ענת קוריאל| גברת פרקינסון

משוררת, סופרת ועורכת אתר השירה "ליריקה" (יחד עם רונית ליברמנש). מורה לספרות. פרסמה ספר פרוזה בשם "חתכים" (הספריה החדשה, 1999). פרסמה שירים בעיתונים ובכתבי עת שונים. סיפוריה מתפרסמים ב"יקום תרבות". אימא לאיתמר וליואב.

גברת פרקינסון

הסיפור מבוסס על דמויות אמיתיות

התיידדתי עם קובי הגבוה והנאה שעד שהוא קם מן הכיסא אפשר לכתוב סימפוניה שלמה, ועם שמעון הממלמל שהמחלה הרסה לו את הדיבור ורק אני מבינה אותו ומתרגמת אותו. התיידדתי גם עם יאיר שמחשבותיו הציוריות מרתקות אותי, הוא יכול לדבר שעה על גלעין אפרסק שראה בהליכת הבוקר ואיכשהו לקשור את זה למחלה שלנו. אני אף פעם לא זוכרת את הקישורים שהוא עושה ורק מתרפקת על יופיים.

גם אני בקבוצה, צעירה מהשאר בכעשרים שנה וכל היום עסוקה באיך לחנוק את הרעד בידיי וברגליי, אני חולמת להעביר את כל התסמינים שלי לפסיכופת שמתכנן את הרצח הבא. שיתקשה להחזיק סכין ביד רועדת או לרצוח בתנועות איטיות. זאת למדתי מהיצ'קוק.

את שמעון הכרתי ממש בהתחלה, לפני שהצטרפו השאר. זה היה במפגש הראשון של עמותת הפרקינסון, עלינו יחד במעלית ושאלתי אותו אם הוא יודע באיזה חדר המפגש מתקיים.

לא הבנתי מילה כשענה, אבל הלכתי אחריו כי עיניו היו סמכותיות. שנינו הקדמנו אז הספקנו לערוך היכרות: "איפה את גרה?" "איפה אתה גר?". גילינו שאנחנו שכנים. הוא הציע לקחת אותי טרמפ לפעילויות השונות, שמחתי ושמתי לב שאני מתחילה להבין אותו קצת יותר טוב כי אני מקשיבה ומתאמצת ללכוד את ההברות שנשמטות. אנשים שאלו אותי בפליאה: "איך את מבינה אותו?"

חזרנו יחד הביתה והוא הראה לי איפה לחכות לו בפעם הבאה, מתחת לבניין במגרש החניה הפתוח. הוא הצביע על הדירה של משפחתו בקומה הראשונה ואחר כך הלכתי הביתה מקללת את העלייה שבין הבניינים שלו ושלי. התחשק לי להעיף את העלייה לעיר של בריאים.

כל עלייה מענה אותי, גם אם היא בגובה של החלמון הצהוב בביצת עין. כף רגלי מייד מזהה אותה ומתחילה לשדר אותות מצוקה ולזייף. רשימת התלונות שלי תופחת והולכת, יש אין־ספור מרצפות בולטות במדרכות שלי, כל אחת מהן מזמנת נפילה הרת־גורל ישר על הראש. למה אי אפשר פשוט לשטח את המרצפות והעליות?

*

יאיר לוקח איתו כרית לכל מקום, כמו שילדים קטנים גוררים איתם שמיכי. כך הוא מסדר לו על כל כיסא מזדמן מצע מוגבה ורך.

קובי קם לאט, מתיישב לאט ומדבר לאט. הכול לאט. כששואלים אותו שאלה הוא תמיד משהה את תשובתו וכולם דרוכים בהמתנה למוצא פיו. למי שסבלנותו קצרה, מוטב שלא יתיידד עם חולה פרקינסון, אנחנו החולים לא צריכים עצבים ונוירוזה בסביבתנו. פעם שכנה שלי הבחינה כמה זמן לוקח לי לקחת צלחת מהשולחן בסלון אל הכיור שבמטבח. היא עקבה אחרי המסלול כמו אנתרופולוגית ביום עבודה מייגע, כל הדרך לכיור נצמדה אליי וכל כולה שידרה חוסר סבלנות.

*

בפעם השלישית שחיכיתי לשמעון במגרש החניה מתחת לביתו שמעתי אישה צועקת מהקומה הראשונה בקול עצבני: "אז עכשיו יש לך זונה, אני אזרוק את מפתחות האוטו שלך לשירותים. אתה לא תיקח אותה לשום מקום, אתה שומע? מה, אין לה בעל? אין מוניות בעולם?" הבנתי שמדובר בי וכדי להרגיע את הרעד שהתגבר בי למשמע הדברים עשיתי צעדים גדולים סביב האוטו של שמעון. ככה מלמדים אותנו בשיקום, קוראים לשיטה: לחשוב בגדול.

הביטוי הזה תמיד גורם לי לדמיין מקרר עמוס כל טוב שצריך לפתוח בבת אחת בתנועה ענקית כדי ליהנות מטובו. כשראיתי לבסוף את שמעון מתקרב, השיער שלו היה רטוב מזיעה. הוא אמר לי שיש לו נימולים ברגליים ושזה מחרפן אותו, עם כל השאר אין לו בעיה. התוודיתי על מה ששמעתי מהחלון והוא הציע לי לא לשים לב לאשתו ולא לדאוג, ובכלל, יש לו מפתחות רזרביים במקום סודי. אין סיכוי שאשתו תגלה את המקום הזה אמר וצחק בקול מחרחר. נסענו לפיזיותרפיה ושם פגשנו את קובי ויאיר. המדריכה הייקית הסתובבה בינינו ברוח קרבית כתמיד. כשהביטה בנו השתדלנו להרים את הרגל כמה שיותר גבוה, אבל הורדנו כשסובבה את גבה, עד שצעקה עלינו שאם נמשיך ככה היא תתפטר. אז ראיתי כמה כוח יש בנחישותה, היא רוצה שנתקדם ונצליח אפילו יותר מאיתנו – ואנחנו לעומתה נכנעים לפסיביות. אז הבנתי שבלי המאמץ האין־סופי והיזע שנשאיר על המזרן, נהפוך לפוחלצים מהר מאוד. דמיינתי בבעתה איך האיברים שלי מתמלאים קש והתחלתי להתאמץ.

*

הגידופים של אשתו של שמעון נמשכו. היא כינתה אותי גברת פרקינסון, היא שאלה אותו למה מכל הנשים בחר דווקא אישה חולה. "אם לא תפסיק להסיע אותה אני אתגרש ממך", צעקה. "אני יודעת מי זה בעלה, הוא קונה במכולת של הגנב, אני אספר לו הכול שיֵדע מי זאת אשתו. היא חללה", צעקה שוב ואז החלה לצחוק ולצהול, דמיינתי אותה רוקעת ברגליה. בדקתי בגוגל מה פירוש המילה "חללה". הבנתי שזו אישה פסולה וטמאה. הדבר שהכי הפתיע אותי הוא שלא חשתי שום עלבון, חייכתי לעצמי והרגשתי דווקא מיוחדת, אני הרי "גברת פרקינסון".

אחרי האימון יאיר הציע שנלך ארבעתנו לאכול אצל מג'די. התיישבנו וניסינו להתמקם טוב יותר באיטיות הרגילה. רק קובי לא הצליח להתיישב ונותר לעמוד קפוא. מג'די שאל: "מה יש לו זה, למה הוא לא יושב?" אמרנו לו: "תתעלם, הוא צריך יותר זמן". מג'די גילה הבנה והלך למטבח. הוא חזר עם עשרות סוגי סלטים שמילאו את השולחן בריחות וצבעים מעוררי תיאבון. זרם ההגשה לא נפסק והיה נדמה שהשולחן גדל ומתרחב בהתאם.

תוך כדי שבחים לאוכל קובי סיפר שבנעוריו עבר דירות רבות. כשעברו לבת־ים היה מצוברח מרוב בדידות. הוא לא ציפה להכיר שם חברים כי היה משפט מפורסם על העיר: "בת־ימי לבת־ימי – אינדיאני". אך לבסוף הוא הכיר דווקא בבת־ים את החבר הכי טוב שלו. "זה כמו עם המחלה, הכרתי אתכם ומעז יצא מתוק". הוא המשיך לספר על חייו והזכיר את אשתו הראשונה. התוודה שהוא לא ידע להתנהג אז, הוא היה עושה לאשתו משחקים כדי לברר אם היא אוהבת אותו בכל תנאי, הוא התנהג לא בסדר כדי שלמרות זאת היא תרצה אותו. לעומת זאת, אשתו השנייה תמיד נתנה לו הרגשה... שמעון, כהרגלו, נכנס לתוך הדברים של קובי ואמר שהוא לא יודע מה לעשות כי אשתו רק צועקת ולא מקבלת את המחלה שלו. היא אומרת לו: "לך לעבוד כי אתה בריא, אין לך כלום", היא דורשת ממנו לעשות ספונג'ה וכשהוא אומר לה שאין לו שיווי משקל אז היא צועקת: "מה, מה? אני לא מבינה שום מילה".

תרגמתי את שמעון וקובי אמר: "אל תנסה להוכיח לה שאתה חולה ואל תתנצל על כלום. אם היא בוחרת להיות עיוורת, תקנה לה מקל הליכה ותסתלק לעניינים שלך".

מג'די ערם את הצלחות זו על זו במהירות מסחררת ופסק בחיוך: "יש לכם תיאבון בריא". בעת שתיית הקפה השחור הטלפון של שמעון צלצל, הוא מדבר על ספיקר ומרים את קולו כדי להיות מובן יותר. אשתו פקדה עליו לבוא מייד הביתה כי כל הכיור מלא נמלים, הוא מלמל באי־נחת כשניתק את השיחה. ואז יאיר סיפר על הנמלים שנגלות לעיניו כל יום במסלול הבוקר שלו: "הפתרון טמון בקבוצה", אמר יאיר, "אני רואה כל בוקר תופעה של שובלי נמלים שרצות לאורך שלושה מטרים ויותר וכל אחת יודעת בדיוק את מקומה בסדר מופתי. כשמתחולל אצלן משבר שמוציא אותן מהתוואי למשל, כשמישהו דורך עליהן, הן מייד מנסות לתקן. הן מתחילות להתיישר ויוצרות שביל חלופי כמו ענף צדדי כזה, הן לא מתייאשות. אולי יש להן חוש שביעי, אני קורא לו 'חוש הקבוצה הגדולה', הרי הן עובדות במסה ולא באופן יחידני".

שמעון שאל: "איך זה קשור לאשתי?" וקובי הרהר והשיב: "תגיד לה שתלמד מהנמלים ואל תפרט, שתשבור את הראש מה קרה לבעלה שהוא נעשה פיוטי פתאום".

בזמן שחיכינו לעודף יאיר סיפר לנו שבקרוב יש לו טסט כדי שיוכל לחזור לנהוג, איחלנו לו בהצלחה והשקנו כוסות תה ריקות שעלי נענע דבוקות לצידן.

*

באחד הימים שכבתי על הספה והרהרתי בחלוקות שעושים אצלנו בין בני אדם, למשל בין ערבים ליהודים או בין מזרחים לאשכנזים. כל ההבדלים נראו לי כעת שוליים כי הפערים יכולים להצטמצם אם רק בונים את הגשר הנכון ומקנים שפה חדשה. החלוקה האמיתית, חשבתי, היא בין בריאים לחולים, ומה שמפחיד הוא שהנדידה מהקבוצה הראשונה לשנייה עלולה להתרחש בקלות, ברגע אחד. הנדידה הזאת לא רק טרגית מבחינה אישית, אלא גם מבחינת החברה כולה כי כל אדם שנעשה חולה כבר לא יכול יותר לתת כתף לחלש. הנדידה ההפוכה גם היא מתרחשת, אך היא תמיד נתפסת כנס, אפשר לשאוב מכך כוחות לכמה רגעים אך לא יותר. נזכרתי שיאיר אמר לי שלוח השנה של האנשים הבריאים מחולק כידוע לימים וחודשים ומתפרשׂ על פני שנה. אך לוח השנה של החולים מחולק לטווחי ביניים על פי מצב הבריאות ומתפרש על פני משך הזמן של המחלה. וכשיש לוחות שנה שונים לבריאים ולחולים, הפער רק מעמיק.

בעודי מהרהרת בסוגיית הזמן החלו לזרום אליי לפתע הודעות טקסט זו אחר זו מאשתו של שמעון. היא דרשה ממני להפסיק לנסוע עם בעלה, היא טענה שאני הורסת משפחות, פעם שמעון עשה כל מה שהיא אמרה לו ועכשיו הכול התהפך. "את מחלה מהלכת", הטיחה בי. הטלפון לא הפסיק לצפצף, צלצלתי אל חבריי להתייעצות. יאיר הציע לי להתעלם ולא להשיב ולהתגרות, כי אז לא יהיה לה טעם להמשיך לפתח את המשחק הזה, קובי אמר לי לא לשים עליה, "שתמות הקנאית", הוא הציע לי לקרוא שוב ושוב את ההודעות שלה עד שאיוותר אדישה כפיהן.

*

חיכיתי כרגיל במגרש החניה, ולצידי עמד קובי שביקש גם הוא להצטרף היום. שנינו הבטנו בחלון שבקומה הראשונה וחיכינו שהצעקות יבקעו. קובי אמר שזה מזכיר לו איך האזין בהתמסרות לתסכיתי רדיו כשהיה ילד בלי לזוז מהמכשיר עד תום הסיפור.

סוף־סוף שמענו אותה, היא אמרה לו שאם הוא רוצה להשלים איתה הוא צריך להפסיק להסיע אותי, לתת לה מייד את מפתחות האוטו ולמסור לה את כרטיס האשראי שלו כאן ועכשיו. אחר כך הייתה שתיקה. התחשק לי לזרוק עגבניות אדומות ועסיסיות לעבר החלון. לפתע היא אמרה: "עכשיו נראה אותך גיבור". שמעון ירד למטה, אמרתי לו: "אני אגיע מעכשיו לפעילות באופן עצמאי", ואז קובי הודיע, "אני בא איתך, את צריכה את היד שלי?" שמעון חסם את הדרך ואמר שאני לא יכולה להסתלק ככה, עם מי הוא ידבר בעולם הזה? איש לא מבין את הדיבור שלו חוץ ממני, כולם שואלים אותו: "מה? מה? מה?" ומסובבים את הראש. הוא הזכיר לי שאני המתורגמנית שלו ושיש לי תפקיד.

עמדנו שפופים על המגרש, מתנודדים, ונראינו אובדי עצות. אז התחוור לנו שלשמעון אין מפתחות. אשתו מצאה גם את הרזרביים והחרימה הכול. הוא לא מאמין שהיא מצאה אותם, היה לו מקום מעולה, אפילו קוסמים לא היו מצליחים לגלות אותו.

עוד הוא מדבר בלי הפוגה ובבליעות מסורבלות כמו כדי להתגבר על חנק, נשמע צלצול טלפון. זה היה יאיר שבישר בצהלה: "עברתי את הטסט, מישהו צריך טרמפ?"