּמִים

אֲנִי נִדְלָק

וּמֵאִיר אֶת סִמְטְאוֹת חַיַּי

וְכֹל הַמֵּתִים רוֹאִים אוֹתִי

עוֹבֵר מִדֶּלֶת לְדֶלֶת

מְקַבֵּץ גַּעְגּוּעִים.



שׁוֹאָה | גליה גל אלברט

סָבְתָא הָיְתָה מִתְבּוֹנֶנֶת סְבִיב וְסוֹפֶרֶת בְּלַחַשׁ אַיְנְס צְוַויִי דְּרַי פִיר אֵלֶּה שֶׁהִגִּיעוּ לְעֶרֶב הַחַג אַיְנְס צְוַויִי דְּרַי פִיר אֵלֶּה שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לְעוֹלָם.


עֶרֶב חַג | גליה גל אלברט

סָבְתָא הָיְתָה מִתְבּוֹנֶנֶת סָבִיב וְאוֹמֶרֶת לִי בְּשֶׁקֶט, שֶׁאַף אֶחָד לֹא יִשְׁמַע: תְתָאֲרִי לָךְ כַּמָּה אֲנַחְנוּ פֹּה וְכַמָּה יָכְלוּ לִהְיוֹת אִתָּנוּ וְאֵינָם. וַאֲנִי, בְּכָל עֶרֶב חַג מִשְׁפַּחְתִּי, חוֹשֶׁבֶת עַל כָּל אֵלֶּה שֶׁאִתִּי כָּאן וְעַל אֵלֶּה שֶׁיָּכְלוּ לִהְיוֹת וְעַל מָה שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵינוּ – כִּי פָּשׁוּט נוֹלַדְנוּ אֵלֶּה לְאֵלֶּה זֶה לָזֶה. וְעֵינֶיהָ שֶׁל סָבְתָא וְאֶצְבְּעוֹתֶיהָ מְצִיצוֹת נוֹשְׁקוֹת וַאֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתָהּ לוֹחֶשֶׁת: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּו מִשְׁפָּחָה.


הַנְּסִיעָה לַכְּפָר שֶׁל אַבָּא | שושנה ויג

שָׁכַחְנוּ לָקַחַת מַיִם אֶצְלִי כְּבָר יָבֵשׁ בַּפֶּה לְאַבָּא שֶׁלִּי אֵין טְלַאי צָהֹב וְאֵין לוֹ מִסְפָּר עַל הַיָּד הוּא לֹא הָיָה בְּגֶטוֹ וַרְשָׁה וְלֹא בְּגֶטוֹ לוֹדְג׳ וְלֹא בְּגֶטוֹ קְרָקוֹב לֹא בְּגֶטוֹ פֹּה וְלֹא בְּגֶטוֹ שָׂם לֹא הָיָה בְּמַחֲנה עֲבוֹדָה וְלֹא בְּמַחֲנֵה כְּפִיָּה לֹא זָחַל מִתַּחַת לִגְדֵרוֹת הַתַּיִל שֶׁל מַחֲנֶה הַהַשְׁמָדָה. וְלֹא טָעַם אֶת הַטַּעַם הַמַּר שֶׁל הַמִּלְחָמָה שֶׁסּוֹגֶרֶת אוֹתְךָ בֵּין חוֹמוֹת שֶׁל שִׁכְחָה. שָׁכַחְנוּ לָקַחַת מַיִם אֶצְלִי כְּבָר יָבֵשׁ בַּפֶּה.

בדרך אל כפר הולדתו אני נזכרת בזיכרונות שלו, שמחלחלים אליי כמו גנים בלתי נראים שנשתלים אצלי בגוף. אבא יושב ליד הנהג פוואל ולא זוכר שהיו כל כך הרבה מפעלים בימים האפלים ההם. לא היו שלטי חוצות ופרסומות. מה אבא זוכר בנסיעה לשם? האם הוא זוכר את היהודים שריכזו במרכז העיר וטבחו אותם? האם אבא זוכר את צרחות האימים של הילדים הנשים והזקנים? האם הוא זוכר את בקשות הרחמים מהאל, והאם אבא זוכר את השקט שבא אחר כול? אני שואלת את עצמי בלי שישמעו שניהם מהו המרחק מן הגבול הרוסי? איך נראו השיירות?, מה לקחו איתם?, האם נצליח לברוח שנינו בזמן?, ואם תהיה לפתע התקפה, מי ייקח אותנו ויעזור לנו? מה יש לכם לחפש שם שואל משה. אולי יגרשו אתכם אולי יפגעו בכם. יסגרו בפניכם את הדלת. "אין כלום", אבא מבטיח לי לפני הנסיעה ובכל זאת מזמין את פוואל לנסיעה הזאת בסך הכל מאה דולר. לזיכרון שלו אני טרמפיסטית. ארץ יפה מישורית. אפשר לעבור אותה בטיול אופניים או בהליכה למיטבי לכת, ככה עברו אותה עד לגבול הפולני טיול למיטיבי לכת. כשאבא נרדם המשיכו כולם ואתה נשכחת על העגלה, כשפקחת עיניים חשכו השמים. ילד פליט.

כשאנו מגיעים לכפר הקטן כפר הולדתו של אבא קרשנושלץ, רק מקום אחד אפשר למצוא, הכול השתנה. במונית חזרה לוורשה מתכנסת בי קינה קטנה.

בית הכנסת, מבנה לבן גבוה מבנה משופץ עם חלונות קטנים. קבר אחים שנכנסות בו משאיות כל כמה שעות ומעמיסות חיטה. מתחת לבטן רוחשים חיים של יהודים שאינם נושמים אוויר. מרחוק עומדת אנדרטה ובה שמות של 50 יהודים מתוך קהילה של 2,000 יהודים. השוחט, המלמד וחלק מאנשי הקהילה, אב ובן, אחים. ואבא זוכר את השוחט הבריון שהיה גיבור שלקח איתו יחד אל האש בתוך בית הכנסת את החייל הגרמני, ימח שמו. אחר כך הוא נזכר שהוא ואחיו אהרון ניקו את השטח מהזוועה. שני ילדים קטנים שגרו בסמוך לבית הכנסת שני בתים ליד ששמעו את הצעקות והצטרכו לנסות לטהר את המקום הקדוש. אין יותר יהודים בקרשנושלטץ, אין יותר בית כנסת פעיל, אין אפילו מוזיאון מבית הכנסת, הכול נעלם ונשכח. כששאלנו אנשים ברחוב היכן בית הכנסת, חלקם אמרו שאינם יודעים והיו כמה שהסבירו איך להגיע. במונית חזרה לוורשה איזו מועקה צפה ועולה, ואני מתבוננת ביערות ושואלת מהו המרחק עד לגבול הרוסי... לשם ברחו בני המשפחה כשהבינו שצריך להציל את חייהם.

11.5.14


מַחְשָׁבוֹת בְּגֶרְמַנְיָה | תומר קליין


עֲנָנִים אֲפֹרִים בְּגֶרְמַנְיָה

מְכַסִּים אֶת הַלֵּב בִּדְמָעוֹת

נָעִים עִם רוּחוֹת הַצָּפוֹן שֶׁל הַנֶּפֶשׁ

כְּמוֹ רַכְּבוֹת מַשָּׂא לְאַוּשְׁווִיץ.

וַאֲנִי כָּאן, וְשׁוֹמֵעַ זְעָקוֹת

גַּם מִבַּעַד רַחֲשֵׁי הֶמְיַת הָעוֹלָם,

אֲבָנִים מֻוטְמָעוֹת בָּרְחוֹבוֹת

כְּמוֹ צַלָּקוֹת בַּבָּשָׂר,

לִפֹּל וְלִזְכֹּר.

לַיְיפְצִיג | תומר קליין


שֶׁמֶשׁ שַׁקְרָנִית בִּרְחוֹבוֹת לַיְיפְצִיג

וְהַדָּם קוֹפֵא לְנֹוכַח אֵימַת הַזִּיכָּרוֹן.

אַבְנֵי נֶגֶף נִטְמָאוֹת לְאַט בָּאֲדָמָה

כְּמוֹ הַמֵּתִים, שֶׁקּוֹלָם לֹא נִשְׁמָע.

וְרַק קִרְקוּשׁ כְּלֵי הָעֲבוֹדָה

חוֹתֵךְ אֶת הַדְּמָמָה

מַזְכִּיר לִי שֶׁאֲנַחְנוּ בַּחַיִּים.

הַזְּמַן חוֹלֵף | תומר קליין


הַזְּמַן חוֹלֵף

אַךְ נִשְׁאַר בַּמָּקוֹם

וְעַל הַקַּו הַדַּק

אֲשֶׁר נִשְׂרַף בְּאֵשׁ

וְלֹא אֻכַּל

אֲפֵלָה וְאוֹר מִתְעַרְבְּבִים

כְּמוֹ יִן וְיַאנְג

עַל פְּלָטַת הַצְּבָעִים

שֶׁל הַתְּקוּמָה

הָיוּ לִי שְׁנֵי יְלָדִים| שיר חיק


"היו לי ילדים", אמרה לי סבתא. "שני בנים. חיימקה בן שבע ויהודלה בן חמש. אותי לקחו לביתן של הרופא ואותם לא ידעתי לאן. ולא ראיתי אותם שוב לעולם". היא סיפרה לי את זה ככה, בקצרה ובביטחון, פעם אחר פעם.


כשהלכתי איתה ועם אבא שלי (היא אהבה אותו כמו בן) לטיול בין-ערביים רגוע סביב הישוב שלנו, היא נעצרה. הגדר המקיפה הזכירה לה את הגדר של אושוויץ. אבא נעלב אבל היא הפסיקה לבוא לבקר אותנו. הרופא שלה בביתן, איך לא הבנתי עד כה, היה ד"ר מנגלה.

ב-1947 היא עלתה ארצה ונישאה בשידוך לסבי. אבא היה חלק מעסקת החבילה. אחת כמוה אפשר לשדך לגרוש עם ילד. כשבאנו, אבא ואני, לבקר אותם בחיפה והיא יצאה לקניות מתחת לבית בשוק בעיר התחתית, סבא ניצל את ההזדמנות וסיפר לנו שאחרי החתונה היא הייתה בבדיקות כמה וכמה פעמים. הרופא כאן בארץ היה נחרץ ועקבי: "היא עקרה. מעולם לא היו לה ילדים ולעולם לא יהיו. אין אפשרות אחרת. אין גם עדות לניסויים או התערבות חיצונית", וסבא עצם את עיני הילד המחייכות שלו וויתר על מצוות פרו ורבו. נשארנו נבוכים. היה עלינו לבחור עמדה. שני הפתרונות לא היו אפשריים. סבתא משקרת או איבדה שם את דעתה שם? לא ייתכן. אך גם הרופא כאן בארץ המשיך להיות רציני ואמין.


"היו לי שניים. שני בנים חמודים. חיימקה ויהודלה". היא אמרה לי גם בפעם האחרונה שדיברנו. אבא ואני עוד המשכנו לבקר אותה בבית האבות המוזנח בחיפה לשם עברה אחרי שסבא נפטר. שם היא כבר לא דיברה. זה היה כרוך ביותר מידי מאמץ ולמילים כבר לא ייחסה משמעות ממילא. בטח לא לשלה. היה שם צפוף ולא נקי אבל לא הייתה גדר מסביב והריח מהים, מעלה הזיכרונות הרחוקים, חַדר בחוזקה מבעד החלונות. היא ישבה והביטה בחלון. ישבנו איתה. שיחקנו קלפים וראינו טלוויזיה. לא היה עוד טעם לדבר.

הַפַּארְק הַלְּאֻמִּי | קובי שמשי

הַפַּארְק הַלְּאֻמִּי

מִדְשָׁאוֹת סָבִיב סָבִיב,

קָרַחַת יַעַר מְלִיאָה עָשָׁן.

הַפַּארְק הַלְּאֻמִּי

הַלוּנָה וְהַפַּארְק מֵתָעַתֵעִים,

הַצִּמְחִיָּה צוֹמַחַת מַעְלָה מַעְלָה,

בֵינוֹת לַשְּׁבִילִים מִסְתַּתֶּרֶת הַהִיסְטוֹרְיָה.

פַּארְק לְאֻמִּי הַשַּׁיָּךְ לִלְאֹם אֶחָד,

פַּארְק לְאֻמִּי לִיהוּדִים בִּלְבַד.

רֵיחַ הַבָּשָׂר כְּרֵיחַ הָמַנְגָל בְּיוֹם חַג,

בַּפַּארְק הַלְּאֻמִּי.

בַּפַּארְק הַלְּאֻמִּי

רַכֶּבֶת הַנּוֹסַעַת הָלוֹךְ וַחֲזֹר,

רַכֶּבֶת הַמַּסִּיעָה יְלָדִים אל הפַּארְק.

בַּפַּארְק הַלְּאֻמִּי

עָצְמַת הַשֶּׁקֶט גּוֹבֶרֶת עַל עָצְמַת הַיֹּפִי.

כָּאן הַפַּארְק הַלְּאֻמִּי טרבלינקה

הַס הַס,

יְשֵׁנִים יְהוּדִים שְׁנַת עוֹלָמִים.

