עינת לביאד | עיניים פקוחות

בלוגרית, כותבת תוכן ב"דרך העיניים שלי", מצלמת, מציירת, מגדלת שלושה ילדים, שני כלבים, חתולה וארנבת.



עיניים פקוחות


ציון פוקח את עיניו כל בוקר בשעה חמש וחצי, אין לו צורך בשעון מעורר. המוח שלו פשוט אומר לגוף להתעורר. הוא נועל נעלי בית, עונד את השעון, מרכיב את המשקפיים והולך להרתיח בקומקום מים. יש בקרים בהם הוא עדיין מחפש בידיו את אולגה, ומגלה שהמיטה ריקה. יש גם בקרים בהם הוא לא מזהה את החדר בו נמצאת המיטה. נכון, הוא בן 81, אבל זו לא הזיקנה, אין לו בעיות שיכחה, לפעמים הוא חושב שאולי זו בעצם הבעיה, שהיה קל יותר לשכוח מה היה או מי היתה ומי איננה ומי אתה. הוא מתקשה לזהות את החדר רק בגלל שזו סביבה חדשה, עברו רק ארבעה חודשים מאז שעבר למתחם הדיור המוגן וההתאקלמות יכולה להיות לפעמים קשה. מאז שאולגה נפטרה חלפו שישה חודשים, והילדים חשבו שדיור מוגן יהיה הפתרון הכי מתאים. הם חושבים שלא נכון לו להיות לבד, ושכדאי שיהיה תחת השגחה, במקום שמציע פעילויות, עניין וחיי חברה.


ציון משתדל ועושה ככל יכולתו להפוך את החדר הזה לבית שלו. הוא משקה את העציצים במרפסת, מטייל ברחבי המדשאות, ואפילו על הקירות הוא תלה תמונות. לא את של אולגה. אותה עדיין קשה לו לראות. כשהוא שוכב על המזרן בבוקר ועושה התעמלות, הוא מחליט ובוחר לעצמו פעילות, אליה ילך בשעה הקבועה, הם צודקים, באמת חשובה לו שיגרה, עניין, חֵברה.


פעם בשבוע, הוא הולך לחוג כתיבה, למרות שזה לא באמת מעניין אותו, זה רק בגלל שזה מה שהיא אהבה. 63 שנים הם היו נשואים, עשו הכל ביחד, ואשר הוא יגר לו-הגיע, הפחד. בחוג הכתיבה הוא יושב ליד שושנה, דיירת ותיקה, היא אלמנה כבר 15 שנה, היא סיפרה לקבוצה שהיא רוצה לטוס עם בִתה לניו יורק לבקר משפחה, והוא צחק איתה ואמר לה שאם קר לה כל כך פה כל הזמן והיא לא מפסיקה להתלונן על המזגן אז כדאי שתסתובב שם עם שמיכה, ושנראה לו שזה יתאים לה, כמו שכמיה, שתגרום לה להראות כמו גיבורת על, או נסיכה. שניהם צחקו, והיא הבטיחה לו בשקט, שאף אחד לא ישמע, שתביא לו שוקולד, וביקשה שלא יתגעגע אליה יותר מדי ושלא יתן למישהו אחר לתפוס את מקומה מיד, שישמור לה עליו כי נעים לה לשבת לידו, כי בעצם הוא בחור די נחמד. ציון רצה לחייך אבל הרגיש שזה לא מתאים, כי מה איתו, ממתי הוא צוחק עם נשים? ואז היא עשתה מין פרצוף כזה מצחיק והמנחה של החוג ביקשה ממנה שתפסיק והם הרגישו כמו שני ילדים נזופים וזה ריכך לו בפנים את כל הכיווצים. ואז המנחה של החוג ביקשה שהוא יקריא מה שהוא כתב. הוא הסתכל על הדף הריק והדף הריק הביט עליו. אז הוא עצם את העיניים ונתן למלים לזרום, הם יצאו לו מהבטן אל הפה והעבירו בו גל של חום.


"כל זמן שהעיניים של האדם פקוחות," הוא אמר בקול קצת שבור מרעידות "הוא כל הזמן רוצה עוד, הוא כל הזמן ממשיך לרצות".


"פששש, ציון, אתה ממש משורר, העברת בי צמרמורת של קור בכל הגוף", היא אמרה.


ציון צחק מלוא הפה וענה:


"רוצה שאני אביא לך שמיכה?"



הערת המערכת: עינת לביאד מצליחה לשרטט ביצירתה תהליכי שבר וצמיחה אנושיים שחווים אנשים במהלך הגיל השלישי, בלא שהיא נופלת לקלישאות פרוזאיות. תהליך השינוי שעובר ציון, גיבור הסיפור, הוא זעיר מבחינה עלילתית, אך משמעותי מבחינה רגשית, וזו מעלתו הגדולה של הסיפור שלפנינו: היכולת לחולל שינוי אמין ומשכנע, באופן שמשרת היטב את המבנה העלילתי הקצר ותומך בו.

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

שושנה ויג

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

סאוסן מוסא - עורכת ספרות ערבית

חגית בת אליעזר

אמנה עריאן

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

ד"ר נורית צדרבוים

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים