עמרי אברך| הסוריות

גדל בחיפה ומתגורר בירושלים. סטודנט לרפואת שיניים, בעל תואר ראשון באגרונומיה ותואר שני באנטומולוגיה, שניהם מהפקולטה לחקלאות ברחובות, מגדל וחוקר דבורים בעברו. כותב פרוזה קצרה ושירה כתחביב, יצירותיו זכו בפרסים והתפרסמו באנתולוגיות וכתבי עת שונים, מודפסים ומקוונים.

"הסוריות"

היה אוגוסט, אמצע החופש הגדול. אני ויערה הסתתרנו בין גבעולי שיבולת שועל צהובים והסתכלנו על השער הירוק בגדר המערכת. בשמונה בבוקר הם הגיעו, כמו בכל יום ראשון. טנדר כבד שעט על הכביש העוקף של המושב לכיוון גדר המערכת, מעלה אחריו ענן אפור מהאדמה היבשה של הבקעה. זקפנו את הראשים וניסינו להסתכל. הם לא היו מהצבא ולא נסעו ברכב צבאי, אבל השער בגדר התחיל להיפתח עוד לפני שהגיעו. ברכב ישבו שני גברים לבושים חליפות לבנות שכיסו את הגוף והידיים. האיש במושב ליד הנהג חבש כיסוי פנים שחור שהתחבר לחליפה. הנהג נראה בן שלושים, עם לסת כבדה וזיפים. הטנדר עבר אותנו ואת השער ודהר מזרחה דרך השטח הצבאי הסגור אל עבר אפיק הירדן.

"הם אסטרונאוטים! בטוח. אפילו היה לו פרצוף של אסטרונאוט." יערה קבעה והערצה נצנצה בעיניה.

"לא יודע. איך בכלל נראים פרצופים של אסטרונאוטים?," אמרתי, עדיין לא משוכנע.

"חזקים כאלו." היא ענתה בלי להסתכל עלי. פניה המנומשים עקבו אחר ענן העפר של הטנדר המתרחק בעברה השני של הגדר.

משם חזרתי הביתה. אחרי ארוחת צהריים שכבתי על המיטה בחדר וקראתי. ממש לפני שהתחלתי להירדם שמעתי דפיקות עדינות על החלון וקמתי לפתוח. יערה עמדה בחוץ ושאלה אם בא לי לצאת. ביד שמאל החזיקה כרך של בריטניקה. כשישבנו על הנדנה בחצר הנטושה של משפחת רמון, היא פתחה את האנציקלופדיה ודפדפה לערך אסטרונאוט. היה שם הסבר קצר על המושג ותמונה של ניל ארמסטרונג, עומד על האדמה האפורה של הירח בחליפת חלל לבנה.

אני הסכמתי עם יערה שיש דמיון, אבל גם ציינתי שאנשים ברכב לבשו חליפות יותר פשוטות. יערה לא נשארה בדעתה והסבירה שבטח מדובר בחליפות אימונים, היא הצביעה על השנה מתחת לתמונה 1969 ואמרה שעברו מאז יותר משלושים שנה והטכנולוגיה התקדמה.

האצבע שלה ליטפה את הדמות הלבנה בתמונה, היא הרימה את הראש מהאנציקלופדיה והסתכלה עלי, "אני רוצה לראות מה הם עושים. ביום ראשון הבא נעקוב אחריהם."

הפנים שלי קפאו. רק לצבא היה מותר לעבור את הגדר, מאחוריה היו שדות מוקשים, מוצבים, מטווחים ומעבר לנהר הירדנים, עם אותם הדברים בצד שלהם.

"בטח," אמרתי בקול הכי בטוח שהצלחתי לגייס למשימה. הלב ירד לי לתחתונים.

יערה חייכה ואמרה, "אל תדאג, לא יקרה כלום, נעקוב אחרי האבק שהאוטו מעיף לשם וחזרה. בטוח יהיה מעניין."

"בטח... אמרתי לך, אין בעיה." גמגמתי בזמן שניסיתי להישמע החלטי.

יערה תפסה בידי, רכנה לכיווני, ליטפה לי את הלחי עם היד וקמה מהנדנדה. היא נעמדה מולי עם האנציקלופדיה בין זרועותיה, הכריזה בחיוך שועלי שנתראה בראשון והלכה כאילו כלום לא קרה. נשארתי לשבת על הנדנדה. היד שלי עלתה ושפשה את המקום בו נגעה. יתוש נחת לי על הצוואר והצליח לעקוץ לפני שהרגתי אותו.

כשחזרתי הביתה אמא ואבא ישבו על הספה בסלון מול החדשות וקראו לי להצטרף. אבא שאל מה עשיתי היום והמשיך לבהות במסך.

"הוא היה עם יערה." אמא ענתה במקומי ולגמה מהתה.

אבא כיווץ את האף "הבת של יעקב גוטליב?"

"די כבר, היא ילדה נחמדה," אמא אמרה ודחפה אותו עם הכתף.

"משפחה של משוגעים, ג'ינג'ים משוגעים. את יודעת שכשבדואים גנבו ליעקב עזים מהדיר, הוא שלף איזה רובה עתיק שאבא שלו החביא בעלית גג ורדף אחרי הגנבים עד הנהר. נכנס למים, עבר לצד השני וישב יומיים במעצר אצל הירדנים עד שגם להם נמאס ממנו."

אבא סובב אלי את הפנים, "שלא תיתן לג'ינג'ית הזאת להכניס לך שטויות לראש." אמר ונפנף אלי באצבע המורה.

סומק עלה לי בלחיים והוא חייך בפה מלא והטה את הראש אחורה. "אאאאא, הבנתי, אז מה זה משנה מה אני אגיד."

"די יוסי!." אמא צחקקה ואז אמרה שהם סחטו רימונים ויש מיץ במקרר.

בזמן שמזגתי לי כוס, שמעתי מהסלון את השדרן מכריז בקול רב רושם, שהצבא מתכוון לשגר לווין חדש בשנה הבאה, "אופק 5", ואת הקול של אמא תוהה, "הקודם התרסק להם אל תוך הים לא?".

אבא אישר והוסיף "מזל שאנחנו לא שמים אנשים על הדברים האלו.".

אני ויערה חיכינו לטנדר ליד השער. סיפרתי לה את מה ששמעתי בחדשות על הלווין שצה"ל מתכוון לשגר לחלל בשנה הבאה. היא אמרה בהתלהבות שהכול קשור, חייב להיות. האנשים בחליפות בטח מתאמנים למשימה על הירח, כי הבקעה נראית לפעמים כמו הירח. במיוחד בלילה בקיץ כשהכול כחול והאדמה יבשה, כאילו לא ירד עליה גשם אף פעם. אני הסכמתי עם יערה, ביני לביני היו לי עדיין ספקות בנוגע לסיפור שהיא סיפרה לעצמה. אם היו מתאמנים למשימה על הירח, היו עושים את זה בנגב או בערבה, מקומות שבאמת נראים כמו הנוף בתמונות עם האסטרונאוטים.

הם הגיעו בשמונה, כמו שעון, אותם אנשים עם אותן חליפות, באותו הטנדר. ארבנו להם על הבטן בעשב, כמו שהחתול של יערה היה עושה כשניסה לצוד יונים. כשהתקרבו אל הגדר נדרכנו, ומיד אחרי שעברו רצנו בתוך ענן העפר שהטנדר השאיר אחריו לפני שהשער נסגר. כשהאבק התפזר היינו בצידה השני של הגדר, שטח שהוא חלק מהמדינה אבל לא בדיוק. כששאלתי את אבא למה הגדר נמצאת ליד המושב ולא למטה באפיק, איפה שהיא מופיעה במפות, הוא הסביר שבגלל שהנהר זז כל הזמן ויש סביבו הרבה צמחיה. שמים את הגדר למעלה איפה שיותר נוח לתחזק אותה.

הסתכלתי סביב. הבתים האחרונים של המושב שכנו רחוק מעבר לסורגים הצפופים, יערה תפסה לי ביד והתחילה לרוץ לכיוון הטנדר. "נו קדימה, שלא נפסיד אותם ותישאר צמוד לשדה, שלא יראו אותנו במראה" אמרה. השמש צרבה מלמעלה, רצנו על שולי השביל צמוד לשדה. מצידה האחד של הדרך גזעי אקליפטוסים שרופים הזדקרו מהמרבד הצהוב כמו אצבעות שחורות וניסו להגיע לכחול של השמים.

הטנדר לא נסע רחוק, ונעצר לפני המדרון שירד אל אפיק הנהר. שני האנשים יצאו מתוכו עם הכיסויים השחורים על פניהם. אני ויערה עמדנו אחד לי השנייה, מציצים מבעד לשיבולים. האנשים הלכו לחלק האחורי של הטנדר והוציאו שני גלילי מתכת שפלטו עשן סמיך. כל אחד מהם לקח גליל מעשן והם הלכו לקדמת הרכב והתעסקו עם משהו בגובה הברכיים, הוציאו והכניסו לוחות גדולים מתוכו, התייעצו ביניהם, וכל הזמן הזה העשן הלבן עטף אותם. התנועות שלהם היו חלקות, לא איטיות ולא מהירות, זהירות אבל מלאות ביטחון. השמש של הבקעה, שורפת וחסרת רחמים, האירה הכול כמו סצנה מסרט ואני פעם ראשונה הבנתי שיערה צודקת.

חיפשתי את היד שלה בין הגבעולים היבשים והחזקתי, היא לחצה חזרה.

"הם באמת אסטרונאוטים..." לחשתי.

"אמרתי לך!" ענתה בזמן שעיניה עקבו באדיקות אחר התנועות של האנשים בחליפות. הסתכלתי עליה, על השיער האדום שרוף שנפרע ברוח, על הנמשים מתח לעיניים הגדולות שנפרסו כמו שביל כוכבים. לקחתי נשימה עמוקה, זה הכול או כלום חשבתי לעצמי וקרבתי את הפנים. לפני שהספקתי לעשות משהו יערה צעקה, "מה זה?!" ונופפה עם הידיים באוויר, לרגע חשבתי שהיא צועקת בגללי וקפצתי אחורה. אבל אז שמעתי את הזמזום. הייתי מרוכז באסטרונאוטים וביערה ובזה שעברנו את הגדר, ולא שמתי לב שהיינו מוקפים בדבורים, עשרות דבורים. את העקיצה הראשונה חטפתי באוזן, אחרי זה עקצו אותי בעוד כל כך הרבה מקומות שאין טעם לפרט. גם יערה חטפה והשיער האדום שלה התמלא נקודות שחורות. תוך כמה שניות הרגשתי ידיים גדולות תופסות אותי במותן, מרימות את הגוף שלי מהאדמה. יערה כבר הייתה באוויר. האנשים בחליפות זרקו אותנו למושב האחורי של הטנדר, התניעו ודהרו לכיוון הגדר בחלונות פתוחים. הבחור במושב ליד הנהג נשף עלינו עשן מגליל המתכת עד שכמעט נחנקנו וצעק משהו, אותו דבר שוב ושוב. יערה צרחה ובכתה, אבל אני החזקתי את עצמי. האיש עם העשן תפס לי בכתף ואמר לאט בקול סמכותי, "תקשיב ילד אני יודע שכואב, אבל אתה חייב לענות לי." אני הנהנתי והאיש המשיך, "אני צריך לדעת אם אתם אלרגיים לדבורים."

נענעתי את הראש לשלילה.

"והיא?" האיש הצביעה על יערה.

התאמצתי לדבר, "לא חושב. היא... היא נעקצה שנה שעברה." עניתי לו בקול חנוק והרגשתי את הדמעות שעצרתי מתחילות לנזול. בנסיעה הוצאתי עוקצים ליערה שעדיין בכתה וגם לעצמי, כי ככה זכרתי שצריך לעשות. בינתיים התחלנו להתנפח. כשנכנסנו למושב כיוונתי את הכוורנים לבית שלי. אמא יצאה החוצה כששמעה את הטנדר חורק גלגלים בחצר.

באותו היום פחדתי שאבא יכעס, אולי אפילו יחטיף לי סטירה, כמו בפעם שלקחתי את המסור החשמלי מהמחסן. בערב כשהוא חזר הביתה מהמטע ופתח את הדלת של החדר, שכבתי על המיטה וקראתי ספר דרך עיניים נפוחות. הוא סרק אותי מבט זריז, חייך לעצמו ואמר "נראה לי שאת העונש כבר קיבלת". אז סובב את הפנים לאמא שעמדה מאחוריו חמורת סבר ושלובת ידיים, סגר את הדלת והכריז בקול מנצחים, "ג'ינג'ים משוגעים! אמרתי לך."

שבוע שלם לא ראיתי את יערה או את השמש, שלא מבעד לחלון. העונש לא היה נורא, הפרצוף שלי היה כזה מעוות ונפוח שבכל מקרה התביישתי לצאת החוצה.

בבוקר אחרי שיצאתי מהריתוק, הכוורן שדיבר איתי בטנדר הגיעה אלינו הביתה בלבוש אזרחי. אמא הכינה לו קפה והזמינה אותי לשבת איתם. הצטרפתי והתיישבתי בכיסא הרחוק, לא בטוח בדיוק מה להגיד או לעשות.

אמא הסתכלה עלי בעיניים בוערות ובקשה שאתנצל בפני הכוורן, צייתתי.

הכוורן צחק לעצמו, לרגע הזכיר לי את אבא, "קח" אמר והניח צנצנת דבש על השולחן לפני. אמא כיווצה גבות "מה זה ?!, על מה בדיוק אתה מביא לו מתנות?!"

"אני מביא מתנות גם למי שעושה לי בעיות." הכוורן ניסה לפייס.

"לא בבית שלי!" אמא הכריזה, לקחה את צנצנת, הלכה למטבח והניחה אותה על המדף הגבוה מעל הכיור. בזמן שהלכה הכוורן רכן לכיווני ולחש, "גברת גוטליב נתנה לילדה לשמור את הצנצנת. תטעם ממנה."

כשחזרה הוא התנצל והסביר שלא התכוון להתערב בחינוך שלה. אבל שאל אם היא באמת חושבת שלהניח את הצנצנת על מדף גבוה, יהיה אמצעי אפקטיבי כנגד ילד שעבר גדר מערכת. אמא ענתה שאני יודע יותר טוב מאשר לגעת בדברים שהיא מניחה במדף מעל הכיור. הכוורן הסביר שהיה לנו מזל שהם שמו לב אלינו בזמן, כי הדבורים שלהם הן הכי עצבניות בבקעה. הוא ואחיו הם האחרונים באזור שעדיין מגדלים דבורים מתת המין הסורי העצבני. בכל הארץ כבר מזמן עברו לתת מין האיטלקי שהוא הרבה יותר חביב על הבריות.

אמא תהתה למה לגדל את "הסוריות" אם הן כאלו עצבניות. הכוורן הסביר שאבא שלו ואח שלו חושבים שהן יותר מתאימות לאקלים בבקעה. חוץ מזה בזכותן הם מקבלים את כל הצוף מהצמחייה באפיק הנהר, כי "בגלל שהם כאלו משוגעות נותנים לנו לפרוס אותן מעבר לגדר, כמעט על הגבול. הן כמו מערכת הגנה, אף אחד לא מעז לעבור לידן."

אחרי שסיים את הקפה והחמיא לאמא על העוגיות שהשכנה הכינה, הכוורן הציע שאבוא לעבוד איתם בחופש הגדול הבא.

"אני התחלתי לעבוד עם אבא שלי בערך בגילו, יש לי עדיין את החליפה." הסביר.

אמא הרימה גבות וכווצה את השפתיים.

"בתשלום כמובן." הבחור הוסיף מהר.

באותו היום הלכתי לבית של יערה, זה המקום לציין שמאז ומתמיד חששתי מאמא שלה. גברת גוטליב אף פעם לא חיבבה אותי, ויכולתי להיות סמוך ובטוח שהחוויה המשותפת האחרונה שלי ושל הבת שלה, לא הוסיפה לי נקודות. נכנסתי לחצר האחורית וזרקתי קליפות פקנים יבשות על החלון. בקליפה החמישית יד עלתה לזכוכית, החלון נפתח בבת אחת, היד נעלמה ויערה צעקה מבפנים "לך מפה!". אני שאלתי מה קרה והסברתי שאני מצטער, אפילו שלא ידעתי בדיוק על מה. היא צעקה עלי שוב ללכת ואיימה שתקרא לאחים שלה. היא נשמעה מנוזלת, כמו מישהי שבכתה. התקרבתי לחלון והצצתי פנימה. יערה החביאה מהר את הפנים בתוך השמיכה. שאלתי מה קרה, היא בקשה ממני ללכת, בקול שקט יותר הפעם. אני שוב התנצלתי והיא התפרצה מתחת לשמיכה, "מה אתה מתנצל כל הזמן?, הכול היה רעיון שלי בכלל."

אבא שלי היה מתנצל כל פעם שאמא הייתה כועסת עליו, כששאלתי אותו למה הוא מתנצל, אמר שהוא לא תמיד יודע, אבל ככה סבא עושה וככה עשה גם אבא של סבא.

לא ידעתי מה לענות ליערה. האינסטינקטים אמרו לי שעדיף לא לחשוף סודות משפחתיים. בזמן שחיפשתי תשובה, יערה הרימה את הראש מהשמיכה. הגבה שלה הייתה סגולה ונפוחה. חייכתי אליה ואמרתי שגם לי היה אותו דבר והנפיחות תעבור.

"ואם לא..." שאלה בעצב.

"אז... אז לא נורא, את עדיין תהיי יפה.", שיקרתי במצח נחושה.

יערה חייכה, קמה מהמיטה, הלכה לכיוון הארון וסיפרה בגאווה שהכוורן בא לבקר אותה ונתן לה צנצנת דבש.

לרגע לא הייתי בטוח מה לעשות. העיניים שלנו נפגשו, סומק קל הציץ לה מבין הנמשים, לקחתי נשימה עמוקה, טיפסתי לאדן החלון ונכנסתי פנימה.