צביה גולן| פילים

תושבת נהריה. סופרת ומשוררת. פרסמה עד כה שבעה ספרים (5 ספרי פרוזה, ספר ילדים וקובץ סיפורים קצרים) ספרה השמיני יראה אור בקרוב, ספר ילדים בשם "מרשמלו כחול ומסטיק ורוד". נשואה, אם לארבעה וסבתא צעירה לשמונה-עשר נכדים. גמלאית של משרד החינוך, אחרי 38 שנות ניהול מרכזי למידה לילדים עם צרכים מיוחדים. עובדת כיום בעמותת "אנוש" המטפלת בנפגעי נפש.




פילים


כשאימא אמרה לי שאני עושה מכל זבוב פיל, לא ממש הבנתי למה היא מתכוונת ולא ידעתי אם זו ביקורת או מחמאה. מצד אחד זה נשמע לי פנטסטי שמישהו מצליח להפוך דבר קטן לדבר עצום, אבל מצד שני, היא אמרה את זה בטון דיבור די כעוס, כך שיצאתי מבולבלת לגמרי. הייתי אז בת עשר, וזה היה יומיים אחרי שאבא נסע. אימא אמרה שהוא נסע להרבה זמן, לא ברור לכמה, ולא ידעה מתי יחזור. אני נשכבתי על הרצפה, בכיתי, צרחתי ובעטתי בכוח בכיסא שעמד לידי, ובתגובה היא אמרה לי שאני עושה מכל זבוב פיל.

כשיואב החליט לנסוע לזמן בלי מוגדר, כי "אני מוכרח להתאוורר קצת" בכיתי לאימא והיא אמרה לי שוב "מה את עושה מכל זבוב פיל?"

ערב קודם שוב שכבתי על הרצפה ובכיתי, אפילו צרחתי, אבל יואב רק הסתכל בי במבט ההוא, המביע בעיקר רחמים, וחזר ואמר שהוא חושב שהוא יחזור בסוף, אולי אחרי שהוא יעשה לעצמו קצת סדר במחשבות.


יואב נסע, ואני נזכרתי בכאב על כך שאבא מעולם לא חזר אחרי אותו יום. אחר כך חשבתי שפילים זה דווקא נחמד, אז נסעתי לספארי וקניתי לי שני פילים קטנים כדי לגדל אותם בבית. לקחתי גם עשרה זבובים בהשאלה בשביל לראות את ההבדל בגודל, וכדי לנסות להפוך אותם לפילים.


בהתחלה הייתי נותנת לזבובים שלי כמויות מטורפות של אוכל, כי זכרתי שבלי אוכל אי אפשר לגדול. טוב, ככה זה כשאימא שלך באה מ – שם. הייתי דוחפת להם אוכל ואומרת להם את מה שאימא הייתה אומרת לי: "איך תגדלו אם לא תאכלו?" והם אכלו כל היום, וזמזמו כל היום, אבל לא גדלו.


בסוף הבנתי שזבובים לא משמינים מאוכל, אבל נזכרתי שגם מנחת אפשר להשמין, אז נתתי לזבובים שלי את כל הנחת שבעולם, ונתתי להם לעוף בחדר כאוות נפשם, רק סגרתי את החלון שהם לא יעופו לי, כי מי שעף החוצה בדרך כלל לא חוזר.


הפילים שלי בינתיים היו שקטים וסבלניים. הם לעסו בשקט דשא שהייתי קוטפת להם בחצר. הייתה רק בעיה אחת: כמויות הדשא שנאלצתי לקטוף היו ענקיות, וחיים הגנן רתח מכעס כשהוא ראה את הקרחות שהשארתי שם, אבל אני הרגעתי אותו ואמרתי לו שבתקופה הקרובה הוא יכול לחסוך במים, כי הוא לא צריך להשקות את הגינה, יש לי בבית שני צינורות מעולים שישקו אותה יופי.

חיים היה מרוצה, עובדה, הוא חייך אלי, הסתובב והלך לדבר עם יוסף מהוועד, בטח כדי להגיד לו שזה נהדר שיש שכנה כמוני.


בתיבת הדואר שלי הצטברו בינתיים המון מכתבים שעל המעטפה שלהם היה ציור של בית עם גג אדום ופרחים מסביב, ומתחת לבית היה כתוב "האגודה לתרבות הדיור". היו גם כמה מכתבים עם ציור של מאזניים, מכתובת מוזרה כזו, משהו כמו "בית המשפט", אבל לא פתחתי את המעטפות, רק גזרתי את הציורים של הבית והדבקתי על המקרר למקרה שיואב יחזור ויראה איך נראה בית חלומות.

כשבועיים, אולי קצת יותר, מאז שיואב הפסיק להתקשר, הבנתי שכל המאמצים שלי להפוך את הזבובים לפילים נוחלים כישלון חרוץ, והעזתי להתקשר לאימא ולבקש הסבר ומתכון: איך, לעזאזל, הופכים זבוב לפיל?


אימא צחקה צחוק קצר ועצבני, ואמרה משהו על כל הגברים שבעולם, אבל לא ענתה על השאלה שלי, ואני סגרתי את הטלפון והלכתי לקטוף דשא לפילים שלי.


19 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול