אנתולוגיה אמנותית-ספרותית בעקבות חייו ומותו של האמן והרקדן איימן ספיה ז"ל
أيمَن صَفيّة
لِحَضرة رُوحَك وَذِكرآك الخالِدَة
אנתולוגיה דו-לשונית לזכרו של איימן ספיה ז"ל
בעריכת: ד"ר ניקולא יוזגוף-אורבך
מקור: דף האינסטגרם הפרטי של האמן
איימן ספיה ז"ל, נולד בכפר יאסיף, בן למשפחה ערבית מוסלמית. כבר בגיל 12התגלה כרקדן מוכשר וכאמן ייחודי. מסלול חייו כרקדן מקצועי החל בקיבוץ געתון אצל מייסדת להקת המחול הקיבוצית, יהודית ארנון, שהעניקה לו את הכינוי 'בילי אליוט הערבי. איימין נחשב לרקדן הערבי הראשון בארץ שפיתח קריירה מקצועית בארץ, ובהמשך דרכו המקצועית הוא נסע להמשיך ללמוד בבריטניה, שם גם הקים להקת מחול עם רקדנים פלסטיניים נוספים. איימן רקד בבמות החשובות ביותר בעולם ונחשב לכוכב עולה בעולם המחול בארץ ורחבי העולם. בשנתיים האחרונות לחייו שב לארץ כדי לפתח את תחום המחול במגזר הערבי ולימד בקיבוץ געתון ובבית הספר 'אלמאל' בנצרת. במותו, היה בן 29 בלבד, כוכב מחול בעל תלתלי פחם שופעים, שנסחף בים, נאבק בו וטבע.
איימן ספיה היה אדם אהוד בחייו ובמותו, ונגע לליבה של החברה הישראלית והפלסטינית וריגש רבים בעולם הערבי ובעולם בכלל. שפתו היתה תנועות גופו ואמנותו, שהולידו רגש, להט ואהבה. כך תקשר עם הסובבים אותו והפיץ חופש, אומץ ושמחה. עם היוודע דבר מותו של איימן, מערכת 'קול ההמון' חשה מחויבת אמנותית ומוסרית בהפקתה של אנתולוגיה לזכרו שעוסקת בחייו, במותו ובאמנותו, שתנציח את מפעלו, את האהבה לה זכה בחייו ובמותו ואת דרכו .
לקול הקורא שפורסם בנושא: 'בעקבות חיי ומותו של איימן ספיה' נענו 109 יוצרות ויוצרים, אמנים ואמניות מכל הקשת הפוליטית, הדתית והעדתית בישראל. מערכת 'קול ההמון' בחרה את היצירות ששיקפו את עשייתו האמנותית של איימן ושהנציחו את זכרו ואת ייחודיותו. יהיה זכרו ברוך.
نور هيب
תושב הכפר הבדואי טובא-זנגריה שבגליל. בן 24, סטודנט לאמנות, אמן, צייר, קליגרף ומעצב. לומד באופן עצמאי טכניקות שונות באמנות בשאיפה להביאה קרוב ככל הניתן לגבולות הדמיון. מנסה לבטא את מחשבותיו ורגשותיו דרך אמנותו, במגוון סגנונות: עפרונות, צבעי שמן, אמנות דיגיטלית.
נור הייב | זריחת הנפש מתוך שקיעת הגוף
סאוסן מוסא
ילידת 1984. נשואה ואם לארבעה ילדים. תושבת היישוב נחף, בגליל. סטודנטית לספרות. כותבת שירים בעברית ובערבית. שיריה פורסמו בכתבי עת מקוונים שונים.
סאוסן מוסא | "حلم" يرقه حلمت لمس السماء لتراقص النجوم وتداعب الغيمات بعزم، بأصرار وكبرياء غزلت شرنقه الحلم حتى حلقت بجناحا الأمل نحو العلاء تسعه وعشرون خطوه، تقدمت دون رادع او انحناء فوق شاطئ عتليت وصلت تجاهلت امواجهه الهيجاء بخطوات جريئه تقدمت لم تسترق نظره للوراء فحضنتها مياه البحر وعانقتها عناق الأحباء اربعه ايام قد مضت شعر بفراقها الأعزاء دموع الفقد ذرفوها لرحيلها رفضوا الأصغاء ما أصعب ما قدر لها لكن لا مفر من القضاء بطيب الذكر تداولوا ذكرها والكل يردد بالدعاء جميله عاشت في روحها بأحساس لبت لموهبتها النداء يا سماء كنت لها حلما فأحسني ضيافه الكرماء.
