עדן שפילמן| הסיפורים שמאחורי השירים

בת 44 , אישה, אמא לשלושה בנים , ילדה בעצמה. לאחר עשר שנים של התבודדות ונתק רגשי, לומדת לחיות מתוך התבוננות, חקירה וגילוי. כותבת מילים ברגע פלאי בו הנפש השותקת כמהה לשורר את רגשותיה. הפלא נוצר בטבעיות של היצירה להעניק קול וניראות. בשירתה מתגלה ילדתה הפנימית, נחשפים ברכות סודות, פגיעות מיניות, חולי, כמיהות, כאב, ריפוי, קסמים, מוות וחיים. בשנת 2021 ראה אור ספר ביכוריה 'חיה בכל עונותיה' בהוצאת ארגמן-מיטב. יצירותיה ראו אור בבמות מקוונות ומודפסות.

קרוהן, הפרעות אכילה ושירה

רבות הדרכים בהן הלכתי כדי למצוא את המזור שיביא לי נחת מהחולי.

חליתי בקרוהן – בגיל רך, גופי הקטן חווה טיפולים וניתוחים רבים ולמרות שנשארתי בחיים וטופלתי בידיים מסורות, הלכתי בדרך מכאוב ומחלה. הפחדים הם אינסופיים, ביניהם פחד מאוכל, פחד מלהסתכל על בטני המצולקת וסטומה שבוקעת מתוכה, פחד מלהיות חולה, פחד מלהיות בריאה .

השיר ניתוח, מסמן את החיבור בין הגוף לנפש, על אף שאינו נראה אופטימי והוא נכתב מתוך לילות קשים מוצפים בפלאשבקים כשאני אחוזת אימה ומבקשת לקרוע ממני את רגעי הכפייה שאנס את גופי. אלו הפכו למילים ונאספו לשירה שאוצרת את היכולת לזעזע אך גם טומנת מסר חזק בין טראומות שותקות לגוף שצועק ומדמם דרך המחלה את מה שלא דברתי.

השיר דיאטנית, מספר על מפגש ראשון עם החיים. אחרי שמתתי שוב ושוב, מצאתי מקום בו חשתי לראשונה שהוא בית אחד הרואה אותי ,לפני הכל, כאדם שלם ולא לפי האבחנות.

בית בו יכולתי ללמוד לנשום, לאכול ולהפוך מלמוליי שתיקתי לקולי, למילים, לשירתי.

הדרכים המיטיבות בהן הלכתי שולבו לדרך אחת, בה יכולתי לחזור לחוש את טעמם של החיים, ויש בהם כל כך הרבה טעם לחיות.

דיאטנית

מוקדש לעדי זוסמן

בָּאתִי אֵלַיִךְ

עַל סַף מָוֶת

כְּדֵי לִלְמֹד לֶאֱכֹל

וְאַתְּ קִבַּלְתְּ אוֹתִי

וְלִמַּדְתְּ לִחְיוֹת

ניתוח

וּכְשֶׁבְּבִטְנִי הַכּוֹאֶבֶת

מַכִּים זִכְרוֹנוֹתַי

אֲנִי מוּכָנָה לְהַפְקִיר

אֶת גּוּפִי

עַל מִטַּת הַנִּתּוּחִים

כְּדֵי לִכְרוֹת

אֶת גּוּפְךָ הַחוֹדֵר

וּלְהָסִיר מִמֶּנִּי אֶת

עִסַּת הַגֹּעַל הַדְּבִיקָה שֶׁלְּךָ,

הַנִּשְׁפֶּכֶת מִתּוֹךְ

בִּטְנִי

דרך הבטן

נַפְשִׁי מֻרְעֶבֶת

בְּטִפְטוּף אִטִּי

גּוּפִי מְאַבֵּד

חַיִּים.

וַאֲנִי,

מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי טַעַם

עַד שֶׁפָּגַשְׁתִּי

אוֹתָךְ.

פַּחַד מָוֶת

מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי טַעֲמָם שֶׁל חַיִּים

מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי דָּבָר

מִלְּבַד צִנּוֹרוֹת שֶׁהֻחְדְּרוּ לִוְרִידַי,

מִלְּבַד טִפְטוּפֵי מָזוֹן שֶׁהֻזְרְמוּ לְקוֹנְכִיּוֹת אַפִּי,

רַק בַּת עֶשֶׂר הָיִיתִי

כַּאֲשֶׁר הִכְנַסְתִּי לְבַדִּי צִנּוֹרִית גְּמִישָׁה עַד לַקֵּבָה הָרַכָּה,

שֶׁהִתְגַּלְּשָׁה פְּנִימָה בִּבְלִיעָה

נְחוּשָׁה לְהָזִין גּוּף שֶׁל יַלְדָּה.

אַחֶרֶת אָמוּת!