אנתולוגיה - השואה במרוצת הדורות 2020 בעריכת עדינה בן חנן

עודכן ב: 21 אפר 2020



ראשון, שני, שלישי

אנתולוגיה - השואה במרוצת הדורות


חלק א'


עורכת: עדינה בן חנן





פתח דבר


אנתולוגיה זו ממוקדת ביצירות הנותנות ביטוי לשלושה דורות החיים לפעמים בצל ולפעמים לאור סיפורי השואה. כל דור ונקודת הראות שלו, אך לכל דור תחושת מחויבות לספר, להביע ולשמר את הזיכרון.


זו זכות גדולה עבורי לקחת חלק בהוצאה לאור של יצירות אלו, ואני מקווה שהן תאפשרנה לכותבים ולקוראים לחיות לאור סיפורי השואה ולא בצילם.


אני מודה לכל מי שבחר לשתף את היצירה שלו או היצירות שלו באנתולוגיה זו ומודה מקרב לב לד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך על התמיכה, על העזרה ועל הבימה המכובדת.


עדינה בן חנן



מְקַבֵּץ גַּעְגּוּעִים | יעקב ברזילי

כְּשֶׁאֱלֹהִים

מְכַבֶּה אֶת הַכּוֹכָבִים בַּלַּיְלָה

וְגַם פַּנָּסֵי הָרְחוֹב נִרְדָּמִים

אֲנִי נִדְלָק

וּמֵאִיר אֶת סִמְטְאוֹת חַיַּי

וְכֹל הַמֵּתִים רוֹאִים אוֹתִי

עוֹבֵר מִדֶּלֶת לְדֶלֶת

מְקַבֵּץ גַּעְגּוּעִים.



שׁוֹאָה | גליה גל אלברט

סָבְתָא הָיְתָה מִתְבּוֹנֶנֶת סְבִיב וְסוֹפֶרֶת בְּלַחַשׁ אַיְנְס צְוַויִי דְּרַי פִיר אֵלֶּה שֶׁהִגִּיעוּ לְעֶרֶב הַחַג אַיְנְס צְוַויִי דְּרַי פִיר אֵלֶּה שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לְעוֹלָם.


עֶרֶב חַג | גליה גל אלברט

סָבְתָא הָיְתָה מִתְבּוֹנֶנֶת סָבִיב וְאוֹמֶרֶת לִי בְּשֶׁקֶט, שֶׁאַף אֶחָד לֹא יִשְׁמַע: תְתָאֲרִי לָךְ כַּמָּה אֲנַחְנוּ פֹּה וְכַמָּה יָכְלוּ לִהְיוֹת אִתָּנוּ וְאֵינָם. וַאֲנִי, בְּכָל עֶרֶב חַג מִשְׁפַּחְתִּי, חוֹשֶׁבֶת עַל כָּל אֵלֶּה שֶׁאִתִּי כָּאן וְעַל אֵלֶּה שֶׁיָּכְלוּ לִהְיוֹת וְעַל מָה שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵינוּ – כִּי פָּשׁוּט נוֹלַדְנוּ אֵלֶּה לְאֵלֶּה זֶה לָזֶה. וְעֵינֶיהָ שֶׁל סָבְתָא וְאֶצְבְּעוֹתֶיהָ מְצִיצוֹת נוֹשְׁקוֹת וַאֲנִי שׁוֹמַעַת אוֹתָהּ לוֹחֶשֶׁת: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּו מִשְׁפָּחָה.


הַנְּסִיעָה לַכְּפָר שֶׁל אַבָּא | שושנה ויג

שָׁכַחְנוּ לָקַחַת מַיִם אֶצְלִי כְּבָר יָבֵשׁ בַּפֶּה לְאַבָּא שֶׁלִּי אֵין טְלַאי צָהֹב וְאֵין לוֹ מִסְפָּר עַל הַיָּד הוּא לֹא הָיָה בְּגֶטוֹ וַרְשָׁה וְלֹא בְּגֶטוֹ לוֹדְג׳ וְלֹא בְּגֶטוֹ קְרָקוֹב לֹא בְּגֶטוֹ פֹּה וְלֹא בְּגֶטוֹ שָׂם לֹא הָיָה בְּמַחֲנה עֲבוֹדָה וְלֹא בְּמַחֲנֵה כְּפִיָּה לֹא זָחַל מִתַּחַת לִגְדֵרוֹת הַתַּיִל שֶׁל מַחֲנֶה הַהַשְׁמָדָה. וְלֹא טָעַם אֶת הַטַּעַם הַמַּר שֶׁל הַמִּלְחָמָה שֶׁסּוֹגֶרֶת אוֹתְךָ בֵּין חוֹמוֹת שֶׁל שִׁכְחָה. שָׁכַחְנוּ לָקַחַת מַיִם אֶצְלִי כְּבָר יָבֵשׁ בַּפֶּה.

בדרך אל כפר הולדתו אני נזכרת בזיכרונות שלו, שמחלחלים אליי כמו גנים בלתי נראים שנשתלים אצלי בגוף. אבא יושב ליד הנהג פוואל ולא זוכר שהיו כל כך הרבה מפעלים בימים האפלים ההם. לא היו שלטי חוצות ופרסומות. מה אבא זוכר בנסיעה לשם? האם הוא זוכר את היהודים שריכזו במרכז העיר וטבחו אותם? האם אבא זוכר את צרחות האימים של הילדים הנשים והזקנים? האם הוא זוכר את בקשות הרחמים מהאל, והאם אבא זוכר את השקט שבא אחר כול? אני שואלת את עצמי בלי שישמעו שניהם מהו המרחק מן הגבול הרוסי? איך נראו השיירות?, מה לקחו איתם?, האם נצליח לברוח שנינו בזמן?, ואם תהיה לפתע התקפה, מי ייקח אותנו ויעזור לנו? מה יש לכם לחפש שם שואל משה. אולי יגרשו אתכם אולי יפגעו בכם. יסגרו בפניכם את הדלת. "אין כלום", אבא מבטיח לי לפני הנסיעה ובכל זאת מזמין את פוואל לנסיעה הזאת בסך הכל מאה דולר. לזיכרון שלו אני טרמפיסטית. ארץ יפה מישורית. אפשר לעבור אותה בטיול אופניים או בהליכה למיטבי לכת, ככה עברו אותה עד לגבול הפולני טיול למיטיבי לכת. כשאבא נרדם המשיכו כולם ואתה נשכחת על העגלה, כשפקחת עיניים חשכו השמים. ילד פליט.

כשאנו מגיעים לכפר הקטן כפר הולדתו של אבא קרשנושלץ, רק מקום אחד אפשר למצוא, הכול השתנה. במונית חזרה לוורשה מתכנסת בי קינה קטנה.

בית הכנסת, מבנה לבן גבוה מבנה משופץ עם חלונות קטנים. קבר אחים שנכנסות בו משאיות כל כמה שעות ומעמיסות חיטה. מתחת לבטן רוחשים חיים של יהודים שאינם נושמים אוויר. מרחוק עומדת אנדרטה ובה שמות של 50 יהודים מתוך קהילה של 2,000 יהודים. השוחט, המלמד וחלק מאנשי הקהילה, אב ובן, אחים. ואבא זוכר את השוחט הבריון שהיה גיבור שלקח איתו יחד אל האש בתוך בית הכנסת את החייל הגרמני, ימח שמו. אחר כך הוא נזכר שהוא ואחיו אהרון ניקו את השטח מהזוועה. שני ילדים קטנים שגרו בסמוך לבית הכנסת שני בתים ליד ששמעו את הצעקות והצטרכו לנסות לטהר את המקום הקדוש. אין יותר יהודים בקרשנושלטץ, אין יותר בית כנסת פעיל, אין אפילו מוזיאון מבית הכנסת, הכול נעלם ונשכח. כששאלנו אנשים ברחוב היכן בית הכנסת, חלקם אמרו שאינם יודעים והיו כמה שהסבירו איך להגיע. במונית חזרה לוורשה איזו מועקה צפה ועולה, ואני מתבוננת ביערות ושואלת מהו המרחק עד לגבול הרוסי... לשם ברחו בני המשפחה כשהבינו שצריך להציל את חייהם.

11.5.14


מַחְשָׁבוֹת בְּגֶרְמַנְיָה | תומר קליין


עֲנָנִים אֲפֹרִים בְּגֶרְמַנְיָה

מְכַסִּים אֶת הַלֵּב בִּדְמָעוֹת

נָעִים עִם רוּחוֹת הַצָּפוֹן שֶׁל הַנֶּפֶשׁ

כְּמוֹ רַכְּבוֹת מַשָּׂא לְאַוּשְׁווִיץ.

וַאֲנִי כָּאן, וְשׁוֹמֵעַ זְעָקוֹת

גַּם מִבַּעַד רַחֲשֵׁי הֶמְיַת הָעוֹלָם,

אֲבָנִים מֻוטְמָעוֹת בָּרְחוֹבוֹת

כְּמוֹ צַלָּקוֹת בַּבָּשָׂר,

לִפֹּל וְלִזְכֹּר.

לַיְיפְצִיג | תומר קליין


שֶׁמֶשׁ שַׁקְרָנִית בִּרְחוֹבוֹת לַיְיפְצִיג

וְהַדָּם קוֹפֵא לְנֹוכַח אֵימַת הַזִּיכָּרוֹן.

אַבְנֵי נֶגֶף נִטְמָאוֹת לְאַט בָּאֲדָמָה

כְּמוֹ הַמֵּתִים, שֶׁקּוֹלָם לֹא נִשְׁמָע.

וְרַק קִרְקוּשׁ כְּלֵי הָעֲבוֹדָה

חוֹתֵךְ אֶת הַדְּמָמָה

מַזְכִּיר לִי שֶׁאֲנַחְנוּ בַּחַיִּים.

הַזְּמַן חוֹלֵף | תומר קליין


הַזְּמַן חוֹלֵף

אַךְ נִשְׁאַר בַּמָּקוֹם

וְעַל הַקַּו הַדַּק

אֲשֶׁר נִשְׂרַף בְּאֵשׁ

וְלֹא אֻכַּל

אֲפֵלָה וְאוֹר מִתְעַרְבְּבִים

כְּמוֹ יִן וְיַאנְג

עַל פְּלָטַת הַצְּבָעִים

שֶׁל הַתְּקוּמָה

הָיוּ לִי שְׁנֵי יְלָדִים| שיר חיק


"היו לי ילדים", אמרה לי סבתא. "שני בנים. חיימקה בן שבע ויהודלה בן חמש. אותי לקחו לביתן של הרופא ואותם לא ידעתי לאן. ולא ראיתי אותם שוב לעולם". היא סיפרה לי את זה ככה, בקצרה ובביטחון, פעם אחר פעם.


כשהלכתי איתה ועם אבא שלי (היא אהבה אותו כמו בן) לטיול בין-ערביים רגוע סביב הישוב שלנו, היא נעצרה. הגדר המקיפה הזכירה לה את הגדר של אושוויץ. אבא נעלב אבל היא הפסיקה לבוא לבקר אותנו. הרופא שלה בביתן, איך לא הבנתי עד כה, היה ד"ר מנגלה.

ב-1947 היא עלתה ארצה ונישאה בשידוך לסבי. אבא היה חלק מעסקת החבילה. אחת כמוה אפשר לשדך לגרוש עם ילד. כשבאנו, אבא ואני, לבקר אותם בחיפה והיא יצאה לקניות מתחת לבית בשוק בעיר התחתית, סבא ניצל את ההזדמנות וסיפר לנו שאחרי החתונה היא הייתה בבדיקות כמה וכמה פעמים. הרופא כאן בארץ היה נחרץ ועקבי: "היא עקרה. מעולם לא היו לה ילדים ולעולם לא יהיו. אין אפשרות אחרת. אין גם עדות לניסויים או התערבות חיצונית", וסבא עצם את עיני הילד המחייכות שלו וויתר על מצוות פרו ורבו. נשארנו נבוכים. היה עלינו לבחור עמדה. שני הפתרונות לא היו אפשריים. סבתא משקרת או איבדה שם את דעתה שם? לא ייתכן. אך גם הרופא כאן בארץ המשיך להיות רציני ואמין.


"היו לי שניים. שני בנים חמודים. חיימקה ויהודלה". היא אמרה לי גם בפעם האחרונה שדיברנו. אבא ואני עוד המשכנו לבקר אותה בבית האבות המוזנח בחיפה לשם עברה אחרי שסבא נפטר. שם היא כבר לא דיברה. זה היה כרוך ביותר מידי מאמץ ולמילים כבר לא ייחסה משמעות ממילא. בטח לא לשלה. היה שם צפוף ולא נקי אבל לא הייתה גדר מסביב והריח מהים, מעלה הזיכרונות הרחוקים, חַדר בחוזקה מבעד החלונות. היא ישבה והביטה בחלון. ישבנו איתה. שיחקנו קלפים וראינו טלוויזיה. לא היה עוד טעם לדבר.

הַפַּארְק הַלְּאֻמִּי | קובי שמשי

הַפַּארְק הַלְּאֻמִּי

מִדְשָׁאוֹת סָבִיב סָבִיב,

קָרַחַת יַעַר מְלִיאָה עָשָׁן.

הַפַּארְק הַלְּאֻמִּי

הַלוּנָה וְהַפַּארְק מֵתָעַתֵעִים,

הַצִּמְחִיָּה צוֹמַחַת מַעְלָה מַעְלָה,

בֵינוֹת לַשְּׁבִילִים מִסְתַּתֶּרֶת הַהִיסְטוֹרְיָה.

פַּארְק לְאֻמִּי הַשַּׁיָּךְ לִלְאֹם אֶחָד,

פַּארְק לְאֻמִּי לִיהוּדִים בִּלְבַד.

רֵיחַ הַבָּשָׂר כְּרֵיחַ הָמַנְגָל בְּיוֹם חַג,

בַּפַּארְק הַלְּאֻמִּי.

בַּפַּארְק הַלְּאֻמִּי

רַכֶּבֶת הַנּוֹסַעַת הָלוֹךְ וַחֲזֹר,

רַכֶּבֶת הַמַּסִּיעָה יְלָדִים אל הפַּארְק.

בַּפַּארְק הַלְּאֻמִּי

עָצְמַת הַשֶּׁקֶט גּוֹבֶרֶת עַל עָצְמַת הַיֹּפִי.

כָּאן הַפַּארְק הַלְּאֻמִּי טרבלינקה

הַס הַס,

יְשֵׁנִים יְהוּדִים שְׁנַת עוֹלָמִים.

הַשֶּׁקֶט מִשְׁתַּלֵּט עַל הַפַּארְק.

אַגָּדַת הַמֶּלֶךְ אַלְפְרֵד | פרופ' עפר עציון

פרולוג:

אָבִי הָיָה נִצּוֹל שׁוֹאָה

הַיְּחִידִי מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁנִּצָּל מִכְּלָיָה

מִיָּד לְאַחַר הַמִּלְחָמָה הוּפְצוּ רְשִׁימוֹת הַשּׂוֹרְדִים

מִסְתַּבֵּר שֶׁבְּצִירִיך הָיוּ לוֹ בְּנֵי דּוֹדִים

שֶׁזֶּהוּ אֶת שְׁמוֹ וְשָׁלְחוּ לוֹ מִכְתָּב

וּבַקְּשׁוּ שֶׁיְּסַפֵּר מָה בִּזְמַן הַמִּלְחָמָה עָבַר עָלָיו

אָבִי עָנָה בְּמִכְתָּב חוֹזֵר

שֶׁאֶת מָה שֶׁעָבַר עָלָיו לֹא יְסַפֵּר

בִּמְקוֹם זֹאת יְסַפֵּר סִפּוּר אַגָּדָה

עַל אַלְפְרֵד הַמֶּלֶךְ

וְכָךְ כָּתַב בְּעֵרֶךְ.

הָאַגָּדָה:

הָאַגָּדָה מַתְחִילָה בְּמֶרֶד בְּמַמְלָכָה

מָה שֶׁקָּרוּי בְּיָמֵינוּ: הֲפִיכָה

וְהַמֶּלֶךְ אַלְפְרֵד נָס מִן הָאַרְמוֹן

כִּי יָדַע שֶׁאִם יִתָּפֵס עַל יְדֵי הֶהָמוֹן

חַי לֹא יֵצֵא

וְנָדַד הוּא בָּאָרֶץ מִקָּצֶה לְקָצֶה

הִסְתַּתֵּר הוּא בְּעָרִים וּבִכְפָרִים

כַּאֲשֶׁר הַמּוֹרְדִים אַחֲרָיו תָּרִים

וּבִמְנוּסָתוֹ הִגִּיעַ אֶל חַוָּה שֶׁל אִכָּר

קָצָר-נְשִׁימָה כָּךְ לוֹ אָמַר:

"רוֹדְפֵי קְרֵבִים, הֶחְבִּיאַנִי אֶצְלְךָ

וּכְשֶׁאִחְזֵר לִמְלוּכָה תָּבוֹא עַל גְּמוּלְךָ"

הָאִכָּר לָקַח אוֹתוֹ חִישׁ לְאָסָם

וְעֶשֶׂר עֲרֵמוֹת קַשׁ מֵעָלָיו שָׁם

בָּאִים הָרוֹדְפִים וְחוֹקְרִים אֶת הָאִכָּר

אַךְ הוּא כַּמּוּבָן לֹא רָאָה דָּבָר

מַחֲלִיטִים הָרוֹדְפִים לַעֲשׂוֹת חָפוּשׁ

מְחַפְּשִׂים בָּאֻרְוָה מִתַּחַת לַסּוּס

וְאָז מַגִּיעִים לְאָסָם וּמַתְחִילִים לְהֶפֶךְ אֶת עֲרֵמוֹת הַקַּשׁ

הַמֶּלֶךְ אַלְפְרֵד בִּנְגִיעָה כְּבָר חָשׁ

אַךְ הֵם עָצְרוּ בַּעֲרֵמַת הַקַּשׁ הַתְּשִׁיעִית

וְהֶחֱלִיטוּ שֶׁלַּחֲפוּשׂ אֵין תַּכְלִית

וְכָךְ יָצְאוּ מִן הֶחָצֵר

וְהָלְכוּ לְחַפֵּשׂ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּמָקוֹם אַחֵר

לְיָמִים הַמֶּרֶד דֻּכָּא

וְהַמֶּלֶךְ אַלְפְרֵד חָזַר לִמְשֹׁל עַל הַמַּמְלָכָה

הִזְמִין אֶת הָאִכָּר שֶׁהִצִּיל אֶת חַיָּיו

לְהִתְיַצֵּב לְפָנָיו

וְאָמַר לוֹ: "אֶת חַיֵּי הֵצַלְתָּ וְלָכֵן

כָּל מִשְׁאָלָה לְךָ אֶתֵּן"

עָנָה לוֹ הָאִכָּר:

"יֵשׁ לִי אֶת כָּל שֶׁאֲנִי צָרִיךְ וְאֵינֶנִּי זָקוּק לְדָבָר

אֲבָל סַקְרָן אֲנִי לָדַעַת מָה הָיָה הַמַּרְגָּשׁ

כְּשֶׁנּוֹכַחְתָּ שֶׁכִּמְעַט גָּמְרוּ לַהֲפֹך