ד"ר רתם לוז
פסנתרנית, מלחינה ומוסיקולוגית. בעלת תואר שלישי מהאוניברסיטה העברית. מרצה במכללה האקדמית צפת משנת 2009. המחקר שלה משלב ניסויים בקוגניציה וראיונות עם המלחינים. רתם הפיקה מספר אלבומים מיצירותיה ויצירות אביה, המלחין יחזקאל בראון, וחיברה גם ספר עליו ביחד עם פרופ' יהואש הירשברג. הספר יצא לאור בשנת 2016.
ד"ר רתם לוז| מכתב לאיימן ספיה
לאיימן היקר
לא הכרת אותי ולא הכרתי אותך. צר לי שלא נפגשנו.
הייתי רוצה לזכור לא את סיפור מותך הדרמטי, אלא את סיפור חייך.
גופך חזר אל האדמה עליה גדלת, אך נשמתך וזיכרונך ימשיכו להמריא מעלה מעלה.
התנועה הנפלאה שהייתה תמצית חייך לא טבעה בים.
היא תמשיך להיטבע ולהעמיק בלבבות. כך גם בליבי שלי.
אתה מגלם בשבילי את תמצית היופי, השלמות החיצונית והפנימית. לכן מבחינתי אתה חי וכך תחיה לעולם.
איימן יקר, חשבתי עליך נישא ומתערבל בין הגלים בחופש מוחלט, נשמתך החופשית והחפה מכל קלקול ורוע תינשא מעל לים ותמריא עם השחפים. אולי אי שם, נשמתך תיפגש עם נשמתי, ותרקוד לצלילי המוסיקה והמילים...
ירדת כמלאך לחיות בינינו עשרים ותשעה אביבים
ריחפת בתנועות מושלמות והענקת לנו יופי, אור וטוב.
צר לי עליך אחי איימן,
תמשיך לרחף בינינו, בעולמנו הפגום, השרוט, המדמם.
ותזכיר לי את הדברים שלמענם אמשיך לחיות.
רתם
לירית גרובר
דוקטורנטית לפילוסופיה של הרגשות באוניברסיטת חיפה, עובדת בימים אלה על ספר שירה שני, 'לאפות חבצלות בשמש'.
לירית גרובר| מַיִם
דְּמוּתך נוֹשֶׁבֶת
כְּמוֹ נְוֵה מִדְבָּר נִשְׁעָן עַל אֵשׁ
קֵפֶל מִן הָאֹפֶק הַדַּק
בְּיָם הָאֵין-סוֹף הַנִּבְלָע.
עוֹד מִן הַשֶּׁקֶט
שֶׁל הַבֹּקֶר
מִן הַקּוֹרֵן שֶׁל הָעוֹלָם.
וְאַחְדוּתְךָ שֶׁלֹּא יוֹדַעַת
לְסַפֵּר עַל עַצְמָהּ
מַרְכִּיבָה עַל הַתְּנוּעוֹת
אֶת עוֹנוֹת הַשָּׁנָה
מְדַבֶּרֶת בַּשָּׂפָה חוֹלֶפֶת
שֶׁלֹּא לְהַכְבִּיד
עַל אִישׁ.
וּבְתוֹךְ כָּךְ
כָּל כֻּלָּהּ שַׁיֶּכֶת
לִתְנוּעַת הָעֲנָפִים
וְלִקְצִיפַת הַשֶּׁמֶשׁ
אֶל הַפְּקַעַת הַפִּלְאִית
כִּי תֶּפֶר מִן הָאִי הַפְּנִימִי
רַתּוּק אֶל הַזְּרִיחָה.
בנימין גל
נולד ב-1997. אוהב ספר וכתיבה. כותב בעיקר שירים וסיפורים קצרים. עובד במערכת הביטחון ולומד באוניברסיטה הפתוחה לימודי מזרח תיכון. בעבר פרסם שירים בכתבי העט המקוונים "בגלל" ו"נקודה פסיק".
בני גל | מֵעַכְשָׁו תִּרְקֹד בַּיָּם
כָּל פִּסַּת שֶׁמֶשׁ עַל בְּגָדֶיךָ
הָיְתָה לִי כִּנְשִׁיקוֹת
שְׂעָרְךָ הַמְּתֻלְתָּל נִזְרַק
כִּלְאַחַר יָד אֶל כְּתֵפֶיךָ הַשְּׁזוּפוֹת
כְּמוֹ שֶׁל אֵל יְוָנִי
שֶׁל אָדוֹנִיס אוּלַי,
לֵבַנְטִינִי.
זִהִיתָ אֶת פָּנַי הַמְּטֻשְׁטָשׁוֹת
מִקֶּצֶף הַיָּם
וְרַצְתָּ
גַּם בְּרִיצָתְךָ הָיָה מִן הָרִקּוּד
זָרַקְתָּ אוֹתִי אֶל הַחוֹל
אֶל הַחַיִּים
וְרָאִיתִי אוֹתְךָ מְחוֹלֵל בִּתְנוּעוֹת עֲדִינוֹת
בֵּין הַגַּלִּים.
לוּ הָיָה לִי אֶת הַכּוֹחַ לָרוּץ אֵלֶיךָ בַּחֲזָרָה
לָחוּג אִתְּךָ בְּרִקּוּד לְזוּג
אֲבָל רַק צָפִיתִי בִּשְׁרִירֶיךָ
הוֹפְכִים לַאֲבָנִים.
בִּילִי אֵלִיּוֹט קָרְאוּ לְךָ
בִּילִי אֵלִיּוֹט מֵהַכְּפָר
עַכְשָׁו אַתָּה בִּילִי אֵלִיּוֹט
שֶׁל הַיָּם.
עומר ויסמן
עומר ויסמן בן 36 רווק. עוסק בכתיבה לסוגיה, במוזיקה, ובאמנות חזותית. פרסם שירה פרוזה והגות ברוב כתבי העת בארץ ובכמה מגזינים בינ״ל. בוגר המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה.
עומר ויסמן| ***
הָרִיק שֶׁנִּזְרַק
לְעוֹלָם מְעֻקָּם
רוֹקֵד עַל חוֹמָה
מְקַפֵּץ אֶל קַו
מְטַפֵּס עַל גָּדֵר
מִצַּד אֶחָד חֲלוֹם
צַד שֵׁנִי שִׁבְרוֹ
חַיָּב לְהַמְשִׁיךְ
מָחוֹל לְהַרְאוֹת
גַּם עַל מְשִׁיכַת
חֶבֶל דַּק יָכוֹל
עַד אֲפִיסַת כּוֹחַ
הַכְּבִידָה לְכַבֵּד
אֶת הָעוֹלָם וְלֹא
עַקְמוּמִיּוּת שֶׁל
שְׁכוֹל הַכִּשָּׁרוֹן
לַעֲמֹד כְּצִפּוֹר
חַשְׁמַל עַל תַּיִל
אַנְדַּרְטָה רַבַּת
צוּרוֹת וְצַעַר
מיכל זק
אמא לשלושה בנים, בעלת תואר ראשון בעיצוב ותואר שני במנהל עסקים, עוסקת בכתיבה וביזמות חינוכית. מספר שירים וסיפורים התפרסמו בכתבי העת "הליקון" ו"מוטיב".
מיכל זק | נֶצַח
גיא וחסן עלו לשמים בדיוק באותו יום. אפילו באותה שניה, אם רוצים לדייק.
בעצם, לא בדיוק באותה שניה, כי הלב הצעיר של חסן המשיך לפרפר עוד כמה שניות אחרי שהלב של גיא הפסיק לפעום, אז טכנית זה באותה דקה. נניח.
שניהם הכירו את הבחור שפוצץ אותם, אם אפשר לקרוא לו בחור.
לא בטוח מי הכיר אותו טוב יותר: חסן, שהיה האחיין שלו, או גיא, שבמשך כל ששת החודשים האחרונים אסף עליו מידע והעביר עליו תדריכים לחיילים שלו.
בכל מקרה לשניהם זה לא עזר. הבחור פוצץ את עצמו עליהם ושניהם עלו לשמים.
את גיא הוא התכוון לפוצץ.
גיא היה החייל שבא לעצור אותו. הוא הגיע מוכן וממוקד והיה דרוך וערני, כל הצוות שלו התאמן שבועות על המבצע, ורק שבריר שניה הפריד בין הצלחה גדולה וכותרות בעיתונים ובין הפיצוץ שהעיף את גיא שלושה מטר למעלה והצידה, שלם מבחוץ אבל מפורק מבפנים.
בשביל חסן זה היה סתם חוסר מזל. הוא היה שם ממש במקרה. הגיע לשחק בפלייסטיישן החדש של הבן דוד שלו. הם היו עסוקים בלהחליף בטריות בשלט, שהיה קצת שבור ולא נסגר טוב. חסן רץ החוצה להביא איזה חוט ברזל שהיה זרוק בחוץ,
ואז: בום.
אבל לא על זה רציתי לספר.
אז גיא וחסן עלו לשמים באותה דקה, ובמקרים כאלה תמיד יש בעיה, את מי מקבלים קודם: את גיא, שהוא מבוגר יותר וגם יהודי, בכל זאת אלוהים וכל זה, או את חסן, שהוא רק בן עשר ואין לו הרבה סבלנות.
וככה יצא ששניהם עומדים להם שם, בקבלה של השמים, ומסתכלים על מלאך הקבלה, שמסתכל עליהם, מסתכל על הניירת שלו, ולא יודע מה לעשות.
"סליחה רגע" אמר הפקיד קבלה.
הוא ניגש הצידה להתיעץ עם עוד מלאך, מלאך נקבה. כאילו- מלאכית, אבל היא לא היתה ממש מלאכית, כי מלאכית קוראים למישהי ממש ממש יפה ועדינה, והיא היתה סתמית כזאת, מלאך רגיל עם שדיים.
הם התלחשו ארוכות ועם תנועות ידיים, באיזשהו שלב המלאך קבלה אפילו הצביע עליהם. גיא חשב שיש לו תנועות קצת של הומו, עם הידיים וכל זה, וזה הזכיר לו מישהו שהכיר פעם- חבר של חבר שעבד במלון באילת, שחייך אל גיא חיוך כזה מפתה ואלכסוני והזמין אותו להתארח במלון מתי שהוא רק רוצה.
היה מת, חשב גיא.
בלי להשתחצן, גיא היה ממש חתיך, גם כשלא לבש מדים.
אחרי כמה רגעים, הפקיד קבלה חזר לדלפק יחד עם המלאכית וקרא לקבל את חסן ראשון. גיא החליט שזה לא מקובל עליו: כאב לו הראש וגם כל החלקים הפנימיים, והוא מת, מת למשהו מתוק. אז נכון שלילד יש דימום חזק מהאף, אבל ראבק, זה רק דימום באף. נראה לו שהוא ישרוד.
"סליחה, נראה לי שאני הייתי פה קודם!" אמר גיא.
המלאך אפילו לא הסתכל עליו.
"סליחה!" גיא הרים קצת את הקול, למרות שהיה ברור שהמלאך שומע אותו.
באינסטינקט הוא חשב להרים את הנשק, אבל כבר לא היה לו נשק, והילד המעצבן עם הדם מהאף כבר התקרב לדלפק הקבלה.
"אתה חסן? בוא הנה חמודי, בוא תנגב את האף שלך"
המלאך הגיש לו טישו ורוד וחסן ניסה לנגב את הדם ומרח אותו עוד יותר על הלחי.
"איכס, בוא הנה, תן לי."
המלאך הקיף את הדלפק וניגש והתכופף לעבר הילד, וניגב לו את הדם עם עוד שני טישו, עד שהפרצוף של חסן נראה נקי יותר.
"הנה, מתוק. עכשיו יותר טוב. עכשיו קח את הפתק הזה, ואת המפתח. אתה הולך לכיוון הזה", המלאך סימן לחסן באצבע, "תמשיך ישר עד קצה המסדרון, שם יחכה לך מקסים והוא יסביר לך הכל."
חסן הסתכל על המלאך בחוסר אונים. היו לו עיניים גדולות חומות, ותספורת איומה.
"אתה הבנת, חמודי?" שאל המלאך בקול אימהי.
חסן הניד את ראשו והשפיל את עיניו.
"אתה לוקח את הפתק הזה" המלאך החזיק את הפתק מול העיניים של חסן, "ואת המפתח הזה, והולך לשמה" המלאך הצביע שוב, "ושם תפגוש את מקסים והוא יגיד לך מה לעשות. בסדר?"
חסן לקח את הפתק ואת המפתח אבל נשאר לעמוד.
כמה זמן ... חשב גיא.
"נו כבר, ילד, אתה מעכב את כולם" אמר גיא, למרות שהיו שם רק עוד מעט אנשים בתור, שהגיעו אחריהם וישבו ממש רגועים, דיברו בשקט. בטוח תיירים, חשב גיא.
"מתוקי חמודי", המלאך קבלה התכופף ממש לעבר חסן ואמר לו ברכות "ילד חמוד, אין פה אבא ואמא, אתה הגעת לפה לבד, נכון? אבל מקסים ידאג לך, אל תדאג. אתה רואה שם את המסדרון? עכשיו אתה הולך לשמה ופוגש את מקסים והוא יתן לך שוקולד. בסדר חמודי?"
חסן הינהן והסתכל על המלאך, הסתכל על גיא, אבל לא זז.
"יאללה יעלי, לעבודה", המלאך הרים את הראש והרים את הטון ודירבן את המלאכית שנראתה כאילו היא הסגנית שלו או העוזרת שלו לצאת מאזור הדלפק אל חסן ולקחת את הילד משם.
"תודה לאל", אמר גיא כשהוא תופס את מקומו ליד הדלפק לאחר שיעלי, כך מסתבר, הובילה את חסן ביד שלה, הלאה משם.
הפקיד קבלה חייך.
"הי", הוא אמר לגיא והתחיל לפשפש בניירות שהיו לפניו.
גיא היה בטוח שהוא מוכר לו.
"תגיד לי, אתה לא עבדת פעם במלון באילת?" שאל גיא.
המלאך לא הרים את העיניים."אהה", הוא המהם.
גיא לא הבין אם זה כן או לא. אבל הוא לא רצה לחזור שוב על השאלה. הוא חיכה.
המלאך תלש דף מחוברת טפסים כזאת, שהדף תמיד נקרע טיפה'לה עקום למעלה, והגיש לגיא:
"תמלא בבקשה את הטופס" הוא הושיט את הנייר לגיא והביט לגיא ישר לעיניים.
גיא התעלם מהמבט והביט בטופס. טופס קבלה / בוגר. זה נראה כמו טופס של משרד הפנים.
"מה זה? " שאל גיא.
"טופס קבלה", אמר המלאך.
גיא הרים את העיניים והמבטים שלהם הצטלבו לשניה, וגיא היה עכשיו עוד יותר בטוח שהוא מזהה אותו.
"אתה לא חבר של " השאלה של גיא דעכה בקצה, כי הוא לא הצליח להזכר בשם של רועי.
"אההמ, כן. אתה מתכוון לרועי יצחקי."
"וואלה, נכון" על פניו של גיא התפשט חיוך של מי שהמוח שלו התעורר לפתע, "פגשתי אותך פעם באילת, נכון ?"
עכשיו הוא כבר ממש היה בטוח שזה הפקיד קבלה ההומו שעשה לו עיניים גם במלון וגם אחר כך בערב בבר של המועדון ריקודים.
"אז מה אתה עושה פה?" שאל גיא
המלאך משך את הכתפיים לאחור וסובב את הצוואר, לפני שהוא ענה.
"נדקרתי. אתה זוכר לפני שנתיים את הדקירה במועדון בבאר שבע?"
גיא לא זכר אבל הוא הנהן.
"כבודו", חייך המלאך והצביע על עצמו.
אהה. גיא ניסה להבין את ההגיון של המקום הזה.
"אז מה, קיבלו אותך לעבודה פה."
"בטח, על בסיס כל הנסיון שהיה לי, איך לא יקבלו?" השויץ המלאך.
"ברור, ברור" אמר גיא. "אתה זוכר אותי?"
"מממ, אני לא בטוח. למרות שעיניים כאלה לא שוכחים כל כך מהר", אזר הפקיד המלאך אומץ והשפיל עיניים במבוכה מפתיעה.
גיא הרגיש מוחמא אבל לא בנוח.
"איך אמרת שקוראים לך?" הוא שאל
"דויד. במילרע."
"טוב, דויד. אז תגיד לי, מה זה פה? לאן הגעתי?" גיא רצה לקבל תשובה ברורה מה זה המקום הזה, שלפי ההגיון הוא סוג של גן עדן, אבל בכלל לא מה שהוא ציפה- אין שום אור לבן ואין עננים על הרצפה, סתם מקום נקי ומסודר קצת יותר מקופת חולים.
"לעולם הבא, חמודי, כמו שהבטיחו לך" לא היה ברור אם המלאך מדבר בטון ציני או באמת מפרגן.
החמודי הזה לא בא טוב לגיא אבל הוא הבליג.
"ואיך זה הולך פה? "הוא שאל
"אותו דבר" אמר המלאך דויד.
"כלומר?" שאל גיא. למה אני צריך לדובב אותו?
"כלומר: אותו דבר כמו קודם, רק שאתה מגיע לבד, בלי המשפחה שלך. בדרך כלל, למרות שיש מקרים. אתה ממלא את הטפסים, ממיינים אותך, מסדרים לך מגורים ועבודה לפי כל ההתאמות, והכל אותו דבר כמו מקודם. אתה תראה, ממש סבבה פה." הוא כמעט הוסיף "וגם אני פה" וקריצה, אבל זה נראה לו למתוח את החבל קצת יותר מדי. בכל זאת גבעתי, סטרייט, עם טראומה, מה אני צריך שיתעצבן עלי כבר בפגישה הראשונה שלנו? אז הוא הוסיף סגיר כללי כזה "אתה תאהב את זה פה, זה מותק של מקום".
המילה מותק הזכירה לגיא שהוא רעב מת. אבל יותר משהיה רעב מת, הוא היה מוטרד.
"מה זאת אומרת אותו דבר, הכל אותו דבר? ומה עם גהינום?"
"חחההה", צחק המלאך דויד במילרע, "כולם שואלים דווקא על הגהינום, וואלה, אין גהינום, וגם אין גן- עדן, אם אתה שואל."
"אין גן עדן, אה?"
גיא לא ידע מה לחשוב. הוא לא ידע אם זה טוב או רע, אבל זה בהחלט הרגיש לו רמאות אחת גדולה, וזה עשה לו בחילה אמיתית בבטן.
"יש פה משהו לאכול אולי, אני רעב מת." אמר גיא
"רעב מת ", צחק המלאך הברמן "טו-אוב, אתה".
"נו, די, באמת, מה אוכלים פה?" גיא הרגיש נורא.
המלאך הסתכל על השעון שלו, שנראה כמו חיקוי של מותג יוקרתי, ואמר:
"בשתים עשרה וחצי ארוחת צהרים. זה אחרי שאני אמצא את המפתחות שלך. מילאת את הטופס?"
"אה, לא" אמר גיא במבוכה, "יש לך עט?"
דויד הגיש לו עט פרקר אדום. דגם וינטייג' כזה. מוזר. הכל עבר בראש של גיא כל כך מהר. רק לפני שעה הוא היה למטה, דרוך, מוכן, אורב, והנה הוא פה, מפטפט, למעלה, רחוק מכולם, מנועה. אבל בכל זאת רעב. ממלא טופס של משרד הפנים של השמים, או מה שזה לא יהיה.
"הזוי," הוא אמר לעצמו ומילא את הטופס בכתב יד נוקשה.
"תגיד" הוא קרא למלאך, אבל דויד כבר לא נראה בסביבה. אולי הלך לחפש את המפתח? גם המלאכית השניה לא נראתה. יעל קראו לה? אחלה שדיים.
גיא מצא את עצמו לבד בעולם הבא.
הוא הניח את העט והביט מסביב. היה שקט, דממה. גם האחרים בתור, שהתחילו להצטבר, נשמעו לו שקטים מאד. כולם דברו בשקט ונראו רגועים למדי, למרות שפה ושם טפטף להם דם מאחד האיברים. מבעד לחלונות נראו גגות וחצרות ושבילים וצללים של אנשים, וגם הם נראו מאד מאד שקטים. הוא לא ידע אם זה בגלל שהוא מאד מאד רחוק מהם או שהם באמת לא מרעישים בכלל. זה הרגיש כמו משחק השקט, או כמו בספריה הציבורית, או כמו חדר מתים. חדר מתים, הוא חשב לעצמו, אם זה לא היה מצחיק.
דויד הופיע משום מקום, משקשק בצרור מפתחות, מצחקק, ואחריו מישהו חדש, מבוגר יותר, אולי בגיל של אבא שלו נניח, לא, בעצם קצת פחות. הוא היה נמוך יותר, בעל שיער שחור ועיניים בהירות, שזוף בצורה לא הגיונית. הוא העביר את מבטו מדויד אל גיא ובחזרה אל דויד.
"חמוד" החדש מילמל מתחת לשפה העליונה.
"אז מה", אמר גיא בטון גבוה ואלים קצת, "אפשר לקבל קצת הסברים? לאן אני הולך מפה? מה בכלל עושים?"
המלאכים הביטו זה בזה במין חיוך פרטי. אבל אז המלאך המבוגר תפס את עצמו, פנה אל גיא בקול רגוע עם מבטא מוזר ולא מוכר, ואמר:
"הי גיא, אני אלברט." הוא הושיט לו יד, "אני המדריך שלך בשבועיים הקרובים. אני אדאג שתתאקלם פה, שתמצא את כל מה שאתה צריך. אני אנחה אותך לאן ללכת, איפה אוכלים, מתי התורנות של המקלחת, ואיפה אתה יכול לפגוש את המכרים שלך."
"מכרים? " נדרך גיא.
הוא לא חשב על זה לעומק, אבל בטח הוא מכיר פה כל מיני זקנים. סבתא רבא, דודה ברכה. וגם צעירים! בעצם, הוא מכיר מישהי שמתה מסרטן מהשכבה שלו, דווקא היתה שווה כזאת, חכמה. מענין אם יש פה חתיכות. אה, ובטח יש פה סלבס! יש סלבריטיס שמתו כבר, כמו דודו טופז. או ...בגין.
"א-הא", המלאך אלברט הנהן ועשה פרצוף מאוכזב, כאילו כל האנשים שמגיעים לעולם הבא חושבים על אותם דברים. "אל תחשוב על זה אפילו. יש אגף נפרד למפורסמים. אתה תוכל לצפות בהם כשהם משדרים משהו מדי פעם. אבל זה רק אחרי שתתארגן על עצמך."
גיא היה מבולבל כל כך. הוא הרגיש מוצף, מסוחרר. הלב שלו דפק בקצב מהיר מאד, כאילו יש לו התקף חרדה. טפשי. עכשיו, התקף חרדה? נראה לו קצת מפגר.
"אני לא מרגיש טוב." אמר גיא.
"אני יודע." השיב אלברט.
אלברט התקרב אליו ונגע בלחי שלו. היתה לו כף יד חמה ורכה, והמגע היה מנחם ומרגיע. הוא לא חייך, אבל היה לו פרצוף מלא אמפתיה, וגיא חשב שזה באמת יפה מצידו, ושזה בהחלט יותר נעים בלי כל הציחקוקים האלה, ובלי העמדת פנים של גברים צעירים שכאילו הם יודעים הכל ושום דבר לא מפחיד אותם, ושהכל תמיד סבבה, מין סבבה מגניב תמידי.
"אני לוקח אותך עכשיו לחדר שלך", אמר אלברט בקול רך ושם לו יד על הכתף. "אתה תנוח קצת ותתקלח, ואני אקרא לך בעוד חצי שעה, ואלווה אותך לחדר אוכל. אחרי האוכל נראה איזה סדר יום כדאי לבנות לך, אולי אתה צריך קצת יוגה בימים הראשונים. אתה עושה יוגה?"
גיא עיוות את הפנים.
"טוב לא משנה, זה עוד ממש מוקדם מדי. תן לי את הטופס, כן, גם את העט- אתה יודע מה, את העט תיקח לעצמך, שישאר לך מזכרת מהיום הראשון. הוא יפה, לא? קצת וינטייג', אני אוהב אותו. יאללה, קח. נזמין אחד אחר."
אלברט החזיר את העט לגיא, שלקח אותו בצורה אוטומטית ודחף אותו לכיס.
"הילד הזה שהגיע איתך, הוא קרוב משפחה שלך? אתה רוצה שנשבץ אתכם ביחד?"
גיא פקח עיניים, מופתע. הוא היה עייף מכדי להגיב, היה לו כוח רק להחמיץ את הפה ולהרים את הגבות.
"מענין," המשיך אלברט בפטפטת שתקפה אותו." צרוף מקרים כזה לא קורה הרבה, ששניים מגיעים הנה ממש באותה דקה ולא מכירים. טוב, איך שאתה רוצה. אז מה אתה אומר? יהיה בסדר? יאללה בוא, נראה לי שאתה חייב מקלחת, דחוף."
Imagine there's no heaven It's easy if you try No hell below us Above us, only sky Imagine all the people living for today
רני רוזנטל
נשוי ואב לשניים. נולד בירושלים, שרת בנח"ל, היה חמש שנים חבר קיבוץ להב. גר בתל אביב ומחלק את זמנו בין תל אביב, אמשטרדם ורומא. מפסל: יציקות ברונזה וטבעות פיסוליות ממתכות אצילות ואבנים טובות. נקלע לכתיבה בגיל מאוחר. שיריו פורסמו ב"בטאון שירה", "מוטיב", "ליריקה", "סלונט", "פועם". ספריו: "...יותר מכל הנשים שהכרתי", 'קוראים' הוצאת ספרים 2015, "דפיקות לב" , 'הדובדבן' הוצאה לאור 2016 , "תפנית לא נכונה" 'בטאון שירה' הוצאה לאור ייצא לאור ביוני 2020.
רני רוזנטל | מִקְרֶה שֶׁהָיָה
אַמְשִׁיךְ לְהִזָּכֵר וְתָמִיד יִצְבְּטוּ בְּלִבִּי
מֶלְקְחֵי בַּרְזֶל קְפוּאִים
טֶרֶם סִיְּמוּ הַמִּלִּים לְהִפָּלֵט וּכְבָר זִנַּקְתִּי לְאָסְפָן
וּלְבַלְעָן לִפְנֵי שֶׁתַּתְחֵלְנָה לְהַדְהֵד, לֹא הָיָה סִכּוּי
אוֹתָהּ אֲמִירָה שֶׁנּוֹלְדָה וְהִזְדַּקְּנָה בְּחֵטְא
וּמִתְפַּרְנֶסֶת מִמֵּידָע קְלוֹקֵל וְכִעוּרָהּ בָּלָה
וּזְדוֹנָהּ הִתְרוֹקֵן מִתֹּכֶן
שִׁנְּתָה עוֹרָהּ בְּחֶטֶּף וְהָפְכָה שְׂנוּאַת נַפְשִׁי
כְּשֶׁיָּדִית נִתְקְלָה בְּמִסְגֶּרֶת וְדֶלֶת נִפְתְּחָה בִּקְשָׁיִים
וְאָמַרְתִּי עֲבוֹדָה עֲרָבִית לֶחָבֵר הָעֲרָבִי שֶׁלִּי
רחל מדר
נולדה בקיבוץ מלכיה וגדלה במושבה ראש פינה. חברת מושב ארבל. פרסמה עד כה שני ספרי שירה. שיריה התפרסמו בכתבי עת ואנתולוגיות. עתידה לפרסם רומן משפחתי וספר שירה שלישי.
רחל מדר | גָּלִיל
הִבִּיט אֶל הַבַּזֶּלֶת הָעֵירֻמָּה
וַהֲרֵי אִם הִרְחִיק מְעַט,
כְּבָר הֻקְּפָה שִׁלְדֵי צְמָחִים חוּמִים.
עוֹד הִרְחִיק עֵינָיו קִמְעָה וּלְפָנָיו הַבִּקְעָה:
קְעָרָה אֲפֹרָה מַהֲבִילָה.
הֵנָּה הוּא מָאלֵק בְּנוֹ עוֹלֶה בְּפָנָיו
גָּבוֹהַּ מִכָּל מִי שֶׁפָּסְעוּ כָּאן לְפָנָיו.
וְהוּא יָשַׁב כָּךְ, כְּשִׁבְּתּוֹ מִתָּמִיד,
נָטוּעַ בָּהּ וּפָנָיו סֶלַע.
לֹא הָיָה מִי שֶׁיְּבַשֵּׂר עַל מוֹתוֹ.
מִכְּבָר נִשְׁכַּח, הָיָה כִּגְדִי נֶעֱזָב
מִפְּנֵי יַלְדֵי הרועים.
מיכל עמית
בת 29, גרה בתל אביב-יפו. משוררת, סטייליסטית, מנהלת הרשמה בבית הספר לכתיבה "סדנאות הבית" של אשכול נבו ואורית גידלי. בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות וספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית. מקימה בימים אלו קבוצת משוררות הנקראת "פותחות", אנסמבל משוררות בנות דור ה-Y.
מיכל עמית| מְלַמֶּדֶת אֶת אִמָּא לִרְקֹד
עִדּוֹ מִתְחַתֵּן בְּיוּנִי, וְאִמָּא
אוֹהֶבֶת לְהָזִיז אֶת הַגּוּף. רַק יָדַיִם
הִיא מְנִיעָה כַּאֲדָווֹת בָּאֲגַם
כְּשֶׁהָרַדְיוֹ מַשְׁמִיעַ נִגּוּנִים.
הִיא יָדְעָה לִרְקֹד כְּשֶׁהָיְתָה יַלְדָּה
אַךְ מֵאָז שָׁכְחָה אֵיךְ רוֹקְדִים.
הָבִיאִי רֶגֶל קָדִימָה
אֲנִי מַסְבִּירָה לָהּ יָפֶה, וְהִיא מוֹשִׁיטָה
רֶגֶל נֻקְשָׁה. שִׂימִי יָדֵךְ
בְּיָדִי, שַׁחְרְרִי הָאַגָּן,
וְהִיא מְשִׁיבָה בִּתְזוּזַת מְבוּכָה.
אֵיזֶה יָפֶה אַתְּ רוֹקֶדֶת, הִיא אוֹמֶרֶת פִּתְאוֹם
וְנוֹשֶׁכֶת שָׂפָה תַּחְתּוֹנָה
וּמַרְפָּה מִיָּדַי וּמַחֲזִירָה אֶת רַגְלָהּ.
בַּחֲתֻנָּה נִרְקֹד, הִיא אוֹמֶרֶת,
בַּחֲתֻנָּה.
מיכל עמית| שיעור מחול
בִּרְכַּיִם מֻכְתָּמוֹת שִׁטְפֵי דָּם
וְסִימָנֵי מְתִיחָה מִשְּׁפָּגָטִים.
רָצִיתִי לְרַצּוֹת אוֹתָךְ כֹּל פַּעַם
שֶׁבְּרִיטְנִי רָעֲשָׁה בָּרַמְקוֹלִים.
לֹא הָיְתָה לִי הַגְּמִישׁוּת הָאִידֵיאָלִית
וְלָךְ הָיָה בָּרוּר שֶׁלֹּא אֶהְיֶה רַקְדָנִית
אַךְ יָדַעְתִּי לָתֵת מָה שֶׁבִּקַּשְׁתְּ
כְּבָר אָז הָיִיתִי
שַׂחְקָנִית.
ד"ר אורניה יפה ינאי
פסיכולוגית תעסוקתית וקלינית בכירה. נחשבת לפורצת דרך בחיבור בין תהליכים קליניים לעולמות העשייה והקריירה. היא יזמית (מייסדת שותפה ל'אדם מילוא', 'מדיטון אדם', 'עמי', 'לכל אדם יש שביל'), מורה, מרצה, יועצת ומעבירה סדנאות בארץ ובעולם בתחומי התמחותה. תלמידת זן, כותבת, משוררת ומציירת. מחברת רב המכר 'לכל אדם יש שביל' בהוצאת מודן 2000, שתורגם עד כה לחמש שפות. 'בטנת נפש' הוא ספר שיריה הראשון, ובו שירים שכתבה במהלך 40 השנים האחרונות
אורניה יפה ינאי | כְּמִיהָתוֹ
כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת