פאולינה טוכשניידר| זוג יוצא לחופשת סקי
עורכת דוקו, קוראת נלהבת וכותבת, מתגוררת עם חתוליה ובן חמותה ברמת גן.
זוג יוצא לחופשת סקי
לילה אחד קרתה בנינו תקרית קשה שלא חזרה על עצמה שוב.
אותו יום התחיל כמו כל יום בחופשה ההיא. עלינו יחד להר, גלשנו עם הקבוצה במשך כמה שעות במסלולים. ירין גלש בסגנון מהיר ופוחז, אני גלשתי באיטיות והקפדתי על היווצרותם של סימני ה S בשלג. עצרנו בנקודה הקבועה בה אכלנו מדי יום צהריים. במהלך הבוקר חיסלתי בקבוקוני וויסקי שהחזקתי בדש המעיל ונשנשתי סוכריות גומי שסתמו לי את הרעב, כך שבקושי נגעתי באוכל. למרות שהרגשנו עייפים מדריך הסקי הפציר בנו להמשיך עם הקבוצה ולגלוש גם בשעות אחר הצהריים, הסכמתי בגלל שהרגשתי לא נעים לסרב. הוא גם התעקש שנבוא להופעה חיה בה הוא מנגן כל ערב, הסכמתי שוב כי לא היה לי נעים. אל ההופעה לא הגענו בגלל נסיבות שתכף אסביר.
ביציאה למסלול הבנתי שירין עצבני, הוא לא רצה להמשיך לגלוש. כאבה לו הפיסורה, ואני סיפרתי בדיחה עוקצנית בסגנון, איך תחת קטנטן יכול להסב כל כך הרבה כאב. בדיחה שלכל הדעות אינה חריפה או מרושעת במיוחד, אך הרגיזה אותו עוד יותר. לרוב ניתן להצחיק אותו ובכך להקליל את מצב רוחו, אך הפיסורה קבעה את נוכחותה בו והרחיקה בינינו.
הוא קיבל אותה עם הלידה של בננו הראשון, ואני שנאתי אותה בכל לבי. בזתי לה, קטנה ונסתרת ועל כן לא מאומתת על ידי. קיומה היה חמקמק, וחשדתי שהופעותיה קשורות באופן ישיר לתנודות מצב רוחו של ירין. מעבר לתחושת הבוז התגנב לליבי רגש מפתיע - קנאה. הרגשתי אחרי הלידה שירין מנסה להתחרות איתי על למי נפתח התחת יותר. התחת שלי, עניתי לעצמי בשכנוע פנימי, וגלגלתי עיניים במופגן בכל פעם שהתעכב זמן ממושך מדי בשירותים.
הפיסורה חזרה עם לידת בננו השני, וכמו שעון היא הצטרפה אלינו לחופשה, כנראה הרגישה ששוב מתחולל מאורע גדול. אתם עלולים לשאול, חופשה של ארבעה ימים זה מאורע גדול? ואני אענה, מה זה לנסוע לראשונה בלי הילדים, אם לא מאורע גדול? לצאת מהחדר סתם כך, לטייל סתם כך, לנמנם סתם כך, ובמיוחד לאכול ממתקים סתם כך, ללא צורך להחביאם או לשמש דוגמא, רק אני וגופי, שומניי הרוויים וסוכריי. אבל ירין החל להראות סימני אי נוחות עם חגירת חגורת הבטיחות לקראת ההמראה, והדבר הראשון שעשה בחדר המרשים שקיבלנו היה להיסגר בשירותים ולהשמיע קולות של סבל. החלטתי ליהנות בכוח מהחופשה, על אפו ופיסורתו.
הסבלנות שלי אליו פקעה ביום הרביעי, היום בו נתן דרור גדול במיוחד לתלונות. צעקתי עליו מקצה המסלול שיבוא כבר, הוא הרגיז אותי בתנועותיו המתפתלות. אז אתה רוצה לחזור לחדר? שאלתי בחריקת שיניים. לא...לא, הוא ענה וחרק בתנועותיו אף יותר. גלשתי כך שכמעט התנגשתי בו. הוא אמר שאני מטומטמת, הדף אותי מעליו ונפלתי לתוך השלג. זה באמת הגיע לי. קמתי וניערתי מעלי את הפתיתים הקפואים, נעצתי את מקלות הסקי בכעס בשלג ורטנתי. למה היינו צריכים לעזוב את המסגרת המשתקת של חיי היומיום? למה היינו צריכים פתאום להוציא את הראש מחוץ למים? כך או כך כשנרד מהמטוס לא נלך לבתים נפרדים.
קודם לבריכה או לארוחת הערב? שאלתי בפרקטיות במקום להעיב בשאלות כבדות. קודם לארוחת הערב, הכריע ירין אחרי שיצא מהמקלחת. הוא השתדל לא להזכיר את הפיסורה. יפה, יש פה מאמץ לערב נעים.
סגנון הבופה נתן בשנינו אותותיו. בימים הראשונים הרחבנו לעצמנו את העיניים ואת הקיבה וכעת סבלנו מבחילה מתמדת. ביום הרביעי כמויות האוכל על הצלחות שלנו היו מתונות ובחרנו במאכלים שהיו במדרג ההעדפה האישית במקום חמש או שש. לא חיבבתי מאכלי ים אך שמתי על הצלחת קלמרי ושרימפס. הוספתי רגלי צפרדע, בשם האקזוטיקה. ירין חזר עם צלחת מלאה באוכל מקסיקני, הופתעתי מהבחירה. ביומיום הוא טען שאוכל מקסיקני הוא מזון שמישהו הקיא וסידר על צלחת. השעמום הקולינרי לא תרם לתחושת המיאוס. שתיתי הרבה יין, רציתי למסך את טעמי הים שהעלו לי מיצי קיבה. ירין שתה שלוש כוסות וויסקי שהזמין ממלצר שהסתכל עלינו בעין עקומה, היינו היחידים שהתעקשו לרדת לחדר האוכל בכפכפים. משהו בעיקום הפרצוף שלו כל ערב דווקא שימח אותנו, והקפדנו בזכותו שלא להופיע בנעל אחרת.
עלינו לחדר, התנצחנו כבר במעלית. אני כל כך נפוח, ירין אמר. הבחנתי שהוא לא כל כך נפוח והרגשתי צורך להגיד לו את זה. הוא השתכר יותר ממה שתכנן להשתכר והתנודד במסדרון בין המעלית לחדר. כשנכנס צחק לעצמו. הוא שם מוזיקה, איזה מיקס של רגאי שחששתי שאם לא נעזוב מהר את החדר יתדרדר לשירים של אואזיס. נרד לבריכה? שאלתי והחלפתי לבגד ים כקובעת עובדה. רציתי להיכנס למים, השרירים שלי כאבו מהסקי. ירין התבחבש והתעכב על הודעות בנייד שלו. הוא קרא אותן בחשיבות של אונקולוג הבודק את תוצאות הבדיקות של מטופליו. להוספיס או לא? גבותיו התכווצו בריכוז עילאי למרות שלא היה בעבודה ולא היה אונקולוג.
הוא רקד עם הנייד בעודו בולס נחשי גומי שהחזיק בשקית ליד המיטה. ראשיהם של הנחשים נמתחו עד שנכרתו בין שיניו הקדמיות. אנחנו לעולם לא נצא, חשבתי באימה כשראיתי אותו לוקח גם חופן מחבילת דובוני הגומי. עמדתי בבגד ים עם חלוק הספא ביד והרגל שלי התחילה לקפוץ מעצבים מעצמה. ירין גיחך ולקח עוד חופן. לבשתי את החלוק וחיפשתי את החגורה שלא נראתה בשום מקום. משמצאתי אותה מתחת לשמיכה ירין אמר, הנה, גם את מעכבת. הצלפתי בו בתגובה עם החגורה הרכה, אבל הצלפתי בכוח. הוא צחקק ואני התרגזתי, אז חבטתי בו. על זה הוא לא יכול היה להבליג, אבל הוא גם עדיין לא יכול היה להסתער עלי. דגדג לו, הו כמה שזה דגדג לו, קפצה לו העין לשבריר שנייה, ואני, המרשעת, רציתי לדחוף אותו לשם.
הוצאתי דובון גומי מהשקית וזרקתי אותו עליו בכוח. הדובון נדבק לו לרגע לגב בסאונד חזק מדיי, סאונד מפתיע, ואז נפל על השטיח. מה את חושבת שאת עושה? הוא שאל. מה? שאלתי. זה כאב, הוא אמר ואני היתממתי כלא מבינה. בתמורה הוא האט את קצב פעולותיו עוד יותר, אך כשכרע מול המיני הבר ושלף משם בקבוק מים מזכוכית, הוא זימן לי הזדמנות פז. תפסתי סוכריית גומי וכיוונתי בדיוק אל בין הישבנים.
ירין הזדקף בזעם, עיניו נקרעו לרווחה. העין קפצה לו הפעם חזק, ממש יצאה ממקומה וחזרה. זה עומד להיות רע, חשבתי והתכווצתי בהתגוננות. הוא זינק לעברי, השכיב אותי על המיטה והתיישב עלי. בית החזה שלי נמעך תחת משקלו, גם הוא נהיה כבד יותר מאז הלידות. ירין תפס חבילת עוגיות שהייתה ליד המיטה ושלף ממנה חופן. איך זה מרגיש לך? הוא צרח שוב ושוב באוזני. הרגשתי משהו מאחור, לחץ הופעל כנגד הבד המתוח של בגד הים שלי. אני מרגיש ככה כל היום ואני עדיין רוצה אותך, את שומעת! הוא צרח ודחף את ידו עמוק יותר, העוגיות התפקעו בין אצבעותיו. הרגשתי את הפירורים הודפים את הבד ונתקעים לי בין הקפלים והשערות. ניסיתי להיחלץ, אבל הוא היה נחוש לגרום לי להרגיש כמו שהוא מרגיש עם הפיסורה שלו. השתעלתי בניסיון עלוב לנשום, גל זיעה הפך את הקמח לעיסה. מבעד לדמעות קלטתי שהוא מושיט את ידו לתפוס עוד חופן של עוגיות. התאפקתי, לא רציתי להישבר, לא רציתי לתת לו לנצח, ותחתוני התמלאו בקמח ובסוכר. כשהעזתי לפקוח עיניים ראיתי אותו חוטף את בקבוק המים מהשידה, צוואר הזכוכית נצנץ אלי בנצנוץ מסוכן. צעקתי, די, די! עד שהוא צחק.
ליצירות קודמות של פאולינה טוכשניידר: