עמרי אברך| הורד הצהוב של אודסה

גדל בחיפה. בעל תואר ראשון באגרונומיה ותואר שני באנטומולוגיה, שניהם מהפקולטה לחקלאות ברחובות. עד לא מזמן גידל דבורים, וניהל מכוורת קטנה בכפר הנוער ע"ש יוהנה ז'בוטינסקי בבאר יעקב, ולימד בתיכון חקלאות לבגרות. כעת נמצא בשלבי מעבר לפיתוח תוכנה. כותב, מצייר, ואוהב לקרוא. מתגורר ברמת גן.



הורד הצהוב של אודסה


גשם חזק חצה את אור הפנסים ודפק על גג התחנה, ארבעה אנשים הצטופפו בפינה מוגנת והמתינו לרכבת לחיפה. אני עמדתי בקצה עם מדי ב' מלוכלכים ושאריות צבעי הסוואה על הפנים. בלילה, הנווט שלי חטף כדור לחזה בקסבה של שכם, הקליע עבר דרך האפוד הקרמי פספס את הלב בכמה סנטימטרים וניקב את הריאה. עד שסיימנו עם הפינוי וחזרנו לחטמ"ר השבת כבר הייתה קרובה מדי, ולא נשאר מספיק זמן להחליף לא'. חוץ ממני, עמדו בפינה היבשה עוד שתי זקנות סובייטיות עטופות היטב, שהפרידו ביני לבין אישה קטנה, עם שיער צהוב קלועה לצמה.


ממבט הראשון הייתי בטוח שאני טועה, שהיא פשוט מספיק דומה כדי לאפשר לרגע של חלום להתגנב לשגרה. אבל סדרת מבטים חטופים שהצטברו לבהייה חסרת בושה, לא השאירו מקום לספק.


עשר שנים. עשר שנים והזמן לא נגע בה. לא נתן לניצני שיבה להכות שורש בבלונד הבוהק, לא אפשר לקמט בודד לתפוס אחיזה בין הסומק על עצמות הלחיים לתכלת בעיניים. הזקנה לצידי סימנה לי לכופף את הראש לכיוונה, "יפה" היא לחשה בחיוך לא הולם לגילה. לא הייתי מסוגל לענות, אפילו לא להנהן אישור מחייב, הזדקפתי ושאריות הצבע והשיזוף הצבאי הסתירו אודם בוער.


לפני עשר שנים קראו לה בשכונה "הורד הצהוב של אודסה". כמה פעמים ראיתי אותה באה אלי בחלום?! הייתה תקופה שהייתי מחפש את התווים שלה בכל אישה בהירה ברחוב, עד שהבנתי שאני לעולם לא אמצא. ידעתי שהיא קלטה אותי מסתכל, אבל עם פנים כמו שלה היא כבר מזמן למדה להתעלם.


אור הקטר הגיח מעבר לעיקול, וקרון שאמור היה לקחת אותי מהפסטה שמן של חטמ"ר אפרים, לכוסמת המנחמת של אבא, עצר בתחנה. הזקנות עלו ראשונות, היא אחריהן. בתוך הרכבת מאבטח רחב גב דחק כמה אנשים אחורה, עוזר לעולות החדשות להצטופף בכניסה לקרון, יחד עם כל האחרים שהגורל הוביל לרכבת האחרונה של השבוע.


קפאתי במקום שלי מתחת לגג, עם יד נעולה על ידית האחיזה של ה-M16. המאבטח זרק לי מבט מעבר לכתף, "אתה עולה?" הוא שאל, נענעתי את הראש לשלילה. הוא הסתכל עלי בחשדנות רגע אבל מיד איבד עניין, וחזר לפנות עוד מרחב לשלושת הדמויות החדשות, מתרכז באישה ומתעלם מהזקנות.


ברקע הקריינית קראה קריאה אחרונה לחיפה, ילד חום תלתלים עם תיק בית ספר חתך אותי בריצה וקפץ לקרון, הדלתות נסגרו מיד אחר כך. רק דרך הזכוכית, 'הורד של אודסה', הרשתה לעצמה להביט חזרה אל רציף כדי לבחון אותי. בשנייה שהעיניים שלנו נפגשו היא הבינה.


ראיתי את האישונים שלה מצטמצמים ואת הפה נפער באימה. צרחות ברורות חצו את קיר הקרון, כף יד קטנה נשלחה קדימה במהירות, ישר לעבר כפתור הפתיחה בצידה הפנימי של הדלת, אבל קופסת הברזל התעלמה מהדרישה והתחילה לנוע צפונה. ידעתי שברגע שהיא תצליח להסביר למאבטח את המצב הם יעצרו את הרכבת. הסתובבתי בלי לחשוב פעמיים, רצתי כמו שד החוצה מהתחנה, עם הנשק והתיק על גב עברתי בקפיצה גדר שהפרידה בין מתחם הרכבת לבין אזור התעשייה של נתניה, ונעלמתי בין המוסכים והגרוטאות.

בפעם האחרונה שהעיניים שלנו נפגשו היה הרבה יותר חם, אחר צהריים של אמצע יולי.


היא עמדה בכניסה לדירה עם מזוודה. מפעם לפעם התחננה שאבוא ואחזיק בידה, אבל אני לא זזתי, נשארתי לשבת על הספה החומה שבלילה הייתה הופכת למיטה.


היא צעקה על אבא כבר שעה, עם דמעות של כעס וקצת אהבה והוא עמד מולה, כפוף ורזה, בג'ינס מלוכלך וזיפים של שבועיים, תלתלים חומים הסתירו לו את העיניים. הוא שתק, אבל היא לא ויתרה וירתה משפטים בקצב של מכונת ירייה, ישר לבטן הרכה. ראיתי מהצד איך המילים סודקות את המסכה של אבי. גם היא שמה לב, רגליה ניצלו את היתרון והובילו קדימה עד שעמדו כל כך קרוב לגוף שלו, שנדמה היה כאילו השיער הצהוב שלה מתערבב בתוך החום שלו.


אחרי שנתנה לכאב שאגרה בפנים כל השנים להישפך בגלים, אחרי שהמיתרים בגרון לא יכלו לעמוד יותר במתקפה, היא שלחה כף יד קטנה אל הפנים של האיש שלה. ולחשה לו בלשון רועדת, ישר על השפתיים: "תעשה משהו כבר, תגיד משהו, כדי להציל את המשפחה שלך".


המילים האלו היו האחרונות ששמעתי ממנה, הן נורו מטווח אפס ישר למטרה, החומה בינו ובינה קרסה.


אבא הרים את הראש, הסתכל עם העיניים השחורות שלו ישר אל תוך התכלת שלה, והיא שנלחמה עד שכלו כל כוחותיה, נסוגה אחורה כאילו ספגה מכה. בשנייה של החלטה ידה חטפה את המזוודה מסף הדלת, הרוכסן לא היה מוכן לתנועה הפתאומית, הוא נקרע, בגדים זולים וכלי כתיבה התפזרו על הרצפה. אבל היא לא הסתכלה, היא ברחה עם מה שנשאר בתוך המזוודה, כאילו שד רודף אותה.

בזמן שמיהרתי לחלון יכולתי לשמוע את כפות רגליה רצות במורד המדרגות. למטה ברחוב צמה זהובה נעלמת לתוך הלָדַה שלנו, האישה ברכב שלחה לי מבט אחרון דרך הדמעות והפריחה נשיקה מבעד לשמשה. המכונית נחרה אל תוך הקיץ הבוער של אודסה, ואני עקבתי אחריה במבט עד שפנתה בשדרות קוֹבְּרינְסְקה, לוקחת איתה אישה יפה שהייתה פעם אימי.


אבא התיישב בכורסה. שאלתי אותו אם זה בגללי. הוא הסתכל עלי מבעד לתלתלים עם חיוך קטן של חמלה, וענה "לא, ממש לא". היו לי דמעות בעיניים. זאת הפעם הראשונה שאני זוכר את עצמי בוכה. דרך המחנק בגרון שאלתי אם היא תחזור, אבא שתק רגע וענה: "לא חושב, לא הפעם".

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים