עדינה בן חנן| עיון בספר "קשיי הסתגלות" למשוררת כרם יעקב

משוררת, עורכת לשונית, מנחה לכתיבה יוצרת ומרצה במספר מכללות בגליל. יצירותיה ראו אור בכתבי עת וביומונים רבים בארץ. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בקרוב צפוי לראות אור ספרה הרביעי בהוצאת 'עמדה'. מתגוררת בכרמיאל.

עיון בספר "קשיי הסתגלות" לכרם יעקב

50 עמ', יצא לאור בהוצאה עצמית, 2018.

כפי שאני נוהגת לקרוא ספרי שירה, גם את הספר "קשיי הסתגלות" של כרם יעקב התחלתי מהסוף, וזאת מתוך ההנחה ששיר מסיים של ספר יכול לשמש מפתח להבנת הספר כולו. כך נפתחתי לאפשרות לראות בספר מכתב, אפשרות העולה מהשיר האחרון בספר, הפותח בשורות: "אם קיבלת מכתב מכרם/ אל תקראי, זו קללה/ רומנטיקה בשקל,/ עשי משהו טוב יותר- זרקי לאשפה/ אמנות הפיתוי ואמנות החרפה." ("אם קיבלת מכתב מכרם" עמ' 49).

קשה שלא לראות בשיר זה השפעה של השיר "קח שירים" של ויזלטיר והתכתבות עמו, בשינוי מין הנמען. ויזלטיר פותח את השיר בהצעה לקורא: "קח שירים, ואל תקרא". כרם יעקב פותחת את שירה בהצעה לקוראת: "אם קיבלת מכתב מכרם/ אל תקראי...". ויזלטיר בשירו מגביר את פעולות ההתנגדות לספר: "עשה אלימות בספר הזה: ירק עליו, מעך אותו/ בעט בו, צבוט אותו.// זרוק את הספר לים...". יעקב אינה ממליצה לקוראת הפוטנציאלית שלה לעשות פעולות אלימות קיצוניות עד כדי כך במכתב שכתבה, אך ממליצה לה: "עשי משהו יותר טוב – זרקי לאשפה". שניהם יוצאים בקריאה לקורא או לקוראת- לא לקרוא, ויזלטיר את ספר השירים, יעקב את המכתב שהגיע ממנה, ושניהם מציעים לעשות בספר או במכתב משהו אחר מקריאה. אחת מהצעות שניהם זהה- לזרוק אותו, ויזלטיר מציע לזרוק אותו לים, ויעקב מציעה לזרוק לאשפה. ההסבר של ויזלטיר הוא כדי "לראות אם הוא יודע לשחות", ההסבר של כרם יעקב הוא כיוון שיש בו מ"אומנות הפיתוי ואמנות החרפה".

מקור: דף הפייסבוק האישי של המשוררת

בהמשך היא אף מזהירה את הקוראת: "הוא ישקיע בך מילים שתלמדי לאהוב/ אבל הישארי חזקה, ובעיקר גלי איפוק". מהמשך זה עולה האפשרות שהקוראת הפוטנציאלית היא גם הכותבת, המנחה הן את הכותבת והן את הקוראת איך נכון לכתוב ואיך נכון לקרוא שירה או כל טקסט בעולם: בחשדנות, בספק, תוך הצבת סימן שאלה. בסיום השיר הכותבת מתריעה בפני הקוראת מפניו: "אם קיבלת מכתב מכרם/ זכרי שהוא תמיד עוזב/ ותמיד כותב/ ותמיד אוהב/ ותמיד עוזב." אל תתפתי מכתב עגול, מרומנטיקה בשקל, שהרי המכתב מכרם אף על פי שהוא אוהב הוא תמיד עוזב, נאמנות היא לא מערכי היסוד שלו. סיום המזכיר את השורות האחרונות של השיר "שירה" של חזי לסקלי: "שירה חייבת להכשיל את עצמה/ לבטל את עצמה/ לבגוד בעצמה/ לנטוש ולהינטש/ שירה חייבת לחיות".

בשיר זה, "אם קיבלת מכתב מכרם", היחסים הדואליים בין הכותבת לבין דמותה בשירים נרמזים בין השורות, אך יש שירים שהם עולים בבירור, בניהם: בשיר "אני מכורה" (עמ' 38). בשיר הפרוזה שאחריו, "*הבהרה*" (עמ' 39), יחסים אלו, בין הכותבת לבין דמותה בשירים, הם מהסוגיות המרתקות בספר הביכורים של כרם יעקב. בשיר הפרוזה "*הבהרה*" היא פותחת במשפט: "זה שקוראים לדמות 'כרם', לא אומר שהיא הכרם שכותבת/ אותה." ובהמשך: "זה אומר שיכול להיות וגם יכול להיות שלא ואף/ אחד לא באמת יכול לדעת.// ההבדל בינה לביני, זה שלה יש אקדח ולי יש כדור, ואני מדברת/ את עצמי כמו רוצחת סדרתית, אבל אם היה לי אקדח, הייתי/ יורה באוויר." הבידול שיוצרת כרם יעקב, בין כרם הדמות בשירים לבין כרם הכותבת במציאת מאפשרת את הניתוק בין האקדח שצ'כוב תלה על הקיר לבין הכדור הממית העלול להיפלט ממנו. היצירה במילים, השירה, מאפשרת לכרם להפוך לדמות המדברת את עצמה כמו רוצחת סדרתית. במציאות, על פי השיר, היא הייתה יורה רק באוויר, לא רוצחת ולא סדרתית. אך למרות הכותרת המבטיחה "*הבהרה*" גם בסופה עדיין לא ברור היכן עובר הגבול בין כרם הממשית הכותבת לבין הדמות כרם הנכתבת, ואולי זה בכלל לא חשוב, עניינו של השיר הם היחסים הרועדים על קו השבר שבין שתיהן, ולא תשובות ברורות, היכן מסתיימת המציאות והיכן מתחיל הבדיון.

שיר נוסף אשר עוסק ביחסים שבין הכותב לדמותו ביצירתו הוא "אני מכורה", ובו עולה האפשרות גם לשנות מגדר במהלך היצירה. השיר נפתח בשורות: "אני מכורה/ לבעיות שהמילים שלי יוצרות./ הן הופכות אותי/ לאדם חשוב/ שיכול להיות בת בלשון זכר/ או גבר בגוף אישה", ומסתיים בשורות: "אני מכורה/ לבעיות שהמילים שלי יוצרות./ הן הופכות אותי/ לכרם/ או לדמות אחרת/ שכרם לא יכול להיות." (עמ' 38), עוד אפשרות שהיצירה האמנותית מעניקה ליוצרה.

כריכת הספר "קשיי הסתגלות", בהוצאת 'הוצאה עצמית'

כיוון שקראתי מהסוף להתחלה הגעתי בסיום הקריאה אל השיר הראשון, "הברית הראשונה", מהטובים שבספר, ואני מצטטת כאן את כולו: "היינו פסוקים אסורים/ שהחכמים גנזו מן הכתבים,/ הילדים הרעים של המקורות/ ולא אמרת מילה לאל,/ ולאלו שביקשו אמרת -/ עולם איננו שלם כשאין תור לאהוב,/ כשאין תורה לאהבה." הברית הראשונה, על פי השיר, היא ברית של מנודים: פסוקים אסורים, ילדים רעים, אלה שלא עמדו בציפיות של המוסכמות, ועמדה זו של מנודים, מכל מסגרת, שבה וחוזרת בשירים רבים בספר, ואולי אף מעניקה לשירים את כוחם. בניהם השיר "לא קיבלו אותי לערספואטיקה". שיר זה הוא מונולוג עוצמתי שבו מנסה הדוברת להגדיר את עצמה לרוב כנגד תופעות שונות בחברה, שאת חלקן היא מאירה באירוניה, אך לפעמים גם מתוך שאיפה להשתלב בנורמות החברה למרות חוסר הצלחתה בכך, ומעט מאוד בעד. "אני לא משוררת פמיניסטית", היא מצהירה בפתח השיר, "אני לא/ אכתוב/ 'זין' ו'כוס'... אני לא עושה שלישיות עם ערבים ובנות/ ולא כותבת על זה מחאות/ ולא שיש לי משהו נגד,/ אני ממש בעד הוצאת הכעס...". בהמשך השיר עולה הרצון להשתלב בחיי חברה כלשהם: "כל מה שרציתי כל חיי היה להיות חלק/ מהזרם -/ איזשהו זרם...", "הלוואי והערכים שלי היו של החברה/ הייתי נלחמת בשיניים לאיזושהי מטרה/ הייתי נושאת לפידים וצועקת לאנשים/ 'ראו מחאה!'/ היו אומרים שאני 'גאווה'/ הייתי מתעסקת בצדק/ וכותבת בעצמה (קצת חריגה) 'זין וכוס'/ ולא 'אהבה'." האירוניה בשיר כנגד תופעות חברתיות חושפת את הצביעות שבמחאה לשם מחאה, הנפוצה כל כך, וכן את ה'נפנוף' בכתיבה 'אמיצה' לכאורה של 'זין וכוס', וגם "של אישה נשית/ של אחת השוברת תקרות זכוכית/ עם כרטיס אשראי של אבא/ ותסביך אימהי...".

אחד השירים השלמים והיפים בספר הוא "אני אוהב אותה" (עמ' 35), אשר מבוסס על תבנית של אגדה. הוא פותח בשורה: "כמו שפעם אבירים אהבו נסיכות...", בהמשך עובר לסטיגמות על הקשר שבין משוררים למוזות: "כמו שפעם משוררים אהבו מוזות..." ומסיים בקשיי כתיבה אישיים: "כמו שפעם נעצרו לי המילים/ וההברות נראו לי שטחיות/ גמגמתי לה משהו על אביר/ שפעם היה משורר". סיומו של השיר כמו ראשיתו נאחז בתבנית של אגדה: "ואחר כך ניסיתי לכתוב/ עד עצם היום הזה." אלא שבשיר הסיום האופייני של אגדה "עד עצם היום הזה" אינו מתאר "הפי אנד" אלא ניסיון עיקש וסיזיפי לדייק את הכתיבה עד כמה שאפשר. כך תבנית האגדה בשיר משמשת הן כמסגרת לערער דרכה על סטיגמות מקובעות ביחס לאהבה ולכתיבת שירה בזמנים רחוקים (אולי גם קרובים), והן לצורך אמירה ארס-פואטית אישית, העוברת כחוט השני בספר.

יש לציין שחלק מהשירים בספר הם שירי בוסר, אך השירים הטובים בספר עולים עליהם, ומה שקוסם בספר הביכורים של כרם יעקב הוא העוצמה השירית, דווקא כיוון שאינה מסוגננת מידיי כמו שירי משוררים בעלי וותק רב יותר, אמירה כנה ושורות מקוריות כמו: "נשברתי לתוך עצמי" (עמ' 46), "אני מתגעגע אליך כמו שאלוהים מתגעגע לתוהו ובוהו לפני שיצר אותנו בצלמו ובדמותו." (עמ' 36), "מרחק נגיעה מהתודעה/ ואני שולפת סכינים" (עמ' 24), היו לי פצעי בגרות שהגלידו על הנפש" (עמ' 9). וכשאני תוהה לפעמים באיזה משורר אני בוטחת יותר, במי שבספרו מרבית השירים טובים בסך הכול או במי שכלל בספרו שירי בוסר שלצידם שירים ייחודיים ומקוריים, אני בוחרת באפשרות השנייה. וזאת כיוון שאותו משורר הוכיח שביכולתו להתמודד גם עם משוכה גבוהה. זאת הסיבה שבחרתי לכתוב על הספר של כרם יעקב.