פרופ' עדנה אפק| מן העבר- ספרים, אנשים, חוויות ותמונות ג'
ילידת חיפה, משוררת וסופרת. מרצה וחוקרת בתחומי הספרות, הלשון והחינוך. עדנה כותבת בעברית ובאנגלית ופרסמה ספרי שירה ופרוזה לילדים ולמבוגרים. שיריה וסיפוריה התפרסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות רבות, בעברית ובאנגלית. עורכת -שותפה לכתבי-עת דיגיטאליים: צמדים, צמדים צעיר, רסיסים ואחריך נרוצה
על מותה של מכונת הכתיבה
פרופ' עדנה אפק
במאה הזאת[1] השעון לא מתקתק, המטלפן לא מחייג
במקומות אחדים במרשתת וברשתות החברתיות, מוצגות תמונות של טלפון חוגה קווי, מקובע לקיר. התמונות מלוות בכיתוב המציין שהילדים של היום לא ידעו מהו המכשיר ולא ידעו כיצד לתפעל אותו.
הטלפון המקובע הזה הוא רק דוגמה אחת מני רבות.
חפצים שונים ומכשירים רבים, שהיו חלק מחיי , בעבר, נתייתמו והיו ללא רלוונטיים וחסרי שימוש.
זהו סיפורה של טכנולוגיה משתנה. טכנולוגיה משתנה משנה דברים מן הקצה אל הקצה, כפי שמציין ניל פוסטמן[2]
כל שינוי טכנולוגי הוא עסקה פאוסטיאנית. על כל יתרון שהטכנולוגיה החדשה מציעה, יש תמיד חיסרון תואם...לכל טכנולוגיה יש פילוסופיה , שבה ניתן ביטוי לדרך שבה הטכנולוגיה גורמת לאנשים להשתמש במוחם, למה שהיא גורמת לאנשים לעשות בגופם, לדרכים שבהן היא מקדדת את העולם , לאותם חושים שהיא מעצימה במיוחד, ולאותן נטיות רגשיות ואינטלקטואליות שמהן היא מתעלמת.
שינוי טכנולוגי אינו מצטבר: הוא אקולוגי. טכנולוגיה חדשה אינה מוסיפה משהו: היא משנה הכל.
עקב צורתן הפיסית , לטכנולוגיות שונות יש הטיות חושיות שונות.
במאה הזאת נעלמו מכונות הכתיבה, הפתיליות...
אחת הטכנולוגיות הישנות, שפג תקפן, היא מכונת הכתיבה.
בשנות השישים של המאה שעברה, כשהייתי סטודנטית צעירה מאד ומחוסרת כיס, חיפשתי עבודה.
לחש לי אחד ממכרי, שמנכ"ל אחד ממשרדי הממשלה, היותר חשובים, מחפש מזכירה.
מאחר שידעתי, יחסית לישראלים, אנגלית היטב, חשב מכרי שאתאים לתפקיד המאד נחשק: מזכירת המנכ"ל.
נקבעה פגישה.
רואיינתי, לשביעות רצון האיש המאד חשוב. הכל התנהל כשורה, עד שנשאלה השאלה הבאה: "ולהדפיס את יודעת ובאיזו מהירות"?
החיורון אחז בי.
להדפיס לא ידעתי ומהירות הדפסה???
המנכ"ל הביט בי ברחמים ובחמלה של חשובים המעניקים מעט ממאגריהם לפשוטי העם, ואמר: "תרשמי לביה"ס להדפסה ואחרי שתעברי בהצלחה, תחזרי אלי".
נרשמתי. למדתי. נכשלתי שוב ושוב.
ואלה תולדות ההיכשלות
ברחוב ההסתדרות, ליד קולנוע תל-אור, שכבר מזמן נעלם ממחוזותינו, היה בית הספר להדפסה עיוורת.
נרשמתי, שילמתי ונכנסתי לאולם.
שורות, שורות של מכונות שחורות וכבדות ונשים צעירות ומבוגרות, קידמו את פני.
כולן, כל המתאמנות, המזכירות המדפיסות לעתיד, בתסרוקת זהה של שער נפוח עמוס בתרסיס דביק, כמצוות האופנה דאז, הביטו בי כאומרות: "הגם את כאן"?
השיעור נפתח.
מכונת הכתיבה הייתה גדולה ומסורבלת.
וכך מתוארת מכונת הכתיבה בויקיפדיה:
מכונת כתיבה היא מכשיר המשמש לכתיבה באופן מכני, על יד הטבעת גופנים מוכנים מראש על תווך, בדרך כלל נייר, על ידי הקשה. בדרך כלל הגופן הוא תבליט על זרוע מתכת, וההטבעה נעשית על ידי לחיצת התבליט, דרך סרט בד ספוג דיו, כנגד הנייר, שנשען בצידו האחורי על תוף גומי קשיח.
