ענת אורפז | 'כך היה'- בסימן ט"ו בשבט
משוררת וכותבת סיפורים קצרים. ספר ביכוריה "כשבאה אהבה אני משוררת לה" ראה אור באוקטובר 2019. אמנית ובעלת סטודיו לפיסול בעיסת נייר. מייסדת ומנהלת את קבוצת 'משוררי הרשת' בפייסבוק ומארגנת את אירועי 'משוררי הרשת' ברחבי הארץ.
"כך היה" - ט"ו בשבט
כך קרה וגדלתי להיות אחת שמאמינה רק במראה עיניים.
כן. כזו אני. מן בן אדם אמפירי שכזה. רוצים שאאמין לכם? תוכיחו לי. רוצים שאאמין במאת האחוזים? סורי, רק אם תביאו עובדות, ראיות, והוכחות חותכות.
אבל החיים... הוי החיים... מלמדים אותנו פעם אחר פעם שכל אמונה בלתי מעורערת שלנו עשויה בקלות לסיים את חייה כנקודת מבט מעניינת במקרה הטוב וכאשפה למחזור במקרה הפחות טוב.
ואיך כל זה קשור לט"ו בשבט?
קשור גם קשור כי באתי לספר לכם איך הבנתי דבר או שניים. איך מצאתי עצמי יוצאת ניזונה ומעוגלת בפינות החדות שלי דווקא מידידו הטוב ביותר של האדם... לא. לא הכלב... דווקא הטבע.
ואיך מתחיל הסיפור?
הוא מתחיל פעם... כשחייתי חיים אחרים. כשגרתי בבית שכל מה שרציתי היה לפתוח את הדלת שלו ולצאת ממנו. באותו זמן, כל הצמחים מתו לי. כל צמח שהייתי מזמינה אלי הביתה היה מסתכל עלי... רואה את העצב שניסיתי להסתיר ומסרב בנימוס. אומר שהוא כבר קבע משהו אחר... בבית אחר.
כל צמח שהיה מוכן לתת לעניין הזה צ'אנס... אחרי זמן לא ארוך היה מבין את התסבוכת אליה נקלע... מפתח צבע לא בריא בקצות העלים, מוריד ריקבון על הגזע שלו ומתאבד.
במשך הרבה שנים ניסיתי להעמיד פנים שהכל בסדר. בשבילי ובשביל הצמחים. אבל צמחים הם חכמים כי הם כאן מהרבה לפני שאנחנו למדנו להעמיד פנים ולשקר... והם קלטו את השקר. לא משנה מה היתה הטמפרטורה, אצלי בגינה, היה רעש של קור.
זה לא שלא ניסיתי והתעקשתי... בחיי, אפילו ניסיתי מזלי עם קקטוסים. אמרתי לעצמי... כאן, אני לא יכולה להיכשל. נו... אפילו קקטוסים לא רצו אותי. פחדו להידבק בעצב שהיה תפור עלי חזק חזק. עצב זה לא בשביל צמחים.
ומה קרה אז?
עברנו דירה לחיים אחרים. אני והצמחים. ומאז...
אנחנו חיים!!!
אז לא, אין לי הוכחה אמפירית שלצמחים, יש נשמה, או יכולת הבנה, או השד יודע מה... אבל הירוק הירוק הזה שמקיף אותי בגינה שלי שעוטפת את החיים החדשים שלי לימד אותי לראות מעבר למה שמשתקף לי בגלגלי העיניים. לימד אותי שאני הכי מצליחה להפריח שממה אחר שממה כשטוב לי...
אז ט"ו בשבט שמח ותנסו את זה בבית.
והשיר המצורף?
סיפור אמיתי. בחיי!!!
הֵם הָיוּ שְׁנַיִם.
סַבָּא אֶחָד
וְעֵץ שֶׁסֶק
אֶחָד.
מִדֵּי שָׁנָה
כַּאֲשֶׁר הִזְהִיבוּ
פֵּרוֹתָיו שֶׁל הָעֵץ
וְהִלְבִּינוּ שַׂעֲרוֹתָיו שֶׁל סַבָּא
הִגִּיעוּ הַשְּׁכֵנִים
לִדְרֹשׁ בִּשְׁלוֹם הַשְּׁנַיִם.
הָעֵץ, עָמוּס בִּפְרִי
וְסַבָּא עָמוּס סִפּוּרֵי אושוויץ.
שְׁנֵיהֶם שָׁלְחוּ שָׁרָשִׁים
אֶל לִבָּהּ שֶׁל הָאָרֶץ הַזּוֹ.
סַבָּא גִּדֵּל מִשְׁפָּחָה
שֶׁנְּכָדֶיהָ עָשׂוּ חָיִל
וְהָעֵץ גִּדֵּל פֵּרוֹת
עֲסִיסָם נִגַּר, נָטַף
עַל כָּל סַנְטֵר חָפֵץ.
אֲנִי זוֹכֶרֶת אֶת הֶחֳרָפִים
בָּהֶם מָצְאוּ עֲנָנִים
מְנוּחָה בֵּין עֲנָפִים
עֵירֻמִּים.
מְבֻיָּשִׁים.
סַבָּא עָטַף אוֹתָם
בְּסִפּוּרִים מִזְּמַן אַחֵר
בְּשָׂפָה יְשָׁנָה וּמִתְנַגֶּנֶת.
הָרְחוֹב הָמָה קֹור
אֲבָל בֶּחָצֵר
שֶׁל סַבָּא...
נָעוּ הֶעָלִים
בִּמְשׁוּבַת צְחוֹק.
בַּיּוֹם בּוֹ מֵת סַבָּא
הָפְכוּ קְצוֹת הָעֲנָפִים
אֶת צִבְעָם לְחוּם יָתוֹם.
עִם תֹּם הַשִּׁבְעָה
אָחֲזָה עַצֶּבֶת רְקוּבָה בַּגֶּזַע.
סַבִּים וְסָבְתוֹת בַּשְּׁכוּנָה
הִרְכִּינוּ רֹאשָׁם
בְּאֵבֶל.
הַיְּלָדִים,
לֹא אִכְפַּת הָיָה לָהֶם
שֶׁהַזָּקֵן הָלַךְ לְתָמִיד מִבַּיִת מִסְפָּר 8.
אֶל הַפֵּרוֹת הַצְּהֻבִּים כְּתַמְתַּמִּים
הִתְגַּעְגְּעוּ כָּל קַיִץ
מְחַדֵּשׁ
וּכְשֶׁגָּדְלוּ יָדְעוּ לְסַפֵּר לְיַלְדֵיהֶם
שֶׁפַּעַם הִכִּירוּ עֵץ
שֶׁלִּבּוֹ
נִשְׁבַּר.