עדן שפילמן| אני יושבת על רצפה קרה

בת 42 , אישה, אמא , ילדה בעצמה. לאחר עשר שנים של התבודדות ונתק רגשי, לומדת לחיות מתוך התבוננות, חקירה וגילוי. כותבת מילים ברגע פלאי בו הנפש השותקת כמהה לשורר את רגשותיה. הפלא נוצר בטבעיות של היצירה להעניק קול וניראות. בשירתה מתגלה ילדתה הפנימית, נחשפים ברכות סודות, פגיעות מיניות, חולי, כמיהות, כאב, ריפוי, קסמים, מוות וחיים...

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל רִצְפָּה קָרָה

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל רִצְפָּה קָרָה

וְדוֹפֶקֶת אֶת הַכִּסֵּא בַּשֻּׁלְחָן

וְאֶת הַשֻּׁלְחָן בַּקִּיר.

אֲנִי רוֹאָה אוֹתָךְ מִבַּעַד לַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי:

עֲצוּרַת נְשִׁימָה וּדְרוּכָה.

אַתְּ מְנַסָּה לְהִתְנַהֵג אַחֶרֶת,

אַתְּ מְנַסָּה לֹא לְהוֹצִיא אוֹתִי מִחוּץ לַחֶדֶר

כְּמוֹ בַּפְּעָמִים הַקּוֹדְמוֹת,

שֶׁחָרַטְתִּי צוּרוֹת עַל הַשֻּׁלְחָן

בְּאֶמְצָעוּת סַכִּין.

הִצַּבְתְּ לִי תְּנַאי:

כְּדֵי שֶׁהָאִשְׁפּוּז יַמְשִׁיךְ אַתְּ מֻכְרָחָה

לְהִכָּנֵס לַפְּסִיכִיאָטֶר,

זֹאת לַמְרוֹת שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת

בְּחֶדֶר שֶׁדַּלְתּוֹ סְגוּרָה

עִם מְטַפְּלִים גְּבָרִים.

הִסְכַּמְתֶּם שֶׁהַדֶּלֶת תִּשָּׁאֵר פְּתוּחָה וְהָאָחוֹת תִּהְיֶה נוֹכַחַת.

פַּעַם אַחַת הַמְּטַפֵּל בִּקֵּשׁ לִסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת.

לֹא רָצִיתִי, אַךְ כָּפִיתִי עַל עַצְמִי לְהִכָּנֵס

מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ לִי יְלָדִים, אֵינִי רוֹצָה לָמוּת,

אֲנִי רוֹצֶה עֶזְרָה.

הִרְגַּשְׁתִּי אֵיךְ הַמְּטַפֵּל

חָדַר לְתוֹךְ נַפְשִׁי בִּלְחָשָׁיו.

אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי יוֹצֵאת לַשֵּׁרוּתִים,

וּכְשֶׁבָּהִיתִי בַּמַּרְאָה,

רָאִיתִי אֵיךְ אָנַס אוֹתִי עַל הַמִּטָּה הַלְבָנָה שֶׁל בֵּית חוֹלִים

שָׁמַעְתִּי אֶת הַלַּחַשׁ הַגַּבְרִי שֶׁלּוֹ פּוֹקֵד עָלַי

חוֹדֵר אֵלַי בַּכֹּחַ,

חֲלוּקוֹ לָבָן סְטֵרִילִי

וְרֵיחוֹ סִיגַרְיוֹת מֵתוֹת,

כָּל נְשִׁימָה שֶׁלּוֹ – פַּחְמָן דּוּ חַמְצָנִי עַל יְרֵכַי

כָּל נְשִׁימָה שֶׁלּוֹ – פַּחְמָן דּוּ חַמְצָנִי עַל יְרֵכַי.