המשימה הראשונה, שגם בה לא הצטיינתי, הייתה להכניס את הנייר ואת נייר ההעתקה, למכונה.
הכנסת הנייר ונייר ההעתקה יחד עימו לגליל של המכונה וסיבובו , היו לי למבצע בלתי אפשרי. משום מה סירבו הנייר ובן זוגו להיכנס אל מאחורי הגליל ולהתיישר. משימה זאת כללה האבקות עם הנייר ובעיקר עם נייר ההעתקה, שהיה משאיר את רישומו הכחול-שחור, על ידי.
בדרך לא דרך, אחרי מספר שבועות, הצלחתי, בכוחותי הדלים ובאי יכולת טכנולוגית בסיסית מפליאה, להכניס את הנייר ואת בן זוגו המעתיק למקומו.
עכשיו התפניתי ללימוד הדפסה עיוורת.
לא הצלחתי להניח את אצבעותי על המקשים הנכונים. לא זכרתי. לא ידעתי. פשוט לא.
פנימיותי החולמנית וראשי מלא הסיפורים והשירים לא אפשרו לאצבעותי להלך כעיוורות על פני המקשים.
בנוסף לאי יכולתי הטבעית לעסוק בעבודה שאיננה יצירתית, והיותי חולמנית נתקלתי בבעייה נוספת: בסיום הדפסה של שורה, צריך היה להניע את ידית המתכת כך שתכריז בצלצול עז על סיום השורה ועל המעבר לשורה חדשה.
התקתוק של ההקשה על האותיות והצלצול של סיום השורה, באולם שבו למדו עשרות מתלמדות כמוני, צרמו לאוזניי ואפילו הכאיבו להן.
לכל אלה אוסיף את סוגיית תיקון הטעויות.
כדי לתקן טעות הקלדה, צריך היה להיעזר במחיקון, נוזל לבן ודביק שבעזרתו היה ניתן לכסות על הטעות המבישה ( לי היו בלי סוף כאלה) . צריך היה להוציא את הנייר מהמכונה, למחוק את הטעות בעזרת הטיפקס ( מחיקון) לחכות עד שהנוזל יתייבש, ואז להכניס את הנייר ואת בן זוגו נייר ההעתקה, לגליל, לסובב, להגיע למקום השגיאה ולהקליד את הדברים הנכונים.
ראשית, אני חסרת סבלנות. שנית אני מתעבת לכלוך ותחושה של דביקות, ושלישית, נייר הקופי (העתקה) גם הוא נהג להתעקש עמי ולחבל במאמצי, ולהשאיר את עקבותיו על ידי.
כך ארע, שהייתי יוצאת משיעורי בית הספר המפואר להקלדה, בירושלים, עצובה, מתוסכלת ומלוכלכת.
לידי ישבה ב. אצבעותיה כאצבעות פסנתרנית רצו על פני המקשים.
היא הקלידה והקלידה והקלידה. ובעוד ב. מספרת לי בהתרגשות רבה, שקנתה מכונת כתיבה והיא תיקח עבודות הקלדה גם הביתה, רפו ידי.
לא חזרתי למנכ"ל. והוא לא חזר אלי.
וכך נסתם הגולל על הקריירה המזכירותית שציפתה לי.
כשלוני המחפיר בהדפסה, ליווה אותי במשך שנים רבות.
כשכתבתי את הדוקטורט שלי, כשעבדתי כעצמאית בכתיבת תכניות לימודים, ובהדפסת שירי וסיפורי.
ממון רב זרם ממני למדפיסות (תמיד נשים) שהקלידו את "יצירותי".
ואז הופיע המחשב ו"הציל" אותי מעצמי ה"בלתי מקלידה" ומהמחיקון הדביק והמאוס.
טכנולוגיה חדשה משנה פני דברים מהקצה אל הקצה.
תארו לעצמכם שהייתי נזקקת לעזרת מישהו שיקליד עבורי את כל מה שאני שולחת במייל ואת כל מה שאני מעלה לפייסבוק...
אמנם אני מקלידה באצבע אחת בלבד, אבל, אינני תלוייה באחרים, וידי "נקיות".
במאה הזאת – המאה של נכדי – הייתי רוצה להרגיש בבית... ואינני יכול[ה].
מכונת כתיבה משנות ה-60' למאה הקודמת בישראל
מקור: נתנאל אפלבאום
על סיפורה של מכונת הכתיבה תוכלו לקרוא ב
https://www.gutenberg.org/files/60794/60794-h/60794-h.htm
חובה, אבל ממש חובה לצפות בסרטון הבא שממחיש יותר מכל את פעילות ההקלדה: