ענת אורפז| 'כך היה'- בסימן יום ההולדת
משוררת וכותבת סיפורים קצרים. ספר ביכוריה "כשבאה אהבה אני משוררת לה" ראה אור באוקטובר 2019. אמנית ובעלת סטודיו לפיסול בעיסת נייר. מייסדת ומנהלת את קבוצת 'משוררי הרשת' בפייסבוק ומארגנת את אירועי 'משוררי הרשת' ברחבי הארץ.
'כך היה'- בסימן יום ההולדת
מרץ זה חודש היומולדת שלי. אז שיהיה במזל טוב ושיעבור לי בשלום. אני מאחלת לעצמי שיקרה לי סופסוף הנס ואהיה מרוצה ממה שאני רואה במראה. (זה ושלום עולמי מן הסתם יגיעו ביחד...)
יודעים מה? בואו נעזוב רגע אותי ואת התסביכים שלי... בואו נדבר בכללי.
על מה? בואו ננסה לדבר על העולם ועל כמה שהוא שייך לצעירים!
זו חלילה לא אמירה נגד אנשים צעירים. ממש לא. זו אמירה נגד עצמי.
טוב, קצת נסחפתי...
מהתחלה!
נדבר רגע על ברבי וקן. כן... כן...
נדבר רגע על מה שדוחפים לנו מכל נקבובית של אישיות מתגבשת מרגע שאנחנו פותחים עיניים ומצטרפים למעגל החיים.
טוב... אז יש לנו את ברבי (תכף נדבר גם על קן) היא יפה ורזה? מאוד! היא צעירה ומתוחה? ברור! היא בלונדינית? אחושרמוטה בלונדינית!!!
אז מה למדנו היום בגן? רזה זה יפה. צעירה ומתוחה זה עדיף. בלונדינית זה פותח דלתות וזה גם קריירה בינלאומית ראו ערך בר רפאלי.
והופ... גם אנחנו רוצות. ואל תקשקשו לי בקומקום שברבי היא משאת נפשן של ילדות עד גיל 9 ורבע. תסתכלו קצת בפיסבוק שלכם. נו... תסתכלו!!!
כמה בלונד מתוח... הא???
כמה צילומים שהם לא באמת אנחנו... הא???(רציתי לכתוב 'צילומי פייק מרוטש' אבל לא בא לי שתכעסו עלי לפני יום ההולדת שלי) העיקר שלא יראו את הצמיג הקטן שאף חדר כושר לא יכול לו. העיקר שלא יראו את הקמט ההוא ש'הרווחתי ביושר'.
הגענו טפו... טפו... טפו... לגיל שאפשר להתחיל לשים ז** על הכל ולהיות יפות כפי שנוח לנו ומה אנחנו עושות???
נכון! צובעות לבלונד..
וגם... עושות ספינינג, קיקבוקסינג, פילאטיס מזרון, פילאטיס מכשירים, מרתונים ועוד כל מיני פעילויות שמוציאות אותנו מהמיטה לפני שהשמש החליטה אם בא לה בכלל לזרוח.
אנחנו אוכלות אוכל אורגני... טבעי... טבעוני... גרגרי... מפרידות בין סוגי שומנים... אוכלות לפי צבעים... שותות רק מים...
מזריקות...
מרימות...
שואבות...
נמתחות...
צובעות...
משנות. מתקנות. משנות.
והכל כי ברבי תקועה לנו בראש מאז ימי בראשית שלנו... זה נמצא מסביב כל הזמן. שואב אותנו לתוך הידיעה שהעולם הוא עניין רלוונטי לצעירים בלבד.
נו... טוב. לפעמים אנחנו ממש ממש משתדלות לצאת למלחמה בשם הקדמה, ההעצמה, הכאן והעכשיו. אנחנו באות עם 'קמטים זה אופי'. אנחנו משננות ש'עגלגלות זה נשי' או ש'גברים אוהבים אישה עם בשר' לפעמים אנחנו אפילו מתחילות לחשוב ש'שיער שיבה בדיוק מתאים לי לגוון הפנים'.
אז הנה תכף אני נכנסת לקטע ההורמונלי שלי שתוקף אותי כל שנה לפני היומולדת. הקטע הזה שמשאיר אותי חסרת נשימה מכל השטויות שעוברות לי בראש בקצב של שתי רכבות במסלול התנגשות. הבוקר, למשל, כחלק מהעניין הזה הבטתי במראה והעזתי להיות מבסוטה מעצמי על הקצוץ קצוץ הזה שלי שאין בו שום דבר טרנדי.
ואז נפלתי בפח... והחלטתי לשאול את המראה את השאלה הנושנה...
'מראה, מראה, שעל הקיר... מי הכי יפה בעיר???'
הייתי בטוחה שהיא לא תהסס עם התשובה, אבל הנ"ל לא היתה החלטית. היא אמרה לי שהיא לא יודעת... שהיא מבולבלת... שהמון נשים שואלות אותה את אותה שאלה והיא מעדיפה לא להתחייב ולא לפגוע באף אחת. בקיצור... בחלוף השנים, למדה להיות פוליטיקלי קורקט המראה שלי.
בהתחלה נעלבתי, אפילו חשבתי להחליף אותה במראה אחרת. פתחתי את המקרר כדי למצוא בו איזה אוכל מנחם...
ירדתי על עלה של חסה ללא גלוטומט, בלי שומן טרנס, עם מדבקה ירוקה ועם ויטמין שקר כלשהו, אבל אז הבנתי שהדבר היחיד שיעשה אותי שמחה באמת זה איזה קרואסון חמאה עם מילוי שוקולד(לא שבאמת הלכתי על זה, אבל המחשבה היתה מה-זה מנחמת).
ומה באתי לומר?
רק שיהיה לנו חודש נהדר כי משנכנס אדר חובה להרבות בשמחה. שנהייה כולנו בריאות (וגם בריאים, כמובן) ונמשיך לפנטז על ברבי ועל קן.
והעיקר? שנזכה להזדקן!!!
והשיר? רק על עצמי לספר ידעתי...
*| ענת אורפז
וּפְעָמִים
תַּשׁ כּוֹחִי,
וְרַב לִי.
הָיִיתִי רוֹצָה
לְהִפָּרֵם קְצָת,
בָּרִפְיוֹן שֶׁל הַזְּמַן,
עַל סַפְסָל בַּשְּׂדֵרָה.
לִהְיוֹת זְקֵנָה,
לְהַמְתִּיק עִם הַיּוֹם הַחוֹלֵף
סוֹדוֹת אַחֲרִית הַיָּמִים.