עדן שפילמן| הסיפורים שמאחורי השירים
בת 44 , אישה, אמא לשלושה בנים , ילדה בעצמה. לאחר עשר שנים של התבודדות ונתק רגשי, לומדת לחיות מתוך התבוננות, חקירה וגילוי. כותבת מילים ברגע פלאי בו הנפש השותקת כמהה לשורר את רגשותיה. הפלא נוצר בטבעיות של היצירה להעניק קול וניראות. בשירתה מתגלה ילדתה הפנימית, נחשפים ברכות סודות, פגיעות מיניות, חולי, כמיהות, כאב, ריפוי, קסמים, מוות וחיים. בשנת 2021 ראה אור ספר ביכוריה 'חיה בכל עונותיה' בהוצאת ארגמן-מיטב. יצירותיה ראו אור בבמות מקוונות ומודפסות.
חֲתָךְ קָטָן
חֲתָךְ קָטָן
מַנְשִׁים
אֶת
נַפְשִׁי הַמֵּתָה,
פּוֹצֵעַ בִּי
חַיִּים.
חתך קטן - מראות הדם הבוקעים מידיי הפוצעות, הפצועות היו סימן לחיים. הנוזל האדום היה משהו להתבונן בו ועליו. האנדורפינים במוח החלו להתעורר והקלו על הכאב ואפשרו לי להרפות מהשיגעון שאחז בי ולחזור לגוף. חתך קטן מנשים את הנפש, מעורר את החושים, פעמים כדי להוציא אותי מתוך טריגר ומציאות שחוזרת על עצמה בתוך המוח – חזרה לכאן ולעכשיו.
מה שהוגדר אצל פסיכיאטרים ופסיכולוגים שטיפלו בי במחלקות כ"הרס עצמי" ו"פגיעה עצמית", בעצם הציל את חיי . לא פעם אשפוז הופסק וטיפול הופסק בגלל ההתנהגות הממכרת הזו שהפרה חוזים טיפוליים ותנאי אשפוז , התנהגות שהייתה ביטוי של הכאב השותק שלי ואקט לא מקובל שהשיב אותי לחיים ושלא קיבל חמלה והכלה בשום ממסד, אלא קיבל ענישה וכעס מצד המטפלים והפסקת הטיפול.
בתהליך ריפוי שראה אותי כפי שאני, למדתי להתבונן על גופי מתוך חיבור לחמלה ולשחרור השנאה. למדתי לחזור לגוף עם הנשימה. יצרתי הסכמות חדשות במערכת היחסים עם גופי, הבנתי עד כמה הסכין היא העוגן שלי ושעל מנת לצאת ממעגל הכאב עליי למצוא עוגנים פנימיים שאינם פוגעים בגופי.
שבירת השתיקה בשנת 2018 במרחב בטוח (פרויקט התיעוד) והשמעת הקול וסיפורי החוצה לחברה, הביאו מזור למקומות חולים ושותקים בתוכי. למדתי להזין את גופי ולעשות שלום עם הפרעת האכילה והבטן החולה שלי. הכתיבה שבה לחיי, שאני כותבת אני יכולה לכתוב על דם, על חתכים, על שדים, על הרעבה, על אונס ולא לשתוק עוד לעולם. אני יכולה לפרוץ גבולות, לבנות ולהרוס, לאהוב וליצור הזדהות בקרב הקוראות/ים שבוחרים להיכנס לעולם המטלטל שחוויתי ועד חוף מבטחים.
