פרופ' עדנה אפק| זיכרונות מבית הספר העממי
ילידת חיפה, משוררת וסופרת. מרצה וחוקרת בתחומי הספרות, הלשון והחינוך. עדנה כותבת בעברית ובאנגלית ופרסמה ספרי שירה ופרוזה לילדים ולמבוגרים. שיריה וסיפוריה התפרסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות רבות, בעברית ובאנגלית. עורכת -שותפה לכתבי-עת דיגיטאליים: 'צמדים', 'צמדים צעיר', 'רסיסים' ו'אחריך נרוצה'
זיכרונות מבית הספר העממי
כשהייתי בבית ספר עממי (מה שהיום קרוי יסודי),בכיתה א, וזה היה כמעט עם קום המדינה,
האכילו אותנו והשקו אותנו בבית הספר.
ה"נקטר" שבו השקו אותנו היה קקאו חם שאותו יצקו לספלי אלומיניום.
תיקון, לא היו משקים אותנו , אלא מכריחים אותנו לשתות .
מעל הקקאו, על שפת הספל, היה נפרש קרום דוחה הן למראה והן לטעם.
הילדים היו ילדים טובים וממושמעים וסרו לצווי המורים שהאמינו שכך יגדל דור חדש וחזק בארץ, דור שבעורקיו זורם קקאו חם, מחזק ומדשן.
אני הייתי ילדה קטנה ואז גם צנומה (זה לא החזיק מעמד), עם שתי צמות מכוערות ודלילות קשורות בסרטים כחולים, ובעלת נפש מרדנית. וכבר מילדותי המאוד מוקדמת שנאתי חלב וקקאו וקרום עוד יותר מכל.
בהפסקת האוכל, עת נפרשו מפיות אוכל רקומות על השולחנות הגיע תור חלוקת הקקאו ושתייתו.
כשהגיע תורי להערות לקרבי את הנוזל המחזק והמגדיל ילדים, סירבתי, בקול ענות חלושה,
ורק שתי הצמות המכוערות נעו בשלילה.
"תשתי", אמרה המורה חנה.
"לא". אמרתי. "לא אשתה".
"את חייבת", אמרה המורה." ראי, כל הילדים הטובים שותים".
קטנה הייתי ולא הבנתי שאני קוראת תגר על סמכותה.
"לא אשתה", חזרתי ואמרתי.
אני חוששת שאפילו אמרתי : "לא, כי אינני חפצה".
אצלנו בבית דיברו "תנ"כית" , להוציא את אחי שדיבר "עברית".
המורה חנה שהייתה אישה נעימה ועדינה, איבדה את סבלנותה, חזרה ואמרה, והפעם בקול מזרה אימה:
"תשתי, מיד! או ש..."
אינני יודעת מה היה ה"או ש..", כי , עניתי בקול ענות גבורה והפכתי את ספל הנוזל המאוס בעיני, ותוכנו ניגר על רצפת הכיתה.
אלם היה בכיתה. דממה. ציפור לא צייצה...
"ילדה רעה" נזדעקה המורה.
" ילדה רעה. צאי מיד מהכיתה לכי לשרת ותביאי סמרטוט רצפה ותנקי מה ששפכת".
בוכייה יצאתי מהכיתה.
חיפשתי את השרת ואת הדלי ואת הסחבה וחזרתי קטנה, בוכייה ומפוחדת, לכיתה.
חזרתי וסמרטוט חלקלק מנוזלים ומעלה צחנה בידי.
כרעתי על הרצפה וניקיתי את "אגם הקקאו" שאני יצרתי.
סחטתי את מימי הסמרטוט אל הדלי שהבאתי, ובכיתי.
אינני זוכרת מה היה ההמשך.
אבל את הריח הנורא שעלה מן הסחבה, אני עדיין זוכרת.
נדמה לי שעמדתי שעה ארוכה, ארוכה, ליד הברז בשירותים וניסיתי להשיל מעצמי את ריח הקקאו ויותר מכל את ריח צחנת הסמרטוט שדבקה בי.
שנים לא שתיתי קקאו, עד שבנעורי התאהבתי במ. שאהב קקאו וכדי לשאת חן בעיניו, שתיתי קקאו לפחות פעם אחת.
אחת ולא יספתי וגם את מ. לא ראיתי מאז.