פאולינה טוכשניידר | אבן חן
עורכת דוקו, קוראת נלהבת וכותבת, מתגוררת עם חתוליה ובן חמותה ברמת גן.
אבן חן
מצאתי את רפאל ירוי בראשו ביום חמישי בצהריים, וכבר בשישי בבוקר, קצת אחרי שקברנו אותו, החלו להישמע הטענות מכל עבר.
"למה הוא היה צריך לעשות את זה?"
"ואם כבר, הוא לא יכול לעשות את זה יותר בפרטיות?"
לא היו לי תשובות לבאים בטענות, וככל שהתקדמו ימי השבעה, הלכו והשתכללו טענותיהם. שמעתי את הכעסים מכל עבר, ולא מצאתי את הכוחות לכעוס בעצמי. ישבתי בכורסה הקבועה שבה אני יושבת מדי ערב לצפות בטלוויזיה, אבל הפעם צפיתי רק במתרחש סביבי. הם לא רק באו בטענות, אלא גם באו והלכו, הניחו אוכל על השולחן, פינו בכל בערב את כוסות הפלסטיק של המנחמים והכניסו את שאריות האוכל להירקב בקופסאות במקרר.
"מתי יתעורר בך הכעס על מה שהוא עשה? זה לא טוב שאת לא כועסת. את שומרת הכול בפנים," אמרה לי אימא שלי, עוד נשמה טובה. במקום לענות לה רק הבטתי שוב ושוב בטבעות המעטרות את אצבעותיי, שנצצו כל אחת בדרכה המיוחדת, והשקיטו את הרעש. כל טבעת נקנתה בפרץ פזרנות כספי כמעט מאני, שרפאל לא הבין. בכל פעם ששבתי מהתכשיטנים בבורסה הצגתי לפניו את הרכש החדש כאילו הנחתי לרגליו אנטילופה מדממת שסחבתי על גבי כל הדרך ממעבה העיר.
הוא לא חשב שהטבעות דומות לאנטילופה ובעיקר לא הצליח להבדיל ביניהן.
התעלמתי מהאהדה הדלה שזכיתי לה בבית, והמשכתי להביא מבחוץ עוד הרבה אנטילופות . אהבתי במיוחד את המוכרים הגרוזינים בחנות ברחוב ביאליק, שם חווית הרכישה הייתה אינטנסיבית עד כדי סחרחורת. בחנות שהתפקעה מאנשים במשך כל שעות היום, התקרה נמוכה והמזגן מעולם לא פעל. זה חלק ממנגנון המכירה או אם תרצו, מנגנון ההתשה. עד שייגש אליי מוכר חובש כיפה ולרוב צנום, כבר אהיה ספוגה בזיעה.
"טבעת עם אבן ירוקה," עניתי באחת הפעמים כשנשאלתי מה אני מחפשת. רכשתי כבר טבעת יהלום, טבעת יהלום שחור, טבעת אמטיסט, אבל בפעם ההיא נגלתה לי בחלומי טבעת עם אמרלד. אותם חלומות נבואיים פקדו אותי לרוב אחת לחודש, ואז הייתי מזנקת מהמיטה לממש את דחף הרכישה הבלתי נשלט. המוכר הפעלתן החליף מולי עשרות מגשים עם טבעות שבחנתי בעיניים ממוקדות, ובלב פועם המתנתי לרגע ההתאהבות. המתנתי לאותו חץ קופידון, ש"יפלח את לבי כרעם ביום בהיר", ל "ואז נפל עלי מהשמיים", לניצוץ שיחלק את חיי ל"לפני ואחרי", כשאת יודעת שזיהית, שמצאת, שזה זה. מרגע שמצאתי את מושא אהבתי החדש, יכולתי לעבור לחלק הבא של התהליך המהנה לא פחות, והוא מחול ההתמקחות זה מחול רב תנועות, הבעות ומלל ואביזרים נלווים כמו מחשבון לחישוב אחוזי הנחה, מראה שתוכלי לראות "כמה יפה לך התכשיט" שוב ושוב, וכרטיס אשראי שנשלף ומסמל את תום הטקס.
"עוד אחת?" שאל רפאל, שזיהה את הלך רוחי כששבתי הביתה מהציד.
"זה הכסף שלי," התגוננתי, בשמץ אשמה בכל זאת.
