קובי קוזקוב| שירת יהודה לייב גורדון ככלי מאבק להפצת הנאורות בחברה היהודית

יהודי. אתאיסט, חוקר ושוחר תרבות במכון לחקר התפוצות. יליד המאה הקודמת וגאה בכך. נשוי ואב לשלושה חתולים. מתגורר בחיפה. פרסם שורת ארוכה של מאמרים בסוציולוגיה של הישראליות מנקודת מבט תרבותית.

(חלק א')


מאבקו הפואטי של גורדון למען השכלת יהודי האימפריה הרוסית

חלק א'


גורדון הצעיר גדל בבית חרדי בוילנה, אולם כבר בעודו ינוקא רך זכה לספוג אווירה דתית נוחה ובלתי מחייבת. אביו היה ידען שפות ואוהב השפה העברית. משפחתו ניהלה בית מלון המארח בעיקר פולנים, ולעיתים מזדמנות נחשף לשפתם ותרבותם. מאפיינים אלו עיצבו את דמותו של הנער החרדי בשונה מיתר בני גילו. בעקבות גזירות שגזרה רוסיה על הפולנים נפגעה ווילנה קשות ויחד איתה משפחתו של גורדון שאירחה בבית המלון שלה אצילים פולנים, והחל משנת 1839 ירדו מנכסיהם עד שנעשו עניים. בגיל 12 גורדון שב ללמוד תורה, והיה בקיא בתלמוד ובמפרשיו. אחותו של גורדון נישאה באותה עת למיכל גורדון, משכיל, שהיה חבר ב"חבורה הווילנאית", זה האחרון וחבורתו השפיעו עמוקות על גורדון הצעיר. כה חזקות היו השפעותיהם של החבורה על גורדון הצעיר עד כי בגיל 15 עזב את ה"חדר" ואביו שכר לו מלמד פרטי ללמדו רוסית. השפעה נוספת וחזקה אשר השפיעה על גורדון הצעיר ועיצבה אותו היא שירתו של המשורר הגרמני, פרידריך שילר. רעיונותיו של שילר עתידים להשפיע על גורדון עד לימיו האחרונים. כאמור, רוח חדשה נחה על ראשו של גורדון הנער- זו רוח ההשכלה אולם הוא עדיין היה נער חרדי ממשפחה חרדית.


בגיל 16, הכניסו גיסו, מיכל גורדון, לתוך קהל הצעירים המשכילים בווילנה. גורדון הצעיר השתלב היטב בסביבה של הצעירים המשכילים ונקשר לאד"ם הכהן ולבנו מיכ"ל, אשר מהם עתידה להיות מושפעת כתיבתו הספרותית. במקביל למד לשונות זרות ושקד על היחשפות לשירה הגרמנית, הרוסית והצרפתית. בגיל 21 גורדון עמד בהצלחה בבחינות למשרת מורה בבית המדרש לרבנים, ושנה לאחר מכן שימש כמורה בעיירה פוניבז'. בעיירה זו נשא לאישה את בילהה, עימה יחיה עד יומו האחרון. במשך 19 שנה נדד גורדון (עד גיל 40) מווילנה לעיירה פוניבז', ומפוניבז' לעיירה שאוול ומשאוול לעיירה טלז. בכל אותן שנים שימש כמורה, ופרנסתם של מורים, ובייחוד מורים עבריים הייתה בעת ההיא בדוחק ובלא רווח.


תקופת פוניבז' (1853-1860)

בעת שהותו בפוניבז', עיר מחוז בפלך קובנה, שקד במקביל לעבודתו על כתיבת כמה מיצירותיו החשובות, ובהן: "משא חזיון", "מלחמות דוד בפלישתים" ו"אהבת דוד ומיכ"ל". בשנת 1856 פרסם את ספר שיריו הראשון. עם פרסום שיריו ברבים, הכתירוהו גדולי המשוררים דאז (מאיר הלוי לטריס, שלום הכהן ואד"ם הכהן) לעילוי בתחום השירה העברית. המשורר, שניאור זק"ש, אף הגדיל וניבא למשורר הצעיר שיעלה על כל המשוררים שקדמו לו "יהודה הוא אשר יגבר באחיו". שירת גורדון בשנות ה-50' למאה הי"ט, עודנה נאיבית, רומנטית וציורית. התיאורים בשיריו, הם תיאורי אידיליה של תום ילדותי. בדומה ליתר משוררי תקופת ההשכלה המילים בשיריו הן ארכאיות בעיקרן ולא פורצות את הקורפוס המקראי. בשלב מאוחר יותר גורדון עתיד לפרוץ סגנון כתיבה זה, אולם סגנון זה יאפיין את תקופתו הרומאנטית בשירה. בפוניבז' גורדון חי חיי בדידות. היהודים האדוקים הכירוהו כמשכיל ולכן נבדלו ממנו. ידיעותיו על תרבות עולם והתעסקותו בשירה הרתיעו רבים מבני העיירה ועל כן נמנעו מקשר עימו. גורדון נותר איפוא עם קריאת הספרים שהייתה לידידו הקרוב והנאמן ביותר.


עד לתקופה זו בחייו- גורדון היה משכיל פאסיבי (תקופת גורדון הרומנטיקן) והוא לא נקט בפעולות של ממש על מנת לפעול למען הרעיונות ודפוסי החיים אשר סיגל לעצמו. בלית ברירה, הוא קיבל בהכנעה את היחס המנוכר לו זכה מצד היהודים האדוקים בפוניבז' וביתר העיירות בהן התגורר. לתוך כך יש להוסיף, שעד הגיעו לגיל 40 עסק בהוראה ממשלתית ונמנע מלתקוף בחריפות את הממסד הרבני ואת היהדות הישנה. באופן זה התנהגו רוב היהודים המשכילים בקיסרות הרוסית בשנות ה-50 אשר חששו מחרמות, נידויים ואף חמור מכך- ובכך דמה להם.


בשלהי שנות ה-20 לחייו חל שינוי דרמטי באופיו ובפועלו של גורדון. בשנתו ה-28, פרסם גורדון, בעיתון השבועי ה"מגיד" מאמר עברי בשם "דברי שלום ואמת". עיקרו של המאמר היה התנגדות בתוקף למגמה של יהודים הרוצים לעשות את הלשון העברית נכס דתי או עניין ארכיאולוגי בלבד ובמחאתו הנמרצת הוא הבהיר: "הם רוצים לגרש את שפתנו העתיקה מארצות החיים ולהביאה במספר השפות היבשות ובקהל הדברים העתיקים אשר נכבדם רק בעבור הזקנה החופפת עליהם...". שנה לאחר מכן, פרסם גורדון את ספרו "משלי יהודה", ספר משלים עברי, אשר היה עיבוד למשלי קרילוב הרוסי בתוספת משלים מהתנ"ך ומהתלמוד. יחסו הנלהב של גורדון אל העברית כאל שפה חיה עורר אותו לתרגם את משלי קרילוב ולהוסיף משלים מן התנ"ך ומהתלמוד. מטרתו היתה להקנות אוצר מילים עברי חדש ומקורי לילדים בבתי הספר, ניסיון לעורר ולחבב את העברית על ליבם של הילדים ולפעול לשכלול ארון הספרים היהודי-עברי. לצערו, הצנזורים של השלטונות גנזו ספר זה בטענה תמוהה שבמשלים "עקיצות קשות יותר מדי נגד היהודים".


תקופת שאוול וטלז (1860-1872)

תקופה זו, בקיסרות רוסיה היא תקופת שינויים ותיקונים גדולים. תחילה של הקיסר אלכסנדר הראשון ובמשך של אלכסנדר השני. בתקופה זו חלו תיקונים והקלות בנושא הצנזורה, רפורמות חקלאיות ותוקן חוק שירות צבאי חובה. מבחינת זכויותיהם של היהודים באימפריה, נחקקו מספר תיקונים משמעותיים. בשנת 1859 הורשו היהודים לשבת מחוץ ל"תחום המושב". בשנת 1961 ניתנו זכויות אזרחיות מלאות ליהודים בעלי השכלה אוניברסיטאית. יהודים הורשו לגור בכל הרחובות בערים: מוסקבה, קייב וז'יטומיר וכן יצאו עוד שורת תיקונים והקלות דומות. רוסיה כמשתמע מכל הכתוב עד כה ניסתה לצעוד את צעדיה הראשונים אל עבר המאה ה-20 וניסתה לשתף בתהליך זה (אמנם בכוח) את היהודים ואף עודדה את השכלתם.


בעיירה שאוול מתחוללת אצל גורדון ההתפכחות הראשונה, שמבשרת את קיצה של התקופה הרומנטית בשירתו ובחייו. עם הגיעו לעיירה, במקביל לעבודתו כמורה, הוא מכהן כעיתונאי בשבועון העברי "כרמל" וכן נעשה לסופר קבוע בעיתון הרוסי הכללי "קול"- עיתון מתקדם שהתייחס בחיוב לזכויות היהודים. בחורף 1861 אבדה ילדה נוצרית בת איכרים בכפר הסמוך לשאוול, והיהודים הואשמו בעלילת דם לפיה הם שגנבו את הילדה ורצחו אותה כדי להשתמש בדמה לאפיית מצות לפסח. גורדון, כתב בהתמרמרות ובחריפות נגד ההאשמות הנוראיות "במליץ" וביתר העיתונים היהודים ודבריו פורסמו במהרה בכלל העיתונים בקיסרות. בתגובה האיכרים הפולנים האשימו את "המורה העברי גורדון" שהיה שותף לרצח הילדה- גורדון לא נבהל ואף פרסם את הידיעה על דבר מציאת הגופה של הילדה בתוך השלג- והעלילה נתבטלה.


בשנת 1865 הועבר גורדון על ידי הממשלה ללמד בטלז. ברוח ימי מתן הזכויות ועל גב הקידמה, גורדון, גורדון פשט מעליו את אדרת הרומנטיקה והחל לכתוב מכתבים בעלי תוכן תוכחתי ומלחמתי ולצידם חיבר שירים סאטיריים. הוא הדפיס ב"כרמל" את מאמרו "בית יעקב לכו ונלכה" שעיקר טענתו: "הקיבוץ היהודי הגדול ברוסיה נתרחק מבני ארצו הרוסים, נתרחק מהחכמה ומהמדע, נתרחק מהטבע ונתרחק מהמלאכה...צריך שיהודים ילמדו מדעי הטבע, היסטוריה וגיאוגרפיה ולא יתהלכו בעולם החדש והנאור כסהרורים או כשרידי דור עתיק שאין לו מקום בחיים החדשים". רעיונות אלו ודומים להם פרסם גם בשיריו "הקיצה עמי" בו ביקש לעורר את העם היהודי היושב בתחומי האימפריה: "הקיצה עמי! עד מתי תישנה? / הן גז הליל, השמש האירה, / הקיצה שא עינך אנה ואנה, / ומקומך וזמנך אנא הכירה./ ...עד מתי תהיה בקרבם כאורח?/ למה מנגד להם תלך אתה?" .


שירים כגון זה שהובא כאן ומאמריו של גורדון מרגיזים את האדוקים בטלז, ואלו נלחמים בו בחרמות, ובנידוי ובכן בהלשנות לשלטונות אשר בשלב זה לא נושאות פרי. אך, גורדון במאמריו ובשיריו הנועזים ממשיך לרכוש לו בטלז ובקרב ההנהגה החרדית אויבים רבים. בטלז, גורדון טבע את הסיסמא "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך". בסיסמא זו גילם לדעתו את עיקרה של תורת ההשכלה. הרוך והנועם שאפיינו את שירתו הרומנטית ואת מאמריו הראשונים של גורדון מוסבים למאמרי מלחמה ולשירי רוגז, זעם והתמרמרות נוכח הסרבנות החרדית להתאים עצמה לרוח הזמן. גורדון אינו עוד אדם שלו ואהוב כי אם משכיל לוחמני הנאבק בכלי הכתיבה שלו מעל דפי העיתונים והספרים. שיריו הופכים כלי מתקפה עיקרי נגד הרבנים. בשירו "בין שיני אריות" המופיע בספרו "שירי יהודה" תקף גורדון את הפרושים ואת התנאים הקדומים של ימי בית שני והאשימם בחורבן הבית כיוון שלא שמו לב לצרכים המדיניים, החינוכיים, הצבאיים והתעסוקתיים-כלכליים, אלא רק דאגו לרוחניות, לתככנות ולעסקנות.

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

ענת אורפז

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

אמנה עריאן

חגית בת אליעזר

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים