עמרי אברך| גמביט וולגה
גדל בחיפה. בעל תואר ראשון באגרונומיה ותואר שני באנטומולוגיה, שניהם מהפקולטה לחקלאות ברחובות. עד לא מזמן גידל דבורים, וניהל מכוורת קטנה בכפר הנוער ע"ש יוהנה ז'בוטינסקי בבאר יעקב, ולימד בתיכון חקלאות לבגרות. כעת נמצא בשלבי מעבר לפיתוח תוכנה. כותב, מצייר, ואוהב לקרוא. מתגורר ברמת גן.
גמביט וולגה
"אתמול הוא בא אלי הביתה. מיכל רוצה ללכת למשטרה, ביקשתי ממנה לחכות".
"תשמע, אמרתי לך בהתחלה שאני לא חושב שזה מגיע לך. אבל עובדתית הוא צודק, ככה שאין צידוק לוגי שישכנע אותו להפסיק. אתה יודע שאם הוא ימשיך היא תלך בכל מקרה".
"אני יודע… לא מאמין שזה קרה לי… זאת מחלה של עירקים, כורדים, מרוקאים… הרוסי הזה, אפילו לא חתכו לו את המקל… זה גם לא שציפה לו עתיד מזהיר בלוקומוטיב. אני הייתי נותן לו עוד שנה, פחות, וגם זה במצב שלאף אחד לא מגיע להיות בו".
"כבר לא ידע מה נעשה איתו, אתה אומר".
"חד כמו סכין, שחקן ברמה שעדיין לא יצא לי לפגוש. היו לו מהלכים, לזקן, שלא היו מביישים את קורצ'ינוי".
"קורצ'ינוי, ברור, אתה רוצה שאני אעשה כאילו אני מכיר, או פשוט להתעלם?"
"ת'עלם, סורי".
"אז מה הביא את הזקן למוסד המפואר שלנו?"
"סרטן במעי הגס… ושבר באגן".
"אז מה דחפת לו ניטרופוראנטואין?"
"הייתה לו דלקת בדרכי השתן ולא היה רשום בתיק שהוא רגיש. אני אומר לך, ממש חגיגה שם למטה במחלקה. אם היה טיפוס בארץ, גם זה כבר היה רץ ביניהם".
"מי נותן ניטרו? זה ישן. לא ידעתי שיש לנו בכלל במלאי".
"זה היה הדבר הראשון שקפץ לי לראש. לא הייתה אמורה להיות בעיה. זה באשמת טטינה שלך".
"היי, וואוו, מבחינתי אתה יכול להסתובב ולחסל זקנים בבניין הזה עד שוייס תולה אותך בחצר. למרות שיותר סביר שהוא ייתן לך בונוס על פינוי מיטות, אבל עד טטינה!"
"היא והחזונות המפוארים שלה".
"ישתבח שמם. אח… טטינה… טטינה, אם רק היית צעירה בשלוש מאות שנה הייתי שם עליך טבעת".
***
ליאור הוא בן המחזור שלי והבכור של ראש הקרדיולוגית בקפלן. כשאני דשדשתי לי אי שם בתחתית הכיתה, הוא, מצטיין הרקטור, היה יושב בשורה הראשונה, יונק מהשדיים הענקיים של פרופ' טטינה מילצקי את כל המידע שספגו בעמל רב מהנפילים הסובייטיים הגדולים. מצ'ינקוב, לוריא, בוגדנוב, כולם זלגו מהשדיים של טטינה אל תוך המוח של ליאור.
הוא גרר אותי איתו לסוף הלימודים ולסטאז'. כשבשנה ב' רציתי לעזוב ולעבור לחוג לפילוסופיה, הוא החזיק אותי, כמעט בכוח. היה יושב איתי לילות וימים בחדרי מחשבים, עם חמישה ליטר קפה ושקים סגולים מתחת לעיניים. אבא שלו הוא גם הסיבה היחידה ששנינו המשכנו לסטאז' בירושלים ואני לא הונדדתי דרומה, לחסן סודנים ביוספטל.
ליאור המשיך, "ראיתי את הבחור. הוא נראה… איך לומר? קצת מקובע. אני לא חושב שזה הולך להפסיק, אתה תהיה חייב לעשות משהו. איך הייתה השיחה שלך עם וייס?"
"טובה, אני מניח".
"הוא דיבר איתי עליך, הוא מודאג, אמר שדברים כאלו קורים כל הזמן. גם השִיט שאתה עשית וגם הענק המשוגע שעוקב אחריך. אמר שלרופא אסור לתת לדברים כאלה לגעת בו, אחרת הוא לא שורד".
יום אחרי שהזקן עזב לשחק שח עם הבורא, הבן שלו, פועל בניין צעיר ובריא בשר, התחיל לעקוב אחריי ברחבי הדסה. תוך שהוא שומר מרחק סביר ורק מפעם לפעם דואג להזכיר לי שאני הרעלתי את אבא שלו. וייס, מנהל בית החולים, רצה לקרוא למשטרה. אני ביקשתי שלא יקרא, אבל הוא דאג לכך שהשומרים ייקחו את העוקב שלי החוצה. הנפיל עזב איתם בלי להתווכח. אחרי כמה שעות התמונה שלו התנוססה בביתני האבטחה, מודפסת על A4 ומודבקת בסלוטייפ לקירות, בתחתית הדף התנוססה הצהרת מסוכנות אדומה מלווה בשלל סימני פקודה, וחתימה של וייס בעט שחור.
אבל מחוץ להדסה היה עולם שלם, שאותו אני זכיתי לחלוק עם יתר בני האנוש בין המשמרות. בדרך כלל הוא היה מגיע בבוקר, בזמן שהסתובבתי עם הכלבה, או כשהייתי יוצא לקניות בלי מיכל. תמיד הצלחתי לקלוט אותו לפני, לא בגלל שאני איזה בלש, פשוט לבחור היה נפח של עגל מפוטם, אחד כזה שלא מכניסים לחנויות חרסינה. בפעמים הראשונות ניסיתי להתחמק, אבל די מהר ויתרתי. לא הייתה לי כוונה לחיות כמו חיה נרדפת.
הוא מצידו הקפיד להיות מנומס, והשתדל לא לפלוש למרחב האישי שלי. רק היה מביט בי מלמעלה בפנים גדולות ותלתלי זהב, ודואג להזכיר מפעם לפעם שהרעלתי את אבא שלו.
***
יום לפני השיחה המצוטטת עם ליאור, אותו הר אדם דפק על דלת הדירה שבה גרתי עם מיכל, בזמן שאני עוד הייתי בבית החולים. למיכל הוא אמר שהוא חבר שלי מהצבא, וביקש לחכות בסלון.
כשנכנסתי ראיתי את הכורסה נמחצת תחתיו. שאלתי אם הוא רוצה קפה. הוא ביקש תה עם הרבה סוכר. הרתחתי קומקום וניסיתי בפעם המי יודע כמה להסביר לו מה קרה ולמה. אבל הוא רק חזר על המנטרה שלו, "אתה הרעלת את אבא שלי". אמרתי לו שזה נכון, אבל שלא רציתי להרעיל את אבא שלו, וגם לי קשה עם זה.
הוא השיב שאני רופא טוב ולא יכול להיות שזאת הייתה טעות. אבא שלו סיפר לו על הרופא שמשחק איתו שח. כשהבנתי שהשיחה לא הולכת לשום מקום, ביקשתי ממנו יפה ללכת. הוא הקים את עצמו מהרהיט האומלל ובדרכו החוצה רק הוסיף, כדי להבהיר ששום דבר לא השתנה: "אתה הרעלת אותו, ואתה ידעת שאתה מרעיל אותו".
מיד אחרי שהלך מיכל הושיבה אותי לשיחה. הקומקום קפץ, ושאלתי אותה אם היא רוצה תה. היא ענתה שיש לפחות שלושים מעלות בדירה, שאף אחד לא שותה תה בטמפרטורות כאלב ושצריך לדבר עם בעל הבית כדי לבדוק מה הסיפור עם המזגן. אני זיהיתי היסטריה שקטה בעיני השקד שלה. היא התעקשה על משטרה. ניסיתי להרגיע אותה, אמרתי שאין רוע בענק ופניתי לחמלה שלה: "הלב שלו פשוט כואב, ואין לו שום מקום לשפוך אותו", אמרתי. בסוף שיקרתי במצח נחושה, והבטחתי שהשיחה שלי איתו עכשיו סגרה את הסיפור.
"למה הכנסת אותו?" שאלתי.
"אתה יכול לקרוא לי מפגרת, אבל לא עשיתי אחד ועוד אחד. אני לא מכירה את כל החבר'ה שלך מהשירות. חוץ מזה הוא היה נראה נחמד ואין לו בכלל מבטא".
"הוא נולד בארץ. הזקן התחתן פה עם אישה צעירה. היא עזבה לקנדה כמה חודשים אחרי שמשכו את הנפיל מהצד שלה". הסברתי בטון מתנצל.
בבוקר שאחרי יצאתי לרחוב עם הכלבה בכפכפים ובגרביים. לייקה שלנו השתינה על העמוד החביב עלייה והבחור הופיע מעבר לפנייה. כשהבחין בי ניצת אושר קטן בעיניו, והוא התחיל לדדות לכיווני כמו תינוק מגודל לאימו. כשהגיע, אמרתי לו שאני אקרא למשטרה.
"תקרא. אני אגיד להם בדיוק את מה שאני אומר לך", הוא ענה ומשך בכתפיו.
"אז מה הוא אמר לך?" ליאור העיר אותי מההרהורים.
"מי?"
"וייס, אתה לא מקשיב. איפה הראש שלך, תגיד".
"בגדול, בדיוק מה שהוא אמר לך. רק עם ציפוי דביק של אמפתיה אבאית".
"הוא מחבב אותך".
"אני יודע".
"יותר משהוא מחבב אותי".
"זה לא קשה, ליאור – הוא לא מחבב אותך. הוא חושב שאתה רופא טוב, אבל הוא לא אוהב אותך. זרק לי איזה פעם שאתה הוכחה חיה לזה שאפשר להיוולד בלי המשאבה בחזה ועדיין לתפקד".
"לב הוא חיסרון במקצוע שלנו. יגיד וייס מה שיגיד, גם הוא יודע את זה. אבא שלי אומר את זה לכל מי שרק מוכן להקשיב. הנה תראה אותך, יושב וסובל את השטות הזאת. מאשים את עצמך על טעות שהייתה יכולה לקרות לכל אחד, במקום לקרוא למשטרה שתרחיק ממך את הענק המטומטם ולהמשיך בחיים. אז הרעלת את אבא שלו, הוא צודק, ממש נביא בשער. לפחות אם הוא יתחיל לצעוק שרצחת את הזקן, תוכל להגיד שבכלל לא התכוונת ושהכל אשמת טטינה".
"אל תתחיל עכשיו".
"אל תיקח את זה כל כך קשה, לזקנים יש נטייה למות. גם לך בטח שמו את הקלטת הזאת של ירון לונדון על הבלונים. זה בדיוק אותו הדבר. כולנו בלונים בראי הזמן".
"ממש פואטיקה, ליאור".
"אתה יודע שאני כותב שירה".
"הרובוט הארי", ככה מיכל מכנה את ליאור עד היום. וליאור עודנו צהוב שיער, כחול עיניים, חכם, יפהפה, בלי טיפה של רוע ובלי טיפה של נשמה. הוא תמיד הראשון להתנדב או להציע עזרה, אבל אחרי שאתה לומד להכיר אותו אתה מבין שאין בו שום שריד של רגש או חמלה. הוא פועל במעין קודים של מוסר מעוות שהנחיל בו אביו, חוצב הלבבות המדופלם מקפלן.
במסגרת המוסרית המוזרה הזו אני מוגדר כחבר שהוא כמו משפחה. אם למשל אני אהרוג במקרה מישהו ויעלה בי הצורך להעלים ראיות, ליאור יהיה האדם הראשון שאני אפנה אליו. הוא לא ישאל שאלות, לא יטיף מוסר, רק יעזור לנסר את הגופה ולקבור את החתיכות ביער.
מיכל אומרת שהיא מרחמת עליו. לה אני אומר שגם אני, אבל ביני לבין עצמי אני בעיקר מקנא בו.
השיחה שלי עם וייס הייתה במשרד שלו. מיד אחרי שהתיישבתי הוא שלף בקבוק ויסקי מאחת המגירות והציע לי ממנו בחיוך דק, שובבי מעט, כמו של אב אינפנטילי שהחליט שאני מספיק בוגר כדי לחלוק את התענוגות הקטנות שלו.
בשיחה וייס הסיר ממני כל אחריות. אמר שאין רופא שלא עושה טעות; שהוא בעצמו היה יכול לעשות את אותה טעות שעשיתי אני; שלזקן גם כך לא חיכה עתיד מזהיר; שבנו לא נראה כמו העיפרון הכי חד בקלמר; ושבאופן כללי הכל בסדר ואני צריך לשכוח מהסיפור. מיותר לציין שהוא לא פגש מימיו את מר סולוביוב, הקורבן של הרשלנות הרפואית שלי.
סולוביוב היה נציג מפואר לפליטים הגויים שהגיעו לאשדוד עם נפילתה של האימפריה הסוציאליסטית הגדולה. הוא היה וטרן של הארמיה ה-62, וקנה את ליבי כשאמר לי שהוא לא יהודי, אבל זה לא אישי, כי הוא מתעב את כל הדתות במידה שווה.
האגן של סולוביוב, פריך ומותש כמו החזון המרקסיסטי עצמו, נשבר אחרי שבעליו ניסה במאמץ אחרון, לדחוף את עצמו מכיסא הגלגלים אל מחוץ לחלון בקומה השישית של בית האבות. הניסיון הסתכם בנפילה מצערת לרצפה והגעה, לאחר כבוד, למחלקה הגריאטרית בתחתית בית החולים. שם הוא צורף לחבורה מגוונת של זקנים מכל העדות והסוגים, ששוכבים בצוותא ופועלים ללא לאות לייצור זני חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה, שיבוא יום וישמידו את האנושות כולה.
רוב הזמן הוא היה שקט ועצוב, באחד הימים ראיתי אותו עושה גמביט וולגה על לוח שח קטן עם מגנטים. שאלתי עם מי הוא משחק, הוא ענה שהוא משחק עם עצמו כי אף אחד לא יודע חוץ מאלברט, הזקן העירקי במיטה ליד. "הוא משוגע, דוקטור. מאוד קשה לשחק עם משוגעים", הוסיף בלי להנמיך את קולו.
סובבתי את הראש לעבר אלברט, שכיבד אותי בחיוך חסר שיניים, ומשלל גוני הירוק בעיניו ניבט טירוף מתובל בדמנציה.
סולביוב המשיך לפרט כאילו שכנו למיטה לא נמצא: "הוא לא רע, אבל לא עקבי. לפעמים באמצע משחק הוא מתחיל לדבר שטויות ואחרי זה לא זוכר כלום, כך אי אפשר. אתמול הוא בלע לי מלכה. מזל שלי שיש לי רזרבי".
הסתכלתי על דיסקיות המגנט על לוח המשחק, ואז שוב לכיוונו של אלברט, שהמשיך לבהות באוויר עמוס הפתוגנים באותו חיוך. אכזבה קטנה ניצתה בי כשהבנתי שפרץ האושר המקורי לא יועד לי, אלא היה סתם חלק ממחזור היום של מוח מנוון. המלכה האבודה כנראה כבר בילתה לה בחיתול של אלברט, יחד עם כל מיני דברים אחרים שהגוף שלו החליט שאין לו יותר מה לעשות בהם.
"הדוקטור משחק?" שאל סולוביוב.
"קצת", עניתי.
תמיד אהבתי שח. סבא שלי לימד אותי ואני מחשיב עצמי לשחקן לא רע. אי שם בנעוריי המחוצ'קנים אפילו זכיתי פעמיים באליפות חיפה והקריות.
סולוביוב פתח בספרדית ואני ישר צפיתי ניצחון קל. יש שתי סוגים של שחקנים שפותחים ספרדית, חובבנים ורב אמנים. כשתכננתי את האסטרטגיה למשחק הקול של סבא הדהד לי בין האונות: "לפעמים זה מה שהוא רוצה! שאתה תחשוב שהוא לא יודע מה הוא עושה". הזזתי את הקול של סבא הצידה כמו זבוב טורדני, והמשכתי בביטחון יהיר.
לא יכולתי לדעת שהזקן המחותל מולי היה לא אחר מאשר האלוף הבלתי מעורער של סראטוב. ארבע שנים הוא החזיק בתואר, הביס כל יריב שקם לו מהעיר והערבה, עד ששלחו אותו לגולאג, שם הוא החליד טיפה לטענתו.
למרות החלודה הוא קרע לי את הצורה, שיחק איתי כמו שמשחקים עם ילד, פתח לי פרצות ובדק אם אני מספיק מיומן כדי לנצל אותן. אבל הוא אף פעם לא ויתר, מתי שנמאס לו הוא היה דוחף אותי בכמה מהלכים לנקודה שאין ממנה חזרה, ואז עוצר ומסביר לי למה ואיך הגעתי למצב המביך, וכיצד ניתן להציל את כלי הפלסטיק שנותרו תחת חסותי מהאבדון המובטח מחוץ לגבולות הלוח.
ליאור טען שהקשר שלי עם הזקן לא היה קשור לשח, ושאני צריך להפסיק לתת לו יחס מיוחד. אני בתורי הסברתי פעם אחר פעם שאני לא נותן לסולוביוב שום יחס שונה, רק מגיעה אליו מדי פעם לשחק, כדי לנקות את הראש מהמשמרת.
אבל ליאור, כהרגלו בקודש, צדק. סבא שלי, אביו של אבי, היה בן שש עשרה כשדחפו לו רובה מוסין ביד ודחסו אותו, יחד אם הרבה אחרים, אל הסירות שחצו הוולגה כדי להציל את העיר של סטלין מהגנרל פאולוס. הייתה לו אותה קרחת מבריקה ואותן עיניים עייפות של אלו שכבר ראו והרגישו יותר מדי. הוא סיפר לי שכל הנהרות זורמים אל הים, אבל הוולגה היא ים זורם, היא יותר רחבה מהכנרת או ים המלח, יותר רחבה מכל הנהרות באירופה ובכל זאת היא זורמת. אפילו בחורף, כשהקרח מכסה אותה, היא זורמת מתחתיו, בלי שאף אחד רואה.
שבעה ימים לפני השיחה עם ליאור, בסופו של משחק שנמשך שלושה לילות, הזקן לכד את המלכה שלי בקצה הלוח. הוא אמר שהוא מבין שאני מחבב את הפרש השמאלי, אבל בגלל שלא הייתי מוכן להקריב אותו בזמן אני מפסיד עכשיו את כל המשחק.
כשסידר את הכלים מחדש הנחתי בעדינות את כף ידי על העור המקומט של כף ידו. הסברתי שיש לי משמרת ארוכה ושאני לא יכול להתחיל משחק חדש. הוא עצר, בהה בעיניים שטופות דיאמורפין בלוח המגנטים וסימן לי להגיש לו את האוזן.
הוא סיפר לי בלחש, בקול סדוק, שכל פעם שהאחות מחליפה לו את החיתול הוא מרגיש כאב בגרון, כמו תפוח שנתקע שם ולא יוצא החוצה. הוא מנסה לחייך אליה חזרה אבל לא מסוגל. פעם חבר בגולאג אמר לו שבן אדם מסוגל לחנוק את עצמו עם הלשון, אבל הוא לא מצליח. הוא כבר ביקש מהבן שלו לקנות לו רעל עכברים, אבל הילד לא מוכן לשמוע.
גבר כמוהו, שכיתר את הארמייה השישית על גדות הוולגה, שישב שמונה שנים בגולאג בקולימה, שבגיל שבע עשרה קבר את אשתו הראשונה, עם זוג תאומים מתים בבטנה. גבר כזה, שלא בכה שישים שנה, שוכב בלילה בחדר, מסריח משתן ומצואה ומחניק יבבות מתחת לשמיכה.