הַשֶּׁקֶט מִשְׁתַּלֵּט עַל הַפַּארְק.

אַגָּדַת הַמֶּלֶךְ אַלְפְרֵד | פרופ' עפר עציון

פרולוג:

אָבִי הָיָה נִצּוֹל שׁוֹאָה

הַיְּחִידִי מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁנִּצָּל מִכְּלָיָה

מִיָּד לְאַחַר הַמִּלְחָמָה הוּפְצוּ רְשִׁימוֹת הַשּׂוֹרְדִים

מִסְתַּבֵּר שֶׁבְּצִירִיך הָיוּ לוֹ בְּנֵי דּוֹדִים

שֶׁזֶּהוּ אֶת שְׁמוֹ וְשָׁלְחוּ לוֹ מִכְתָּב

וּבַקְּשׁוּ שֶׁיְּסַפֵּר מָה בִּזְמַן הַמִּלְחָמָה עָבַר עָלָיו

אָבִי עָנָה בְּמִכְתָּב חוֹזֵר

שֶׁאֶת מָה שֶׁעָבַר עָלָיו לֹא יְסַפֵּר

בִּמְקוֹם זֹאת יְסַפֵּר סִפּוּר אַגָּדָה

עַל אַלְפְרֵד הַמֶּלֶךְ

וְכָךְ כָּתַב בְּעֵרֶךְ.

הָאַגָּדָה:

הָאַגָּדָה מַתְחִילָה בְּמֶרֶד בְּמַמְלָכָה

מָה שֶׁקָּרוּי בְּיָמֵינוּ: הֲפִיכָה

וְהַמֶּלֶךְ אַלְפְרֵד נָס מִן הָאַרְמוֹן

כִּי יָדַע שֶׁאִם יִתָּפֵס עַל יְדֵי הֶהָמוֹן

חַי לֹא יֵצֵא

וְנָדַד הוּא בָּאָרֶץ מִקָּצֶה לְקָצֶה

הִסְתַּתֵּר הוּא בְּעָרִים וּבִכְפָרִים

כַּאֲשֶׁר הַמּוֹרְדִים אַחֲרָיו תָּרִים

וּבִמְנוּסָתוֹ הִגִּיעַ אֶל חַוָּה שֶׁל אִכָּר

קָצָר-נְשִׁימָה כָּךְ לוֹ אָמַר:

"רוֹדְפֵי קְרֵבִים, הֶחְבִּיאַנִי אֶצְלְךָ

וּכְשֶׁאִחְזֵר לִמְלוּכָה תָּבוֹא עַל גְּמוּלְךָ"

הָאִכָּר לָקַח אוֹתוֹ חִישׁ לְאָסָם

וְעֶשֶׂר עֲרֵמוֹת קַשׁ מֵעָלָיו שָׁם

בָּאִים הָרוֹדְפִים וְחוֹקְרִים אֶת הָאִכָּר

אַךְ הוּא כַּמּוּבָן לֹא רָאָה דָּבָר

מַחֲלִיטִים הָרוֹדְפִים לַעֲשׂוֹת חָפוּשׁ

מְחַפְּשִׂים בָּאֻרְוָה מִתַּחַת לַסּוּס

וְאָז מַגִּיעִים לְאָסָם וּמַתְחִילִים לְהֶפֶךְ אֶת עֲרֵמוֹת הַקַּשׁ

הַמֶּלֶךְ אַלְפְרֵד בִּנְגִיעָה כְּבָר חָשׁ

אַךְ הֵם עָצְרוּ בַּעֲרֵמַת הַקַּשׁ הַתְּשִׁיעִית

וְהֶחֱלִיטוּ שֶׁלַּחֲפוּשׂ אֵין תַּכְלִית

וְכָךְ יָצְאוּ מִן הֶחָצֵר

וְהָלְכוּ לְחַפֵּשׂ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּמָקוֹם אַחֵר

לְיָמִים הַמֶּרֶד דֻּכָּא

וְהַמֶּלֶךְ אַלְפְרֵד חָזַר לִמְשֹׁל עַל הַמַּמְלָכָה

הִזְמִין אֶת הָאִכָּר שֶׁהִצִּיל אֶת חַיָּיו

לְהִתְיַצֵּב לְפָנָיו

וְאָמַר לוֹ: "אֶת חַיֵּי הֵצַלְתָּ וְלָכֵן

כָּל מִשְׁאָלָה לְךָ אֶתֵּן"

עָנָה לוֹ הָאִכָּר:

"יֵשׁ לִי אֶת כָּל שֶׁאֲנִי צָרִיךְ וְאֵינֶנִּי זָקוּק לְדָבָר

אֲבָל סַקְרָן אֲנִי לָדַעַת מָה הָיָה הַמַּרְגָּשׁ

כְּשֶׁנּוֹכַחְתָּ שֶׁכִּמְעַט גָּמְרוּ לַהֲפֹךְ אֶת כָּל עֲרֵמוֹת הַקַּשׁ"

"זוֹ הֲפָרָה בּוֹטָה שֶׁל הַחֹק" הַמֶּלֶךְ קָרָא

"שְׁאֵלוֹת אִישִׁיּוֹת לַמֶּלֶךְ, זֶה דָּבָר נוֹרָא!

לְחַצְּפָהּ שֶׁכָּזוֹ אֵין מְחִילָה

גּוֹזֵר אֲנִי עָלֶיךָ מָוֶת בְּתִלְיָהּ!"

הַתַּלְיָן מַנִּיחַ אֶת הַחֶבֶל עַל הֲצַוַּאר

שֶׁל הָאִכָּר

וְחוֹבֵשׁ אֶת הַכּוֹבַע הַשָּׁחֹר

וְאָז הַמֶּלֶךְ אוֹמֵר לַתַּלְיָן: "עֲצֹר!"

"אִם רָצִיתָ לָדַעַת מָה אֲנִי חָשׁ

קַבָּלַת הַדְגָּמָה בְּרֶגַע זֶה מַמָּשׁ

וְעַכְשָׁו כְּשֶׁקָּבַלְתָּ אַתְּ מְבֻקָּשְׁךָ

לְךָ בְּשָׁלוֹם לְדַרְכְּךָ"

אפילוג:

אָבִי הָיָה אָדָם מְאֹד חָכָם

שֶׁמִּמֶּנּוּ לָמַדְתִּי הַרְבֵּה עַל הָעוֹלָם

וְגַם לָמַדְתִּי שֶׁלְּעִתִּים בִּמְקוֹם לְדַבֵּר בְּאֹפֶן מְפֹרָשׁ

כְּדַאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּרֶמֶז אוֹ בִּדְרָשׁ

וְהַיּוֹם חָלְפוּ ח"י שָׁנִים לְלֶכְתּוֹ

וְעָדִין לִפְעָמִים אֲנִי שׁוֹאֵל לְדַעְתּוֹ


צְעָדִים בֶּחָצֵר הָרֵיקָה | חיים כבל

כַּדּוּר אֶחָד הָיָה לוֹ בַּגֵּטו,

כַּדּוּר-פְּלָאִים, וְצַהֲלוֹת.

"אִמָא, לָמָה אָסוּר לְשַֹחֵק בֶּחָצֵר?"

הָיוּ עֵינָיו הַכְּחֻלוֹת שוֹאֲלוֹת.

מָה לוֹ קְרוֹנוֹת, וְגִדְרֵי-מַחֲנוֹת,

כְּשֶכֹּל הֶחָצֵר מְלֵאָה מַתָּנוֹת?!

וְסָחָה אִמּוֹ, לְדִמְעַת-עֵינוֹ הַנוֹצֶצֶת,

"מַגֵּפָה יֶש בָּחוּץ, רָעָה, מְרוֹצֶצֶת.

הַמָּוֶת צוֹעֵד בֶּחָצֵר וְצוֹחֵק,

לְכֹל יֶלֶד קָטָן שֶרוֹצֶה לְשַֹחֵק,

וְהַכַּדּוּר הַקּוֹפֵץ," לָחַש קוֹלָהּ הַשָּלֵו,

"עָלוּל לְהִתְפּוֹצֵץ, אוֹ לִפְגֹעַ בַּלֵּב".

כַּדּוּר אֶחָד הָיָה לוֹ בַּגֵטּוֹ,

וְלוֹ, כֹּל מְאוֹדוֹ, וְכֹל מַעֲיָנָיו.

בְּכָתֵף-סַרְבָנִית, בִּרְקִיעַת-רֶגֶל,

בְּאִמּוֹ, נִנְעָץ כְּחֹל-עֵינָיו,

הָחוֹקְרוֹת אֶת נִיד-הַשְּתִיקָה,

מִתְקוֹמְמוֹת מוּל יָדָהּ, הַרַכָּה, הָאוֹהֶבֶת,

הָאוֹסֶרֶת לְשַֹחֵק בֶּחָצֵר הָרֵיקָה,

אוֹ לָצֵאת עִם כֻּלָּם לְטִיוּל בַּרַכֶּבֶת.

וְכָעֵת,

בַּבִּדּוּד הַכָּפוּי, בְּבֵית-הָאָבוֹת,

נִזְכָּר בְּאִמּוֹ, נִשְמָר מְאֹד לְנַפְשוֹ.

בְּחֲצְרוֹת-הָעוֹלָם, בִּנְשִימוֹת כְּבֵדוֹת,

עוֹד הַמָּוֶת צוֹעֵד בְּבַקְשוֹ.

כָּל אָדָם צָרִיךְ | בנימין גל

כָּל אָדָם צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה לוֹ מִצְרַיִם

מָקוֹם שֶׁל עֲבוֹדָה

אִי שֶׁל פָּרֶךְ

עַד כְּדֵי כָּךְ

שֶׁיִּשְׁתּוֹקֵק לַחֲזֹר

אֶל הֶחָצִיר וְהַבְּצָלִים

אֶל הַמָּן וְהַסּוּסִים.

כָּל אָדָם זָקוּק לְאֵיזוֹ בָּבֶל

שֶׁבָּהּ יָשׁוּט בְּסִירָה

עַל נְהַר הַחִדֶּקֶל

וְיִשָּׁחֵט בִּידֵי זוֹרוֹאֲסְטֵרִים

וְשִׁיעִים

וְאֵלּוּ יִקְרְאוּ לוֹ לָשׁוּב

עַד שֶׁיִּבְכֶּה בַּגַּעְגּוּעִים.

כָּל אָדָם צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אָמֵרִיקָה

אֶרֶץ שֶׁמֵּרֹב חֹפֶשׁ

אֵין בָּהּ אֶפְשָׁרוּיוֹת

וְהַבִּלְתִּי מֻגְבָּלוּת

הוֹפֶכֶת בַּסּוֹף לְנָכוּת.

כָּל אָדָם מִשְׁתּוֹקֵק לְפּוֹלִין

אוֹ גֶּרְמַנְיָה

שֶׁיִּהְיוּ רַק שֶׁלּוֹ

מָקוֹם שֶׁל אוֹר נֵרוֹת

וְשֶׁל נְאוֹרוּת

עַד שֶׁהַשִּׂנְאָה מְחַלְחֶלֶת

לַמָּקוֹם בּו גַּם אִמָּא

כְּבָר אֵינָהּ חוֹלֶמֶת.

אֶל מוּלֵךְ | רבקה פישביין עמנואל

לְזִכְרוֹנוֹת שׁוּב אֵין קוֹל

אֵין אָב, אֵין אֵם

אֵין אוֹמֵר

רַק גִּזְרֵי תְּמוּנוֹת

בְּתַצְרֵף חָסֵר

שֶׁל צְלָמִים כְּבוּיִים

יַלְדֵי אֱנוֹשׁ

מְעַט

וְאֵינָם עוֹד

וְאַתְּ

אֲנִי מַבִּיטָה בָּךְ

בִּתְמוּנַת "יָד וָשֵׁם"

יַלְדָּה בְּשֵׁם פֶּסָהלֶ'ה

(כָּךְ הֵם קָרְאוּ לָךְ)

וְיָד מוֹרָה חַיִּים

אֲנִי מַבִּיטָה בָּךְ

וּלְרֶגַע בְּעֵינַיִךְ

עֵינַי

בּוֹכוֹת בְּבִכְיֵךְ

וְאוֹתָךְ

וְאַתְּ אֵינֵךְ


הֲלֹא יוֹדַעַת אַתְּ, אִמָּא

לַיַּתְמוּת אֵין גִּיל

גַּם לַמָּוֶת

וְאֵין לִי כְּבָר לְאָן לָלֶכֶת.


נִכְתַּב בְּעִקְבוֹת תְּמוּנַת אִמּי, בֵּין יַלְדֵי טֶהֶרָן, בְּ"יָד וָשֵׁם" ולזכרה.



מָרָק עוֹף| שיר גרין

סבתא שלי הייתה ניצולת שואה.

אני אומרת הייתה לא רק כי השואה הייתה כבר, אלא כי גם סבתא שלי, הייתה. היום היא כבר לא.

היא עדיין סבתא שלי אבל כל השאר הוא כבר בלשון עבר. במשך מעט מאוד השנים בהן בקושי הבנתי את המשמעות, נשאתי את התואר הזה בגבורה גדולה, כאילו אני המיוחדת, ודמיינתי את השואה כמו ספינת פיראטים שנלחמה בגלים וסבתא שלי נסחפה לאי בודד על קרש עץ שצף במים.

בגיל שבע, בערב החג הראשון של חנוכה היא ישבה על הכסא בבית שלה והלב שלה עצר. זה היה הבית שגרה בו מאז שעלתה לארץ יחד עם סבא שלא הספקתי להכיר, אמא שלי ואחותה. הם היו אמורים להגיע לשכונה שנקראת "קרית שמואל" בעיר טבריה, אבל היה בלבול במסמכים והם נשלחו למין מעברה גדולה בקריות של היום. בימים ההם היו בה רק כמה בניינים בודדים ואפילו "המכולת של קאופמן" שתמיד הייתי מבקשת מסבתא לקנות לי שם שוקולד לבן לא הייתה קיימת עדיין.

היא לא דמתה לסבתות האחרות, אלו שכל היום מחבקות וצובטות בלחיים. מלצפות בה מתנועעת בחלל אפשר היה לחשוב שהיא מוקפת בכיפת זכוכית, איתנה ושברירית גם יחד. אותי היא אהבה הכי וזה אולי הדבר היחיד שהייתי בטוחה בו במאה אחוז אז. בעצם גם היום.

כשהיה מבצע על במבה "שוש", היא לקחה אותי ברגל בכל הקריות כדי לחפש איפה מקבלים את הפרס: עט צבעוני שדולק באור וורוד כשלוחצים עם קצהו על הדף.

הלכנו לכל המקומות שהיה יכול להיות להם קשר למבצע: דואר, סופר, בנק.

כל מקום סגר את הדלת בפנינו, ואני כבר הזעתי במעיל-סוודר שלי עם הפונפונים, אבל סבתא לא וויתרה. בטח נראתה להם כמשוגעת, זקנה ופעוטה משוטטות ומחפשות לא ברור מה.

אבל כשהיא בדקה בעינית כל הזמן לראות מי בדלת ושל מי הצעדים בחדר המדרגות וכשנעלה תמיד ובשני סיבובים וגם את הבריח העליון, היא לא הייתה משוגעת, היא פשוט ידעה את האמת על טיבם של האנשים.

עד היום אמא שלי עוד יורדת לפעמים באמצע הלילה לבדוק אם הדלת נעולה. היא חושבת שזה בגלל פורצים, פוחדת שמישהו ייכנס ויגנוב, כאילו שיש את מה, אבל אני יודעת שזה פשוט משהו שסבתא העבירה לה בגנים.

כל התרחיש הזה של החיפוש אחר הפרס נשמע לי היום כמו חלום ואף אחד לא מאמין לי שזה קרה, הייתי קטנה מדי בשביל שיקחו אותי ברצינות והיא הייתה ניצולת שואה מידיי בשביל שייקחו אותה ברצינות, אבל אני זוכרת. בקושי ידעתי להסביר מה אני רוצה או צריכה. במשפטים מגומגמים ניסיתי, אבל סבתא שלי הייתה רגילה לחיים ללא תשובות, רק אמרה "נו, נלך" וסגרה לי את הרוכסן של המעיל עד למעלה. אני כבר לא זוכרת אם השגנו את הפרס.

יום אחד, אחרי שקיבלתי חיסון בבית ספר, אמא לקחה אותי אליה. היד עוד כאבה לי וזה היה יום של חורף נוראי, גשם חזק, רוחות, אני הייתי חנוטה בתוך אלף שכבות של בגדים ושנאתי אז את החורף. זו בדרך כלל העונה של זיכרונות הילדות שלי, רק שלפעמים אני לא בטוחה אם החורף הוא מבחוץ או מבפנים. סבתא הייתה אמורה לקחת אותי לקופת חולים, כי הרגשתי לא טוב בגלל החיסון והמטרייה המשובצת שחלקנו נקרעה לגמרי בזמן שניסינו לחצות את הכביש מתחת לבית.

העצם הדומם, שכל ייעודו היה להגן מפני הטיפות, לא הצליח להתנגד לרוחות הרעות ששרקו בחוץ בלי רחמים והובס כליל, אבל סבתא שלי בכלל לא הרגישה קור, היא כבר ניצחה רוחות רעות בהרבה.

"תחזיקי חזק שירי, את מחזיקה?" צעקה אליי מבעד לשיער שכיסה לי את הפנים והקול שלה גבר על הרוח. הלכנו ככה בגשם והיד החמימה שלה לא עזבה אותי לרגע.

ולי כבר לא היה אכפת, לא מהזריקה ולא מהמטריה שאכזבה, אני דמיינתי את הכפור של המקום המפחיד בעולם- "אושוויץ" של סבתא מהסיפורים, ורציתי להיות שם יחד איתה, להחזיק לה את היד ולשרוד. לא פחדתי כי הייתי בטוחה שסבתא שלי היא גיבורת על, כמו בחוברות הקומיקס, וידעתי ששום דבר רע לא יכול לקרות לי כשאני איתה.

באותם רגעים הרגשתי שאני לא העיקר עכשיו והבעיות הקטנות שלי כמו האף הסתום ופיפי שניסיתי להחזיק, נעלמו אל מול הרצון ההישרדותי לנצח את הקור ולחזור בשלום לבית של סבתא.

בדירה הקטנטנה בקומה השלישית, היה תמיד ריח של שום ומרק עוף וטלוויזיה עם פרפר נחמד, נילס הולגרסון וחדשות. היו בה שני חדרים ומעין סלון-מטבח עם חלון צר משקיף אל כביש ראשי הומה קולות של מכוניות כמעט בכל שעות היום. זה היה האי הבודד של סבתא בלב האוקיינוס הלא שקט.

תמיד אהבתי שהיא באה לקחתי אותי מהגן ואחר כך מבית הספר, אמא שלי הייתה לפעמים מאחרת ואבא שלי היה שוכח בכלל לבוא, אבל סבתא הייתה מגיעה בדיוק בזמן. ביום ההוא לבשתי סוודר צמר לבן ומכנסי ג'ינס כמו לטקס יום הזיכרון. הלכנו דרך גן שעשועים שהיו בו דמויות של דונלדאק ומיני מאוס בתור מתקנים ואמרתי לסבתא שאני מנסה ללמוד את הדרך כדיי שכשאהיה גדולה אדע לבוא אליה לבד. סבתא הנהנה והוספתי גם שעכשיו אחרי שלמדתי לקרוא ולכתוב, יום אחד אוכל ללמד גם אותה ואז היא תוכל לכתוב בעברית. הייתי סקרנית לקרוא את מה שכתוב בכל הפתקים הקטנים והדפים תלושי המחברות שמפוזרים אצלה בבית, ועל גביהם אותיות משונות, מעגליות, מחוברות באינסופיות מתגלגלת ונראות כמו גדר ארוכה של תיל כחול. היא נראתה שקועה במחשבות ואמרה לי " את ילדה טובה שירי".

אמא באה אחר הצהריים לאסוף אותי, ולפני שהלכנו עשתה לי "טיפול" לכינים עם חומץ בשיער ומסרק מיוחד. כשכבר היה צריך לשטוף את החומץ מהשיער כי שרף לי נורא וגירד, סבתא שלי התקשרה לצעוק על העירייה שסגרו את המים בלי להודיע ומיד אחרי השיחה החזירו את המים במיוחד בשבילי.

זה לקח הרבה זמן ואני רציתי להישאר עוד אצל סבתא יחד עם אמא, אבל היא וסבתא התווכחו קצת והייתה אווירה מתוחה.

סבתא אמרה לאמא שהיא לא מרגישה טוב ואני חשבתי פתאום מה יקרה אם היא תמות ורק אני אהיה איתה לבד בבית, ככה כמו שאני רגילה אחרי בית ספר. כמו עכשיו.

החלטתי שלא אפחד, כמו שסבתא שלי אף פעם לא פחדה.

אני אהיה אמיצה כמוה. כשמישהו שאתה כל כך אוהב מת, אתה רק עצוב נורא וזה לא משאיר מקום בלב לפחד. היא תשכב שלווה ואני רק אחבק אותה ואתקשר לאמבולנס.

כשיצאנו מלמלתי כרגיל תוך כדי הירידה במדרגות "להתראות סבתא, תהיי בריאה" כדי ששוב נתראה. הקפדתי על זה במיוחד כי חששתי שאם תמיד אני אומרת את זה ותמיד זה קורה אז אם פעם אחת לא אגיד זה לא יקרה יותר. הלכנו הביתה ברגל ואמא מיהרה והייתה דיי עצבנית.

נזכרתי בסיפור על כך שבנעוריה היא הייתה חניכת בתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית. לא ידעתי מה זה אבל היה נדמה לי שזה צבא של אנשים דרוכים וחשדנים, כמו אמא שלי.

למחרת בצהריים פתאום שמתי לב שאני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שסבתא התקשרה ונתקפתי בהלה. היא הייתה מתקשרת בכל יום, כל כמה שעות.

תמיד אלה היו שיחות קצרות מאוד של כמה דקות "מה שלומך שירי? הכל בסדר? מה עם אמא? יופי תהיו בריאים"

אף פעם לא רק "שיר" תמיד שירי, תמיד בחיבה.

גם אני הייתי מתקשרת אליה הרבה, ופעם אחת היה ביננו כזה תיאום שבדיוק כשסיימתי לחייג אליה היא הרימה את הטלפון לחייג אלינו ואז שמעתי אותה לוחצת על המקשים. היא התבלבלה לכמה רגעים כשניסיתי להסביר לה איך יכול להיות שעניתי עוד לפני שהיא סיימה לחייג ומלמלה משהו בטון מעט תקיף ובשפה שלא הבנתי.

התקשרתי והיא לא ענתה. חייגתי וחייגתי כמה פעמים אבל לא הייתה תשובה, רק הצליל הזה של ניתוק השיחה אחרי המתנה ארוכה, שנשמע כמו צליל הרמזורים עבור חירשים, מין "טו טו טו טו טו טו ט" צורם ולא נגמר. בערב כבר ידעתי מה הולך לקרות ולא דאגתי כל כך, אבל לא גם לא ידעתי מה היא התחושה החדשה שאני מרגישה.

כל המשפחה עמדה מתחת לבית של סבתא ואותי השאירו באוטו. הסתכלתי מהחלון האחורי על מה שקורה וראיתי אותם מובילים את סבתא שלי על מיטה עם גלגלים ומכניסים אותה לאמבולנס, אמא שלי עמדה בצד ובכתה פתאום.

אחי חזר לאוטו כמעט בריצה ושאל אותי "את מבינה כבר מה קרה?"

התחלתי גם אני לבכות קצת, כדי להראות שאני מבינה. סבתא שלי כבר לא ניצולת שואה. מהאוטו אמרתי לה הפעם רק "שלום" בלי להתראות, בלי תהיי בריאה.

אחר כך שמעתי אותם מספרים שמצאו אותה יושבת דוממת למרגלות הכסא ליד הטלפון, והאפרכסת שמוטה לצדה. מאז כל פעם שאני שומעת את הצליל הזה של טלפון פתוח יותר מידיי זמן, או של רמזור שמסמן חצייה לעיוורים, עולה לי לאף ריח של שום ומרק עוף.

לזכרה של גיבורת העל, ניצולת אושוויץ, רוזה דרטלר- צייזלר 1926-1997



גְּרֶטָה גַּרְבּוֹ מְקוֹמִית | שושנה קרבסי

1

מְעַטִּים עוֹד זוֹכְרִים

אֶת הַתֵּאַטְרוֹן שֶׁהִיא הָיְתָה,

אֶת הַבָּמָה הַקְבוּעָה שֶׁנָטְלָה לְעַצְמָהּ -

עַל הַסַּפְסָל הַיָּרֹק שֶׁלְּיַד הַתַּחֲנָה.

וְאֵיזֶה תֵּאַטְרוֹן:

בְּכָל יוֹם מִימוֹת הַשָׁבוּעַ

מוֹפָע קָבוּעַ,

מַצִּיגָה לְרַאֲוָה בְּמַלְבּוּשֶׁיהָ

שְׂרִידִים אַחֲרוֹנִים

מִמַּה שֶּׁעוֹד נוֹתַר

לַגּוּף שֶׁלָהּ לְהַצִּיעַ.

הִיא הָיְתָה הַהַצָּגָה

וְהִיא הָיְתָה הַתַּפְאוּרָה כֻּלָּהּ,

מִזְדַּקֶּנֶת, כְּמוּשָׁה,

'הוֹט קוּטוּר' לְבוּשָׁה,

מְקַשְׁקֶשֶׁת, מְשַׁקְשֶׁקֶת בְּעִנְבְּלֵי תַּכְשִׁיטֶיהָ:

שְׁלַל מַחְרוֹזוֹת , שַׁרְשְׁרוֹת וּפְנִינִים,

רְבִידִים וּצְמִידִים וַעֲגִילִים כְּבֵדִים.

וְעַל שְׁמוֹנֶה מֵעֵשֶׂר אֶצְבְּעוֹת הַמַּלְכָּה שֶׁלָהּ,

עָנְדָה טַבָּעוֹת גְּדוֹלוֹת,

כְּאַבְנֵי חוֹתָם צִבְעוֹנִיּוֹת,

מַכְתִּירָה בָּהֶן עַצְמָהּ,

בְּעוֹלָמָהּ

וּבְעוֹלָמֵנוּ הַדַּל,

לִהְיוֹת לָנוּ מַלְכָּה,

"מַלְכַּת הַסַּפְסָל".

פָּנֶיהָ שֶׁהִוְרִידוּ בְּרוּז' מְלָאכוּתִי,

וּשְׂפָתֶיהָ שֶׁהָאֳדְמוּ בְּלִפְּסְטִיק אֲדֹם,

כְּמוֹ יָצְאוּ

מִצִּיּוּר שֶׁל צַיָּר גָּרוּעַ,

שֶׁלֹּא יָדַע לְדַיֵּק בְּקַוֵּי הַמִּתְאָר

וְחָרַג מִגְּבוּלוֹת

לְחָיֶיהָ, עַפְעַפֶּיהָ, שְׂפָתֶיהָ.

וּכְדֵי לְהַבְדִּיל

אוֹ שֶׁמָּא לְהַגְדִּיל עַצְמָהּ

מֵהָאֲנָשִׁים הַמַּחְרִישִׁים בִּרְחוֹבֵנוּ

בָּחֲרָה

לְהַחְרִישׁ עֵינֵינוּ

בִּצְעִיפֵי הַתַּחֲרָה

וּבְכוֹבְעֵי הַתִּיתוֹרָה,

אֲשֶׁר צִמְּחוּ עַל רֹאשָׁהּ

פְּרָחִים וְדֻבְדְּבָנִים

מִפְּלַסְטִיק.

הִיא הָיְתָה לָנוּ "גְּרֶטָה גַּרְבּוֹ" מְקוֹמִית

כֵּן, לָנוּ הָיְתָה "גְּרֶטָה גַּרְבּוֹ" מְקוֹמִית.

2

וְעֵינֶיהָ,

הַאִם אָמַרְתִּי מַשֶּׁהוּ עַל עֵינֶיהָ?

מִדַּת הַצְּעִירוּת שֶׁבָּהּ, נוֹתְרָה

כְּאֵשׁ מְאַסֶּפֶת בְּעֵרָה

בְּתוֹךְ עֵינֵי טוּרְקִיז מְבַעְבֵּעַ,

טוּרְקִיז כָּחֹל מִכָּל כָּחֹל,

שֶׁזָּלַג בְּכַחְלוּתוֹ מִתּוֹךְ עֵינֶיהָ.

וְהִיא יָשְׁבָה עַל הַסַּפְסָל

מְעַשֶּׁנֶת סִיגָרָה וְעוֹד סִיגָרָה פְּשׁוּטָה,

מְשַׂכֶּלֶת רַגְלֵי קַבָּרֶט

כְּמוֹ גְּבֶרֶת בְּסֶרֶט,

מְשַׁלַּחַת

חִיּוּךְ מִקְצוֹעִי,

כָּחֹל, עָמֹק וְזוֹל.

הִיא הָיְתָה לָנוּ תְּמוּנָה צִיּוּרִית,

הִיא הָיְתָה לָנוּ תְּמוּנָה שֶׁל "גְּרֶטָה גַּרְבּוֹ" מְקוֹמִית.

3

אַחַר כָּךְ, כְּמוֹ לִקְרַאת אֵיזֶה שִׂיא אָמָּנוּתִי

טִלְטְלָה רֹאשָׁהּ, הִרְעִידָה כַּפּוֹת רַגְלֶיהָ,

כְּלוּאָה בְּתוֹךְ קֶשֶׁב לְמִקְצָב פְּנִימִי

שֶׁהִתְנַגֵּן לָהּ בְּתוֹךְ קְרָבֶיהָ.

אַט אַט הָיָה גּוּפָהּ מִצְטָרֵף,

מִתְצָרֵף לִכְדֵי פִּתּוּלנִעְנוּעַ,

עַד שֶׁטִּפְּסָה כְּיַלְדָה עַל סַפְסָל

וְנָקְשָׁה בּוֹ בְּחוּטֵי עֲקֵבֶיהָ.

וְהִיא מוֹדֶדֶת צְעָדֶיהָ,

וּפוֹרֶשֶׂת זְרוֹעוֹתֶיהָ,

מְעַשֶּׁנֶת, מְזַמְזֶמֶת,

עוֹצֶמֶת עֵינֶיהָ,

לֹא מוּדַעַת

לְאֵינוּתוֹ שֶׁל הַזְּמַן

אֲשֵׁר נִמְחָה מֵאֲרֶשֶׁת פָּנֶיהָ.

וּבְעֵת שֶׁרָקְדָה

כְּמוֹ נָשְׁלוּ מֵעָלֶיהָ

רַעֲשֵׁי כְּסוּתָהּ וְצִלְצוּלֶיהָ

וְיָכֹלְתָּ לִרְאוֹת בִּפְלִיאָה מִתְגַּבֶּשֶׁת ,

אֶת הַיָּפָה הָאַגָּדִית שֶׁהִיא הָיְתָה .

וְלֹא הָיְתָה תְּמוּנָה מוּזָרָה

וְלֹא הָיְתָה תְּמוּנָה מֻפְלָאָה

כִּתְמוּנָתָהּ שֶׁלָּהּ עַל הַסַּפְסָל הַיָּרֹק,

בְּפִנָּה, לְיַד הַתַּחֲנָה.

הִיא הָיְתָה לָנוּ "גְּרֶטָה גַּרְבּוֹ" מְקוֹמִית

כֵּן, לָנוּ הִיא הָיְתָה "גְּרֶטָה גַּרְבּוֹ" מְקוֹמִית.

4

אֲבָל אֶל רִקּוּדָהּ הַמְכֻנָּס

חִלְחֵל אַט אַט הַשֶּׁקֶט

וְמֵהַשֶּׁקֶט הַנִּרְעָשׁ

הָיְתָה נִפְקַחַת, מִתְפַּכַּחַת.

רוֹאָה שֶׁהַסַּפְסָל הוּא לֹא בָּמָה,

וּבֶטַח לֹא יָצִיעַ,

וַאֲנַחְנוּ קָהָל מֻרְגָל,

וְלֹא מִן הַסּוּג הַמֵּרִיעַ.

אָז הָיְתָה בּוֹכָה.

בּוֹכָה וְחוֹבֶטֶת בְּגוּפָהּ עַד זוֹב,

בְּצִפָּרְנַיִם אֲדוּמוֹת שׂורֶטֶת,

וְאֶת פָּנֶיהָ הַיָּפִים

מַשְׁחִיתָה, עֲמֻקּוֹת וְחוֹרֶצֶת.

מַדּוּע?

אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ.

אֵין אִישׁ מוֹנֵעַ.

וְהַתְּמוּנָה הַיָּפָה שֶׁהִיא הָיְתָה עַד לִפְנֵי רֶגַע,

הִתְהַפְּכָה לִתְמוּנָה מְרֻטֶּשֶׁת,

לִתְמוּנָה מֻפְשֶׁטֶת שֶׁל פַּרְצוּף מָרוּחַ,

תְּמוּנָה עֲקֻמָּה וּמְטֻשְׁטֶשֶׁת

הִיא הָיְתָה לָנוּ "גְּרֶטָה גַּרְבּוֹ" מְקוֹמִית

כֵּן, לָנוּ הָיְתָה "גְּרֶטָה גַּרְבּוֹ" מְקוֹמִית.

בִּשְׁבִיל מַה הָיִינוּ צְרִיכִים כָּל יוֹם

גְּרֶטָה גַּרְבּוֹ מְקוֹמִית?

5

יוֹם אֶחָד

הָאוֹטוֹבּוּס מִתֵּל אָבִיב

הוֹרִיד בַּתַּחֲנָה אֵיזֶה אִישׁ אֶחָד,

עִם מִזְוָדָה חוּמָה בַּיָּד.

בִּשְׁתֵּי יְרִיקוֹת, בְּצַעַד קַל

גָּמַע אֶת הַמֶרְחָק מֵהַתַּחֲנָה אֶל הַסַּפְסָל:

"קוּרְבֶ - - - ה! זָעַק, "זוֹנָה בַּת זוֹנִים,

הָיִית וְנִשְׁאַרְתְּ קוּרְבֶ - - - ה, קוּרְבֶ - - - ה,

זוֹנָה שֶׁל גֶּרְמָנִים!"

וּבְאַחַת,

הַתְּמוּנָה הַמְטֻשְׁטֶשֶׁת שֶׁהִיא הָיְתָה

הִתְבַּהֲרָה לַאֲחִידוּת פָּנִים,

וּמֵאָז קִבְּלָה שֵׁם יָפֶה, מוּזֵאוֹנִי:

"הַקּוּרְבֶה – הַזּוֹנָה שֶׁל הַגֶּרְמָנִים".

הִיא הָיְתָה לָנוּ "גְּרֶטָה גַּרְבּוֹ" מְקוֹמִית

כֵּן, לָנוּ הָיְתָה "גְּרֶטָה גַּרְבּוֹ" מְקוֹמִית,

וּמֵאָז שֶׁהָאִישׁ הַהוּא הִגִּיעַ וְסִפֵּר

לֹא הָיְתָה לָנוּ יוֹתֵר,

"גְּרֶטָה גַּרְבּוֹ" מְקוֹמִית.



שְׁתִיקָה | אורלי שמואלי

הַדְּמָמָה מִתְאָרֶכֶת

וַאֲנַחְנוּ כִּשְׁנֵי חֲלָלִים רֵיקִים

מִתְפַּשְּׁטִים בַּמֶּרְחָב הָאָדִישׁ.

אֲנִי שׁוֹתֶקֶת כְּמוֹ מַשֶּׁהוּ הַדּוֹמֶה לְפַחַד,

אֶצְבְּעוֹתַי מְגַשְּׁשׁוֹת.

אֵין רֵיקָה מִמֶּנִּי עַכְשָׁו.

מַבָּטְךָ הַמֻּכָּר חוֹמֵק מִמֶּנִּי,

מִתְיַשֵּׁר עִם קַו הָאֹפֶק בָּרֶכֶס הַיָּרֹק.

רַק רַעַם מִתְגַּלְגֵּל

בְּשָׁמַיִם רְחוֹקִים.

כְּלוּם זֶה בִּלְבַד נוֹתַר

מִמַּה שֶּׁהָיִינוּ?

אֲנִי נִזְכֶּרֶת בִּמְשׁוֹרֵר, נִצּוֹל אַוְּשְׁוִיץ.

כָּל חַיָּיו שָׁאַל אוֹתָהּ שְׁאֵלָה –

כַּמָּה שְׁתִיקָה פָּנִים יְכוֹלוֹת לְהָכִיל?

מתוך: "נשל", הוצאת "פרדס", סדרת "כתוב", עורך אמיר אור




* | סמדר פייל


אֵין לִי מַה לַּעֲשׂוֹת

עִם הַשּׁוֹאָה.

וְהִיא עוֹשָׂה בִּי

שַׂמּוֹת.

לְכָל אִישׁ יֵשׁ.

אֵין לִי מַה לַּעֲשׂוֹת

עִם הַשּׁוֹאָה

אֲבָל הִיא בָּאָה לִי

בְּמִזְוָדוֹת

בַּחֲנֻיּוֹת נַעֲלַיִם

בְּמָלוֹן בְּבֶּרְלִין

תְּהֵא הַשּׁוֹאָה הַזּוֹ

שְׁעַת רַחֲמִים

רַחֲמִים עָלֵינוּ.



*| סמדר פייל

הָעוֹלָם הוֹלֵךְ

וּמִשְׁתַּכְלֵל

הֵם מַצִּיעִים לִי

דּוֹר 3

תּוֹדָה,

הִסְפִּיק לִי.



יוֹם הַשּׁוֹאָה | שושי קלאס

בִּמְבוֹאוֹת יוֹם הַשּׁוֹאָה

מְקַדְּמוֹת אוֹתִי

פָּחוֹת מִלִּים

יוֹתֵר בּוּשָׁה

חֹסֶר אוֹנִים

כְּאֵב

תִּסְכּוּל

נוֹכָח הַצְּבִיעוּת

הַשְׁקָטַת מַצְפּוּן בְּהַנְצָחָה

הַמֵישִׁירָה מַבָּט נְטוּל בּוּשָׁה

בָּאָדֹם שֶׁבָּעֵינַיִם הַטְּרוּטוֹת

שֶׁל אוּדִים מוּצַלִּים

בִּימֵיהֶם הָאַחֲרוֹנִים

הֵם

שָׂרְדוּ שָׁם

מִיָּדָם

הַיּוֹם כָּאן

אֵין מִי שֶׁיַצִילָם

מִיָּדֵנוּ


הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

ענת אורפז

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

אמנה עריאן

חגית בת אליעזר

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים