עמית דרבקין חן| התחרות
אם לשלושה, תושבת נהריה, משוררת וסופרת. מורה לחינוך מיוחד במקצועה למעלה מ-30 שנה, בעלת תואר שני במקרא.
מנהלת אתר בשם "התנ''ך שלי וקהילה בפייסבוק המיועדת לכותבים בהשראת המקרא שנקראת "במשעול התנ''ך". בשנת 2020 יצא לאור ספרה הראשון "במשעול התנ''ך" בהוצאת "ספרי ניב. ובשנת 2022 ספרה השני " מים רבים לא יכבו אהבה" בהוצאת פיוטית. שיריה וסיפוריה התפרסמו במגזינים וכתבי עת רבים: "מוטיב", "אחריך נרוצה", "בין סגול לתכלת", "יקום התרבות", "קול ההמון", "סלונט" ועוד.
התחרות מחברת: עמית דרבקין חן עריכה לשונית: ליאת וייסר
כמו בכל בוקר, עליתי במעלה השביל ונכנסתי לחצר בית הספר. התבוננתי בפליאה בעצים ובפריחה המחודשת בגינה המטופחת. "בוקר טוב גלית" קרא דניאל, מהצד השני של החצר.
הוא התקדם לעברי בריצה. לפתע נעצר בפתאומיות והגיש לי את המרפק לאות שלום.
חשבתי לעצמי, שלראות תלמידים במסכה מדי יום ולא רק בחג פורים הפך להיות עניין של מה בכך.
כמה מוזר, להתרגל לכל כך הרבה שינויים ולשגרה הזויה.
שלא כהרגלי, נשארתי באוויר הפתוח, הסרתי את המסכה שלי,
שאפתי לתוכי אויר צח וניסיתי לנחש, מי התלמיד שמסתתר מאחורי המסכה ואיך הוא מרגיש הבוקר?
ימים רבים שאני מסתובבת בתחושה, שעומד להיות איזשהו סבב של משחק כמו ברולטה רוסית. אלא שהפעם, לא אקדח איים על ראשי אלא נגיף קורונה ששבר שיא עולם ואיים בכל רגע נתון על אוכלוסיית בית הספר המדלדלת.
כשצעדתי לכיוון כיתתי הבחנתי בחברתי דנה שבאה לקראתי, טפחה על שכמי ואמרה לי, "כל הכבוד לך, גאה בך".
"האם עשיתי משהו נפלא, שאיני מודעת לו?" שאלתי את עצמי
בתדהמה. מזל שפני היו מכוסים במסכה. אחרת הייתי מרגישה במבוכה אם היו רואים את הפה שפערתי, כזה שיכול היה לבלוע זבוב.
"כל הכבוד"? "על מה"? "זכיתי במשהו"? – שאלתי בפליאה.
"על מה"? צחקה דנה בקול רם שנשמע לקול עבר.
"את עדיין בתחרות."
"תחרות?"
"כן, איך את לא יודעת, שכל חדר המורים הכריז על תחרות? וברור שכולם משתתפים בתחרות, אין יוצאים מן הכלל."
"מה יש גם פרס?" התבדחתי.
"לא שמעת? " דנה לחשה לי באוזן, "בן, הציע זוג כרטיסי טיסה
ליוון למורה האחרון שלא ידבק בקורונה במשך חמישה שבועות מהיום. שווה לא?"
"מי? בן, המורה לחינוך גופני?"
"נראה לי שיש לך סיכוי טוב להיות השורדת האחרונה" קבעה
בהחלטיות.
"איך את יודעת? "
"אינטואיציה, סמכי עלי !" אמרה דנה.
עוצמת צלצול בית הספר נשמעה וכל אחת מיהרה לעלות לכיתתה.
ברכתי את תלמידיי בבוקר טוב ושמחתי לראות שהם במצב רוח עליז. נראה היה שתפילותיי לבוקר רגוע נענו בחיוב. התחלנו
בשיעור גיאוגרפיה והדיון היה פורה.
בשיעור גיאוגרפיה אנחנו לומדים על מפת העולם, אולם, את מפת הרגשות של תלמידיי אני מתקשה לפענח דרך המסכה.
בעבר, מקרא המפה פתח לי אשנב להבין אותם, להכיל אותם, ולסייע להם. אך המסכה אטמה את החלון לנשמה והשאירה אותי מתוסכלת.
כולם השתתפו חוץ מאלי שישב בשורה השנייה, הוריד את ראשו לשולחן וטען שהוא עייף.
לפתע קם, בעט בכיסא צרח והשתולל.
עמדתי לידו וחיכיתי שיירגע.
"נמאס לי מהמסכה! " התפרץ לעברי וזרק אותה לרצפה.
"נמאס לי מהקפסולה, אני לא יכול לדבר עם החברים שלי, נמאס לי להיות סגור, מה את לא מבינה? מתי זה יגמר?"
התיישבתי לצדו ואמרתי לו בכנות, "אתה יודע לפעמים אני
מרגישה בדיוק כמוך, אני לא יודעת מתי זה יגמר. "
אלי הישיר בי מבט נדהם במשך דקה ארוכה, בעיניו ראיתי את המבט הבוטח, שכבר למדתי להכיר. הגוף שלו היה יותר נינוח וניכר שנירגע.
"את יודעת," הישיר את מבטו אלי "ניסיתי לשאול את גוגל."
לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק "מה הוא ענה לך?"
"סתם בלבל לי את המוח."
סיכמתי אתו שבכל פעם שהוא מרגיש לחוץ, הוא יכול לצאת
החוצה לשתות, לשטוף את הפנים, לנשום אויר ולחזור כשהוא
רגוע לכיתה.
עם הצלצול הסתיים השיעור, והתחיל שיעור אזרחות.
כחלק מהשיעור למדנו על שמירת כללים וחוקים במדינה.
מימי לא הפרתי חוק. אולם, במקרים רבים, מצאתי את עצמי, לא שומרת על מרחק שני המטרים.
זה קרה, כשחיבקתי את כתפה של הילי, כאשר עמדה מול הכיתה והקריאה להם הצעה שכתבה בנושא "עידוד לבידוד".
עיניי הוצפו בדמעות לאור המאמצים עליהם התגברה הילי לנוכח קשיי הקריאה והכתיבה שלה.
בעיני, התמודדות עם קשיים, נוטעת בנו את האומץ לעמוד מולם ולצאת מחוזקים. מלבד זאת, ההתמודדות עם שגרת הקורונה גילתה גם את הטוב שבאדם, חיזקה את הקול השקט והעוצמתי בקרב התלמידים והפיצה אור של חברות, אכפתיות, סובלנות.
הצלצול הגואל נשמע והתלמידים יצאו להפסקה.
כשאלי חזר מההפסקה הוא קרא בקול " המצאתי כינוי חדש למי שהתגלה כמאומת לאחר בדיקת האנטיגן נקרא לו "שני קווים" ולמי שלא נדבק, הצמיד את הכינוי "קו אחד"."
דודי לקח על עצמו תפקיד חדש והקפיד לשאול אותי בכל יום: "תגידי, אז מה את היום קו אחד או שניים?"
התשובה שלי תמיד הייתה "אם הייתי שניים, נראה לך שהייתי
מגיעה לבית הספר?"
"אני תמיד אחת, האחת והיחידה." הוספתי בקריצת עין.
בהפסקה השנייה יצאתי החוצה למסדרון הארוך והמרווח יחסית. דלתות הכיתות הסמוכות נפתחו לרווחה וגל של תלמידים רועשים במסכות יצאו אל החצר.
שובל אחת מהקולגות שלי יצאה אף היא למסדרון ואחריה מורות נוספות. היא שיתפה אותי בקול מודאג מאוד, שזה יהיה איום ונורא אם היא תידבק.
"רק זה חסר לי, " היא אמרה בפנים מאוד מודאגות, "יש לי אמא מבוגרת שהמערכת החיסונית שלה לא תקינה. אם לא אלך
לבקר אותה, מי יטפל בה?"
"וחוץ מזה" הוסיפה בקול חסר אונים, "נמאס לי מכל הבדיקות האלה? מתי כבר תעלם הקורונה הזו?"
נילי אחת המורות התפרצה לתוך השיחה שלנו ואמרה בקול
מודאג "אני פוחדת להיות חולה, כי מי יטפל בילדים הקטנים שלי? בגלל זה אני נבדקת כמעט כל יום."
"מה יעזרו לך כל הבדיקות הללו"? אמרה עדן, המורה לאומנות, שהצטרפה לשיחה שלנו "בקצב הזה שבו כל יום נכנסים מורים ותלמידים לבידוד יסגרו את בית ספר, מי בדיוק יישאר?"
"נראה לך, אני חושבת שאת ממש מגזימה," חייכתי לעברה "לא יסגרו את בית הספר, אם רק העציצים יישארו והם יחלו בקורונה".
עדן באה לענות לי, אבל השתתקה כששמעה את מעין אחת המחנכות משתעלת ללא הפסקה למשך שניות ארוכות.
"מה יש לה"? היא פנתה אלי בדאגה "היא חולה, אז למה היא
באה, למה היא לא נשארה בבית"?
"אוי באמת" עניתי לה. מה עכשיו כל שיעול יכניס אותנו לפחדים וכוננות"?
עדן הידקה את המסכה שלה באופן כזה שכבר פחדתי שיש סיכוי שתיחנק.
הימים חלפו, הצמחים בעציצים המשיכו ללבלב ולצמוח אבל
אוכלוסיית בית הספר הלכה והידלדלה, המורים התעייפו ונִשְׁחְקוּ
ועמדו על סף קריסה מפני שלא רק שלימדו בכיתתם אלא התבקשו להיכנס לכיתות נוספות, אני נכנסתי בכל יום ללמד בכיתות רבות במקום המורים שנשארו בבידוד הביתי.
דנה התעניינה במערכת המשתנה שלי בכל בוקר, ולא יכולתי שלא לתהות לפשר ההתעניינות הבלתי פוסקת ולכן אמרתי לה "את יודעת דנה, את לא תמיד חייבת להיות צודקת".
"אני תמיד צודקת פסקה בהחלטיות, אבל באיזה עניין?"
"אולי תפסיקי כבר, את מודאגת מהכניסה שלי בכל יום לכמה
כיתות, את יודעת בדיוק כמוני שזה מקטין את הסיכוי לנצח בתחרות."
"אני מודאגת? אמרה בהיתממות "את עדיין כאן, לא? את שומרת יפה מאוד על מצב יציב ושיגרתי."
הדברים שדנה אמרה הזכירו לי שבכל מקרה, קיבלתי החלטה לשמור ככל יכולתי על שגרה יומית בחיק משפחתי וגם בבית הספר.
בוקר אחד, התעוררתי והייתי בטוחה שהקורונה דפקה על דלתי ושגם בי דבק הכינוי "שני קווים". אבל זה לא היה הנגיף. סתם וירוס. נראה לי שנשכח מאתנו שיש עוד מחלות בעולם.
לאחר כמה ימים, הסימפטומים חלפו ואני צעדתי שוב במעלה הדרך אל הכתה ואל התלמידים שלי, כשבידי אסמכתא של בדיקה שלילית.
התחלתי לטפס במעלה המדרגות לכיוון חדר מורים ואז הבחנתי בדנה שחיכתה לי בחוסר סבלנות.
"מה יהיה את שוב יצאת שלילית?" דנה שאלה אותי.
"אם תמשיכי ככה, נאלץ לדווח עליך למשרד הבריאות, יכול להיות שתצטרכי לתרום דם למדע".
"לתרום דם, "אני מורה לתנ"ך בכלל? מה לי ולמדע? "
"נראה לי, שאולי הקורונה פסחה עליך אבל לא התסמינים המעידים על בעיות בהבנה."
"מה? אני בכלל לא מבינה מה את אומרת?"
"מה את לא מבינה?" צעקה דנה, "את שמה לב שאת עדין
שלילית? "
דנה, הידועה כשחקנית שבינינו, הכריזה בקול נמוך
"כולם כבר במתח. כמו באמצע הפרסומות בתוכנית הגמר של
הישרדות."
"למה מתח?" עדיין לא הבנתי מה היא רוצה ממני.
"מה לא ברור, כולם התערבו ביניהם מי השורד האחרון."
"אז, אני עדיין בתחרות?" חייכתי מאוזן לאוזן, אבל מיד חזרתי לשמור על ארשת פנים רצינית.
"תגידי, מה יש לך?" היא ענתה לי. "השתבש לך המוח? אמרתי
לך, שיש לי אינטואיציה".
"נכון לעכשיו", היא לא התאפקה וחיבקה אותי בהתלהבות, "את מדורגת בשלישיה המובילה."
חלפו חמישה שבועות. יום סיום התחרות הגיע, כל המורים הוזמנו לטקס חגיגי בחדר המורים. יושבת ראש ועד המורים פתחה את המעטפה הנוצצת ובה שם הזוכה בתחרות.
"המנצחת בתחרות, השורדת האחרונה, שלא נדבקה בקורונה"
היא הכריזה בהתרגשות – "גלית".
כל העיניים ננעצו בי, כמה שניות של דממה ואחריה מחיאות כפיים סוערות.
שנים שלא זכיתי בתחרות. הפרס היה בהחלט שווה.
המחשבה הזו, לקחת את בעלי ולצאת לחופשה באמצע הקורונה, להתנתק ולשכוח הכל בלב הסערה, חלחלה לתוכי וגרמה לי להתרגשות ושמחה.
כבר דמיינתי אותנו בכל ערב בטברנה יוונית אחרת.
שבועיים לאחר מכן, בבוקר הטיסה, המזוודות ארוזות, ישבנו במרפסת ביתנו לשתות קפה אחרון לפני הטיסה.
התבוננות חטופה בהודעות בטלפון שלי הותירה אותי לבנה כסיד. "הכל בסדר? מה קרה"? שאל אותי בעלי.
התבוננתי בו בתדהמה. קמתי ממקומי. פניתי לחדרי.
לא הבנתי למה זה קורה לי? למה זה מגיע לי?
"אני שני קווים" עניתי לו.