עדנה אפק| מן העבר - ספרים, אנשים, חוויות ותמונות ב'

ילידת חיפה, משוררת וסופרת. מרצה וחוקרת בתחומי הספרות, הלשון והחינוך. עדנה כותבת בעברית ובאנגלית ופרסמה ספרי שירה ופרוזה לילדים ולמבוגרים. שיריה וסיפוריה התפרסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות רבות, בעברית ובאנגלית. עורכת -שותפה לכתבי-עת דיגיטאליים: צמדים, צמדים צעיר, רסיסים ואחריך נרוצה

כתיבה בעידן טרום המחשב: ספרי זיכרונות[1]

עדנה אפק

כבר שנים שכמעט אינני כותבת בכתב יד.

אתמול כתבתי כמה שורות בעט על נייר.

התקשיתי בתנועת היד הכותבת.

התחושה הייתה מוזרה.

אני רגילה להדפיס.

תוך כדי חריצת הדף בעטי, חשבתי על ימים אחרים, שבהם הרביתי לכתוב.

ימים שבהם דפי נייר, עטים ,עפרונות ועפרונות צבעוניים, היו חלק נכבד מחיי.

ומהרהורים אלה נסחפתי לספרי הזיכרונות.

בילדותי, נהגנו לכתוב זיכרון לחברים ולחברות, בספר ייחודי, ספר זיכרונות[2].

ספר הזיכרונות היה כרוך יפה, בכריכה מיוחדת ובו דפים ריקים לכתיבה.

היינו מעבירים את "הספר" הזה בין חברינו שהיו כותבים בו "יצירות ספרותיות".

לרוב נכתב ה"מסר" בחרוזים ומסתיים במילים :

ממני , חברתך האוהבת (בתנאי שזאת הייתה בת שכתבה לבת אחרת) או מחברך, בן כיתתך.

עצם הכתיבה הייתה אירוע בפני עצמו ונהגנו להשקיע מחשבה ויצירתיות בכתיבת הזיכרון.

הקפדנו על כתב היד שיהיה קריא ויפה, על לשון תקנית וגבוהה ( עד כמה שהבנו מהי),

על חריזה ועל קישוט הזיכרון.

היו זיכרונות שעברו מכיתה לכיתה, כמו למשל :

על החלון ישבתי

וזיכרון כתבתי

פתאום נפל העיפרון

וזה סוף הזיכרון

את היצירות שהעלינו על הכתב עיטרנו בציורים, כמיטב יכולתנו.

היצירתיים שביננו היו מקפלים את ראש העמוד , בקיפול שקרוי "אוזני חמור".

על גבי משולש הקפל שנוצר היינו רושמים "סוד" או "כל הפותח כלב נובח"

או "סוד כמוס לפרה ולסוס".

בתוך הקפל שנוצר כתבנו "יצירות מפוארות" ופחות ראויות כגון "חמור, למה פתחת."

היו גם אלה שהיו מקוריים וכתבו זיכרונות ייחודיים.

אחד הילדים , בכיתתי, שהיה מבית דובר אנגלית, חיפש ומצא זיכרון מקורי, והנה הוא לפניכם.

את היצירה תשפטו, בעצמכם.

רקפת וורודה

כלנית אדומה

פנייך מזכירים לי

מכונת כביסה.

קשה היה עלי זיכרון זה.

הייתי קצת "מאוהבת" בילד שכתב את הדברים הנ"ל.

היינו כבני עשר והוא וביתו דובר האנגלית , נחשבו בעיני.

לא נעם לי לחשוב שאולי באמת דימה את פני למכונת כביסה .

יצירות אחדות נכתבו באקרוסטיכון[3] וכל אות בשם הנמען פתחה שורה.

לעיתים יצרה המילה אהבה את הזיכרון ואת האקרוסטיכון, כמו למשל

בזיכרון הבא:

את הזיכרון פתח הציווי- זכרי ש...

אין דבר

העומד

בפני

הרצון

חברות אמיצה ואהבה כיכבו בזיכרונות:

המרחק מביתי לביתך קילומטר

המרחק מליבי לליבך

מילימטר

או

שני לבבות נפגשו,

התאחדו

את המפתח לים זרקו

עתה אין איש אשר יפרידנו

מלבד ה' אלוהינו

ויש שהזיכרונות היו נגועים ב"ארוטיקה", כמו למשל הזיכרון הבא:

בחצות הלילה עם צאת הכוכבים

עדנה וX

ביחד מתחתנים

מי שלא מאמין יבוא בעוד שנים

ויראה אותם מתנשקים.

המילה נשיקה הסעירה אותנו.

אני חושבת שדמיוננו לא הרחיק מעבר לנשיקה.

תמימים היינו ועולם המבוגרים שהיום מוכר לילדים נעלם מאיתנו.

לא הכרנו טעמם של טלוויזיה ושל אמצעי התקשורת הדיגיטליים.

את מיטב ידיעותינו הדלים שאבנו מחברים ומספרים.

מאז ילדותי המאוד רחוקה השתנו הדברים והידע שהיה שמור בעיקר למבוגרים מצוי בכל מקום ונגיש לגילאים שונים.

בספרו "אבדן הילדות[4]" עמד ניל פוסטמן , הןגה הדעות והפרופסור לתקשורת, על כך שמהפכת התקשורת גרמה לאבדן הילדות והגבולות בין מבוגרים וצעירים היטשטשו.

ובחזרה אל ספרי הזיכרונות.

היצירות האלה של הזיכרונות, שהן סוגה בפני עצמה, נשארו איתנו כרוכות בספר הזיכרונות.

היינו מעלעלים בדפי הזיכרון, עלעל ושוב ומעלים בעיני רוחנו את דיוקנם של הכותבים.

כתב ידם על הנייר שמר שלא ייעלמו מחיינו.

עד היום יש ואני פותחת את שני ספרי הזיכרונות שלי, האחד כרוך בסרט אדום והשני אדום אף הוא בכריכה ייחודית

ו"יקרה", קוראת את הזיכרונות האצורים בהם ומתרגשת.

[1] על ספרי הזיכרונות של ילדים ראו ב http://www.nostal.co.il/search.asp [2] אני מניחה שיש עדיין מגזרים שבהם המנהג לכתוב זיכרונות עדיין קיים [3] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9F [4] לסיכום אבדן הילדות, בעברית, https://www.textologia.net/?p=4924