עמרי אברך| להביא שלום

גדל בחיפה. בעל תואר ראשון באגרונומיה ותואר שני באנטומולוגיה, שניהם מהפקולטה לחקלאות ברחובות. עד לא מזמן גידל דבורים, וניהל מכוורת קטנה בכפר הנוער ע"ש יוהנה ז'בוטינסקי בבאר יעקב, ולימד בתיכון חקלאות לבגרות. כעת נמצא בשלבי מעבר לפיתוח תוכנה. כותב, מצייר, ואוהב לקרוא. מתגורר ברמת גן.

להביא שלום

איך שנכנסתי בדלת העיניים שלו גדלו והחיוך חשף שיניים "וואללה עם היה לי שיער כמו שלך לא הייתי מתגייס בכלל, יותר יפה מהבלונדיני שהיה פה לפניך".

אני סיננתי "כן אה.." התיישבתי ותקעתי את הראש ברצפה. המכונה זמזמה והתלתלים הרחבים נשרו ממני בקבוצות גדולות, מנצנצים אלי חזרה בדרך לכור ההיתוך שנפרס תחתי. השיער החום ברונזה שלי התערבב בשלל גוונים ומרקמים, כל העדות היו שם, רומנים, אתיופים, רוסים ותימנים, אפילו לבקן אחד בלט בין כולם. החוטים הדקים נשזרו אחד בשני על רצפת המספרה ללא סדר או היררכיה ברורה.

גז הרעמה שלי נגמר תוך פחות מדקה, כשהרמתי את הראש חיכה לי במראה פרצוף מגולח של ילד שואה.

"תירגע אחי, עוד שלוש שנים הכל יחזור חזרה", אמר הגוזז והוריד לי כאפה בגאלח הטרי.

לא אני ולא הוא יכולנו לדעת, שזאת תהיה הפעם האחרונה בה עין אנושית תשזוף בתלתלי הברונזה שלי. שנתיים אחר כך בקורס קצינים ניצני מפרצים התחילו לכרסם בגלח. אחרי שיחות מבוהלות להורים ועם כל מיני רופאים, חלחלה אצלי ההבנה שמה שהיה לא יהיה. הרעמה שלי חלפה מהעולם, ממש כמו מקדש הורדוס או העין השמאלית של משה דיין. אצלנו במשפחה זה רץ בדם, גנים דפוקים, אומרים שזה מגיע מאבא של אמא, קופץ דורות מסבתא של סבא, ועוד כל מיני. אני על כל פנים יוצא קירח מכל הצדדים, עם אבא ושני סבים, שאיבדו את תפארת הפדחת בין גיל עשרים לשלושים.

עם התובנה העגומה הזו ושני פסים על הכתפיים חזרתי לפלוגה. עיקר התעסוקה שלנו באותה תקופה הייתה הפרות סדר בגזרת רמאללה. כל יום שישי היינו נפגשים לחלץ שרירים עם הנוער המקומי. הם היו זורקים לעברנו אבנים ומדי פעם מפתיעים בבקבוק תבערה. אנחנו היינו יותר נדיבים ושיתפנו אותם בשלל תוצריו של העולם המערבי. רימוני הלם, גז מדמיע, כדורי גומי צבעוניים, כשהם היו ממש משתדלים או מצליחים לגרום לנזק בר קיימא, היינו מפנקים גם במנה מדודה של אש חייה.

הפלסטיני הממוצע שומר את שיערו קצר עד קצוץ, זאת האופנה בגדה כבר כמה עשורים, זכרים בעלי שיער ארוך הם נדירים ממציאה בקרב הילידים. אבל שם בקלנדיה היה אחד עם רעמה בצבע ברונזה בוהק, ובקבוקים רחבים שירדו עד לקו הלסת. את פניו לא הכרתי, בגלל הכפייה, אך בעטרת המתריסה שלו למדתי להבחין מקילומטרים והיא, היא גרמה לדם שלי לרתוח בתוך הורידים. הרגשתי כאילו את כל מה שאני השארתי בבקו"ם הוא קיבל במתנה, כנראה שבכל זאת יש יתרונות בגיוס לצבא לא סדיר.

למזלי האריה הצעיר שלי היה מהיותר פעילים בין הנערים, מה שנתן לי תירוץ לתדרך את החיילים לשים אותו על הכוונת. אפילו השתעשעתי עם המחשבה להחליף אחד מכדורי הגומי אצלי במחסנית בעופרת כשרה, כי מי ידע.

אחרי ארבע חודשים של ניסיונות כושלים הצלחתי לקלוע לו מתחת לעצם הבריח, עם גומי אמנם, אבל מטווח מספיק קרוב כדי לראות את הלבן בעיניים. הוא חטף והתרסק לאדמה, אלוהים איזו הרגשה !! לא הצלחתי להוריד את החיוך מהשפתיים במשך יומיים. שלושה שבועות לא ראיתי את הנחושת הבוהקת בין המפגינים, כבר התחלתי לחשוב שהצלחתי לפתור את עצמי ממנו לתמיד. אבל אז הגיע האביב להרי אפרים, יחד אתו בה אלינו לטובה יום האדמה, ואיך אומרים וותיקי הפלוגה, מי שלא יצא בשנות האלפיים לחגיגות הנכבה, לעולם לא יידע מה היא הפגנה ראויה.

היה חסר תקדים, מפואר, עשן הצמיגים השחיר את השמיים, רכבים בערו בחניות ועשרות אלפי אנשים מילאו את הרחובות. יגידו מה שיגידו, יש יופי בכאוס חסר הרסן של המלחמה, אתם שקוראים תצקצקו בלשון כמה שאתם רוצים. אבל יש משהוא בנפש האדם שקורא לה להרוג ולהיהרג בחרב, יצר פנימי, אתם יכולים לפרוק אותו במשחקי מחשב וסרטים, אבל לא אני. אין דבר בעולם הזה שיכול באמת לשחזר את התחושה בלב, כשמושא הציד נמצא על הכוונת והאצבע סוחטת את ההדק. אני לא אומר שאין נפשות עדינות, כאלו שכל המתים חוזרים להם בחלומות. אבל לדעתי הרוב המוחלט של הגברים לא כאלו, אנחנו בנויים להרוג ולישון כמו תינוקות. אחרת המוסד המכובד של המלחמה לעולם לא היה יכול להגיע לאיפה שהוא נמצא. לא נגלוש לדיון הפילוסופי בעניין, בטח שלא עכשיו.

באותה נכבה אגדית, שתסמן לימים את פתיחתה של האינתיפאדה השנייה, אני והחבר׳ה שלי הוצבנו באחד מעשרות מחסומי הבטונדות. תוך כדי שאנחנו סופגים גשם אבנים שמעתי מאחורי חריקת צמיגים, ג'יפ סופה עצר ואדם, המ"מ של מחלקה ב', קפץ ממנו וצעק לי "יואב בוא קטנה, אתה חייב לשמוע", הוא התכופף אלי מהג'יפ ולחש לי בחיוך, ממתיק סוד: "ראיתי את הבחור שלך, שני רחובות מפה, השיער שלו הסתבך בתיל כנראה ניסה לזחול מתחת לגדר. תמהר, לדעתי תוך כמה דקות הוא מצליח להשתחרר".

"אתה מסיע אותי!!" פקדתי, "כן" אדם ענה "אבל אני ממש לא מתכוון להישאר, תמצא את הדרך חזרה לבד".

הייתה לי אש בעיניים כשעלינו על הרכב, ההתרגשות פרפרה לי בכליות. תוך פחות מדקה יצאנו מהסמטה וראיתי בין דרך האפר לסבך התיל הדוקרני גוף רזה שוכב על האדמה, נאבק בגוש תלתלים מבריקים שקשרו קשר גורלי בתיל הדוקרני. קפצתי מהסופה, אדם לקח רוורס ונעלם חזרה אל תוך הסמטה.

התקרבתי בצעדים שקטים ומהירים עם הנשק שלוף וכוונת נעולות. הבחור היה מרוכז בניתוק הקשרים בינו לבין חוטי הברזל, משתדל לגרום נזק מינימאלי לתלתלים המטופחים. קליק קטן, שציין את המעבר שלי מנצור לבודדת הסיט את צומת לבו, לא יותר ממטר וחצי הפרידו בינינו. המבט ההמום שלו התמקד בעין שמאחורי הכוונות, האצבע כבר גירדה לי את ההדק.

יכולתי להריח שהוא משתמש ב head & shoulders עם המנטה.

הנמכתי קנה ושלפתי את סכין הקומנדו מהחגורה, הוא ראה את המתכת מנצנצת וקפא.

כרעתי על הברך לידו בלי להוציא מילה ותפסתי ביד אחת את הפרצוף שלו. עם הסכין ביד השנייה חתכתי את קבוצות השיער שהסתבכו בתיל, וגם את אלו שלא. כמה תנועות מתריסות עלו לו בחתכים מדממים, עד שחלחלה אליו ההבנה שעדיף לשתף פעולה. כשסיימתי הוא נראה כמו אפרוח, מרוט ומדמם פה ושם, מה לעשות, שוקי זיקרי לא הייתי.

המגולח הטרי שלי הכין עצמו למעצר שיגרתי ונשכב על הרצפה עם ידיים מאחורי הגב. אבל אני תפסתי בחולצה שלו, משכתי אותו בכוח חזרה לרגליים, והכנסתי כפה מלאת כוונה לגב הגולגולת של הבחור. אחר כך הורדתי את הקסדה, הצבעתי עם הסכין על הראש הקירח שלי והסברתי בערבית רצוצה, שככה יוצאים למלחמה.