אך ההשקעה בטבעות הוכיחה את עצמה, ולא היה מקום אמתי לרגש האשמה כשברגעי הסבל בעבודה הייתי מביטה בהן, והן נצנצו אלי בחזרה והשרו עלי שלווה. לעשות כסף כן משתלם בסופו של דבר, תחזיקי מעמד, חשבתי לעצמי. הן נצצו אלי גם תחת אורות הפלורסנט המדכאים בתור המזדחל לקופה בסופר ושימחו את ליבי, הזכירו לי שכן, יש הרבה מעבר למטלות יום-יומיות משמימות ואפורות. גם כשחיכיתי לרפאל בחדר ההמתנה הקר שמחוץ למחלקה האונקולוגית, הן סיפקו הרהורים נעימים על מקומות רחוקים מכאן. רפאל יצא מחדרו של הרופא חיוור מאוד, הוא לא רצה שאכנס אתו.
"זה יהיה קרב ארוך ואולי אשרוד אותו," אמר רפאל וסרב להרחיב יותר מכך. הרגשתי שהוא נותן לי את תמצית התחזית בתיבול אופטימיות שקרית. במהלך הימים הבאים ניסיתי להבין כמה זמן? איזה טיפול? מה האחוזים? יש בכלל אחוזים?
"כן, יש אחוזים. בהחלט." אמר.
"אתה מוכן להגיד כמה?"
"למה את צריכה את זה, זה רק יגרום לך להסתכל עלי ברחמים. ולזה אני לא מוכן," הסתגר שוב וגלל באינטנסיביות חזקה מאי פעם בנייד את נתוני הבורסה לניירות ערך. למחרת הוא התעורר יותר מפויס ואמר, "בואי נזמין טיסה למלדיביים ונשרוף את כל הכסף."
חייכתי אליו בעצב מהול בבושה, רציתי לנסוע למלדיביים. הכנתי לשנינו קפה, וניסיתי להתעלם מהדממה הלא נעימה שהשתררה בדירה מרגע שחזרנו אליה פתאום שלושה, הוא, אני והידיעה.
"אל תספרי לאף אחד, אין לי כוח להתמודד איתם," הוא ביקש. הכרתי את המשפט הזה, הוא נאמר אחרי כל פעם שחזר לעשן סיגריות, בתום עוד גמילה שכשלה. בפעם האחרונה שזה קרה לא הבנתי מיד שחזר לעשן. ערכנו חנוכת בית בשישי בצהריים וחברתי שאלה, "רפאל חזר לעשן? היה נידמה לי שהרחתי משהו כשחיבקתי אותו." עניתי לה בביטחון, "לא, לא, מה פתאום. הוא מחזיק בלי סיגריות כבר הרבה זמן." היא חייכה חיוך שלא הגיע לעיניה, מצטערת בשבילי שאני לא יודעת מה באמת קורה אצלי בבית.
גם עכשיו הוא החליט שאני לא אדע בדיוק מה קורה אצלי בבית. הוא קמל במסירות מול מסך המחשב ואז ישן באדיקות שעות ממושכות על הספה. שום תאוות חיים פתאומית לא אחזה בו, אף אחד מאתנו לא הזכיר שוב את המלדיביים. כאילו מישהו הרים את הווילון ובבת אחת ניתץ את אשליית הזמן שנותר והמאמץ להחלים.
כל לילה הוא נרדם על הספה ואני הערתי אותו כדי שיעבור לישון במיטה, אמרתי לו שנעבור את זה יחד. אך ממבטו נשקפה תמיהת "איך יחד?" ענקית. שנינו ידענו שזה אך ורק שלו.
"הזמן של כולנו קצוב, מה זה משנה אם שלך הקדים," ניסיתי בכל זאת, ולקחתי את ידו לעזור לו לקום.
"לא, לא כל המיתות שוות," הוא צדק ומשך את ידו בחזרה. איך יזדהה הגוף הבריא עם אימת גופו של החולה? עדיף שנפריד כוחות כבר מעכשיו, החליט רפאל.
למחרת יצאתי לקניות. אני זוכרת מה קניתי כי אלה יהפכו לפריטים שעולם לא אכניס שוב הביתה. גבינה לבנה רזה, חלב, תפוחים, בננות שלא עושות לו בחילה, ספרייט שפחות עושה לו בחילה מקולה, עגבניות ואבוקדו בשבילי. כשחזרתי מצאתי אותו, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה שהקניות האלה נערכו בשביל מוח ששפוך עכשיו על שולחן עבודה. "הזמן של כולנו קצוב", כן, חשבתי בזעם וחייגתי לאמבולנס. אבל זה כן משנה איך אתה משאיר את מי שסביבך. זה כן משנה. חיכיתי לפרמדיקים בסלון, כל כך רתחתי מכעס.
כשהבית התרוקן מהמנחמים, ורק אחרי שבהיתי בדממה בתקרה במשך שבוע, קמתי להכחיש את נוכחותו של רפאל בחיי. אטמתי בנייר דבק את הצד שלו בארון ולאט לאט העלמתי את חפציו מחדר האמבטיה, מהסלון, מחדר השינה. השילוב של פעולות הפינוי עם התבוננות בטבעות החזיק אותי לכמה ימים עד שהגיע גל הזעם הראשון. לבשתי מעיל ויצאתי לדרך המוכרת. ככל שהתקדמתי במעלה הרחוב אש פנימית ומבשרת רע ניצתה, וקיתונות זעם וכסף החלו להישפך על הבורסה שלא שבעה מביקורי מהציידת ששבה למחוזותיה בכוחות מחודשים.
טבעות, עגילים, שרשראות וצמידים בשווי עשרות אלפי שקלים נאספו אל חיקי, ובזה אחר זה נפתחו החסכונות והו הו הו מה שהלך ברגע שהגיע ביטוח החיים. ואז הובלתי לחדרים אחוריים ואפלוליים וסוף סוף הגעתי לאבנים בשווי של דירות. זו כבר לא הייתה רק עוד אנטילופה, אני קטלתי עדרים שלמים וכשזה לא הספיק, גם הכחדתי זנים. הסתכלתי בעובר ושב, מסגרת האשראי נוצלה עד תום ויום יום סיננתי טלפונים מהבנק. מה אכפת לי מהם? נשכבתי במיטה והבטתי ביהלום כחול שנבחר לנמנום שנת צהריים.
"אני לא מרגישה טוב, כואבת לי הבטן," התקשרתי לאמי בשתיים בלילה, התפתלתי על המיטה בייסורים. עברתי לאסלה והסתכלתי על הטבעות כשאני מכווצת מעל ברכי, ולראשונה לא היה לי מנוח. היהלום הכחול היה יפה מתמיד, אך בטני דקרה אותי מבפנים וקדחתי מחום. זחלתי על ארבע לנייד.
"אכלת משהו לא טוב?"
"לא נראה לי. זה כאב מסוג אחר," עניתי ונזכרתי איך היום כשרציתי לשלם על קניות בסופר כרטיס האשראי לא עבר, והשארתי את המוצרים בקופה.
"אמרתי לך שזה לא טוב להחזיק את כל הכעס הזה בפנים," ענתה אימא שלי שלא פספסה מעולם הזדמנות לבעוט בכלב גוסס. היא הגיעה לדירה במהירת, לא הספקתי להחביא את רוב התכשיטים. אני חושבת שהיא נגעלה.
שכבתי במיטה והזעתי והצטמררתי למרות שהייתי עטופה בשמיכת פוך אדומה וכבדה. הבטן עומדת להרוג אותי, משהו בה התקלקל, נדפק ונשבר.
פקחתי את עיני מתחת לסדין בית חולים. צינור הוחדר לאפי והייתי משותקת. כשהתעוררתי ידעתי שמישהו בחש לי בבטן. רציתי לגעת בה ולבדוק, אבל היא הייתה מכוסה תחבושת וכשזזתי מצד לצד היא זזה עמי וזה כאב. הרמתי את מבטי מהבטן ורפאל עמד בדלת. הוא חייך אלי כאילו תפס אותי על חם.
"מה עשיתי?" שאלתי בשקט, מופתעת לראות אותו כאן. תאורת הפלורסנט לא החמיאה לו, היא לא מחמיאה לאף אחד.
"אהבת עד כדי כך אבנים שהחלטת לייצר אחת?" הוא שאל והתיישב על המיטה לצדי. "תושיטי את היד."
"אני לא מבינה," אמרתי והבטתי בו בפליאה. הוא הוציא את ידו מכיס מכנסיו ושם בכף ידי אבן קטנטנה וצהובה. קירבתי את האבן אל פני, גווני הצהוב היו בחלקם עכורים. הצהוב לא נצץ, אבל היה בו משהו מעניין, משהו שהזכיר לי אדמה. "מוזר לחשוב שהייתה אתנו כבר הרבה זמן, לא? במיוחד מצחיק לחשוב עלייך עושה אתה עמידת נר. את חושבת שהיא זזה בתוכך בהתאמה, לכיוון הראש?"
"אני לא בטוחה," חייכתי והסתכלתי עליו. געגוע עז מחץ את לבי.
"אבל למה?" שאלתי אותו.
"ידעתי שתהיי אישה לא טובה למחלה הזאת, חסכתי את זה לשנינו." המילים היו כמכת אגרוף שניתחה בחזי, שברו את הצלעות עד שהן קרעו חור בגב. התגעגעתי אליו ואל האבן שיצאה מתוכי, עכשיו היא יחידה נפרדת ממני. היא קטנה וזניחה, מאוד קל שתאבד.
"אולי תשבצי אותה במשהו," הוא הציע, כמו קורא את מחשבתי. "אני כבר מכיר אותך."