פרופ' רוג'ר קפלן | גן הארורים
אלמן. פרופסור אמריטוס בן 91 לתרבות יוון. לימד באוניברסיטת סורבון. היגר לישראל בשנת 1999 ומאז מתגורר בגבעתיים.
גן הארורים
בהגיעם אל גן הארורים, פסגת העיר, הצופיה על כל טבעות ארץ הכרמל ושכנותיה, ביקשו השניים מסתור בינות שיחים למען יגשימו מעשה אהבהבים שנקטע.
ליאו הנה זה שבנו אל מושב היכרותנו. עתה שמע קולי אהובי כי נדרים ושבועות נקיימה למען שמים וארץ יראונו באהבתנו. ויהי בנהור הדם מן הלב קרב אלי. וידבק גופי בגופך, וממני בך ובאבריך, ובי ממך ובגידי. אז יראו ארורי הארץ מה נפלאה תשוקתנו, בת -זימה ותאבים.
ויעמוד דניאל לפני ליאו, וידבקו השנים באהבתם ולהבה רבה תצא, צורבת את הנערים, ויטמנו גופם בשמיכת שיחים סבוכים, ודמם בערה רותחת. וישקעו עד הקרקע -אפריון לבתוליהם.
ארורי הגן אז פרם דניאל קשרי שערו, וזהב דניאל גלש על כרי כתפיו, התבדר ברוח הנושפת. ענני הטל סערו בחזקה. נגלו צפונות מזבחו הקדוש, כפתור אחר כפתור. דדיו הזכריים, קטומים, כנעקדו בלדתו. ליאו נפעם נוכח מלאכיות הגוף שנחשף. כותנת בן המישור הוסרה. גופו הלבן לבש סומק במערומיו. נשכב על פני יצוע אדמת מזבח, מתיר לעקוד בתוליו כחיה המבקשת להחיש מותה. קרע קרעו השיחים בגוף הנער דניאל. קרע דמוי חתך אדם כחותם שושנה בעור צחור. הותירוהו דקור מפרפר תחת בשר ליאו כמבקש להתגבר. ארורי הגן מקשים לבבם לבל יתפתו למעשה תזנונים.
דניאל גלה לפני ההיכל ליאו. הסר הפרוכת, הבא בי את עוקצך (ברעדת נהנין). כי מתוק צופך מן הדבש, ומפלי גופך ירווני (הנערים נאכלים ונאבקים זה בזה).
ארורי הגן ליאו פושט את פרוכת דניאל ומחבק את בן האלהים בעדנה ובהתגרות. הנערים בתשוקתם על פי תהום מוות סובבים. וגוף ליאו הולם בדניאל ויסודות הנער נחרבים נוכח הלוחם המרעיד. ובמקדש תומת הנער דניאל, יד גדולה מזעזעת ומטלטלת, והנפש יוצאת ושבה, ובהלה אוחזת בגוף. כתר מבושי השת סמק והאדים. פי עטרת ליאו נתמלאה דרוכה אלי קרב.
ארורי הגן כעבד המציית לפקודת אדונו, סב דניאל גופו. ליאו אוחז בגבעות שת בן המישור ונושקם. גופו מִטלטל. ליאו חופן בתהומי תהומות. הנבעל מקמץ שפתיו, נאנק וגרונו זועק אושר. נשימותיו נעות לקצב מחולות התשוקה האסורה. אגלי זעה ניגרים מן הנערים. שערם הרטוב צונח על פניהם. ליאו מסובב את דניאל, יורד על ברכיו. נושקו בשיפולי בטנו. עושה להשביע תאבונו בהתרגשות בשרו. שפתיו מטפסות במעלות ובמורדות עמוד השיש.
בהשביע שפתיו לינוק מן הנער, השליך ליאו עוגני תשוקתו באגם הנער והבעיר הקטורת במקדש שתו. בפראות הטיל מטמונו בטלטלה, חזק, עד לפרץ המים. וימס עמוד ליאו בבטן דניאל ובלהבתו יהיה לנחש משתולל בסערה, ותפלוט עטרתו זעקה רמה, וממנה נהרות אש רותחת, גואים עד פי התהום. ואחורי הנער כבדו ומלאו, ויצופו מימיו על פני הגוף ובתוכו. ויהי בגבור התרגשות נער המישור וישפוך משלו ויגע עד שפתי ליאו.