עדינה בן חנן | עיון בספר 'גבורות' למשורר יעקב ברזילי
משוררת, עורכת לשונית, מנחה לכתיבה יוצרת ומרצה במספר מכללות בגליל. יצירותיה ראו אור בכתבי עת וביומונים רבים בארץ. פרסמה עד כה שלושה ספרי שירה. בקרוב צפוי לראות אור ספרה הרביעי בהוצאת 'עמדה'. מתגוררת בכרמיאל.
עיון בספר "גבורות" למשורר יעקב ברזילי
ראשית אני רוצה לציין שהשירים של יעקב ברזילי אינם יכולים להשאיר אף אדם אדיש, הם עוצמתיים וחלקם לופתים את גרון הקורא. לאורכו של הספר ניצבים זה מול זה שירי שואה מטלטלים כל נים ונים בנשמה אל מול שירי אהבה מכל סוגיה: אהבת אישה, אהבת ילדים ונכדים, אהבת החיים ואהבת השפה העברית והיצירה. בשירו "במלוא עוזה" כותב ברזילי: "אני לא נגד גלילאו./ אני בעד קופידון..." (עמ' 90), בשיר "טלפון אדום" הוא כותב לאימו: "גם אם תרדי למחתרת/ ותחיי את חייך האחרים/ בבונקר תת-קרקעי/ יש לי מספיק אהבה/ לפצח אותו" (עמ' 256) ובשיר "לרקוד עם אותיות": "עצמתי עיניי לכשף את הרגע/ כשנפקחו מחדש/ נשזרו האותיות/ ועשיתי אהבה עם המילים" (עמ' 18).
בשירים על חוויות השואה מזקק ברזילי בתמצות לירי את חווית האובדן שהוא נושא עמו בכל רגע ורגע תוך מבט אמיץ אל עברו ובתיאורים נוקבים, שירים שנשארו בי והדהדו בכל ישותי זמן רב אחרי קריאתם. אני מציינת כאן כמה מהם: השיר "לו אני" הנפתח במילים: "לו אני מנקה ארובות/ הייתי מקרצף את אבי/ מהדפנות" (עמ' 158), השיר "אבי לא יברך על הלחם" שבו כתב האשמה בלתי מתפשר: "ריבונו של תבל,/ את מי בראת בצלמך?/ רק את צאצאי/ הצורר/ או בראת גם אותי?" (עמ' 34), השיר "אבנים" שבו מחפש הדובר את אבדתו, דיוקן אביו, באבן הטועים, שיר קשה ומדיוק, שלא ניתן להוסיף לו מילה ולא ניתן להוריד ממנו מילה. אחרי שקראתי אותו חשבתי שזה השיא עד שהגעתי לשיר "החיוך" שהוא בעיני שיר מופתי, שיר הטומן בחובו סיפור מטלטל ובה בעת מופת למלאכת השיר. החזרה כל כמה שורות על חיוך המוות של אביו יוצרת את המקצב ואת התבנית של השיר, אך בנוסף אותו חיוך המופיע שוב ושוב במהלך השיר הופך את הסיטואציה המתוארת לסצנה סוריאליסטית מצמררת. כוחו של השיר הוא במבט התמים של הילד שאינו מבין את המצב לאשורו ואימו אינה מסוגלת ואולי גם אינה רוצה להבהיר לו את גודל הזוועה. לקראת סופו של השיר מופיעה דמותו של הסבא בתפקיד מכריע בחיי נכדו כשהוא עוזר לו לקיים את טקס ההשכבה, ובכך מסייע לו להכיל את הסיטואציה הבלתי ניתנת להכלה, ואלו שורות הסיום של השיר: "סבא גרר את עצמו מימיני/ אחז בידי השנייה ואמר לי: 'תגיד, נכדי, תגיד אחרי.'/ ואני אמרתי אחריו: 'יתגדל ויתקדש שמה רבה...' ונאד הדמעות של אמא נקרע/ ודמעותיה הבוערות שרפו את השלג מתחת רגלינו./ כשננעלו השערים בצאת העגלה/ לא ראיתי עוד את פני אבי/ רק החיוך שלו בצבץ מתוך ערמה של כאב." (עמ' 135).
שירים נוספים בספר השאירו אותי בלי נשימה, וזו אינה הגזמה, ביניהם: "השכן מברגן בלזן" העוסק לא רק בזוועות השואה אלא גם בהכחשתה, שיר שצריך להילמד בבתי ספר לדעתי, השיר "אמא רעה", "מתעורר בלילות", "חייל אמיץ" ועוד. חלק מהשירים כתובים באירוניה מרה, כנראה שלפעמים זוהי הדרך היחידה לספר את מה שהיה. השיר "בשנת שבתון" למשל נפתח בשורה האירונית: "נולדתי בשנת שבתון של אלוהים", ובהמשכו כותב ברזילי: "אני מדדה כסומא בלהבות/ והוא שותק/ לא בוש לא נכלם/ מבלה אי שם/ על פלנטה אחרת/ והס מלהשבית שלוותו/ בשנת שבתון" (עמ' 266), בשיר "פיצויים" מתאר ברזילי בציניות את הקשיים שעמדו בפני המתכננים של השמדת עם: "השמדת עם היא לא דבר של מה בכך/ כרוכה בלוגיסטיקה רבת היקף/ ריתוק טובי המוחות לתכנון המשימה/ גיוס כוח אדם מתאים עם מוטיבציה/ לרצח..." (עמ' 246), גם השירים: "באחוזתו של אלוהים", ו"זכאי מחמת הספק", טעונים באירוניה שמצד אחד מעצימה את הדרמטיות של השיר ומצד שני מרחיקה מעט את המבט מהאירועים כדי שניתן יהיה לשאת את עוצמתם.
לעומת שירים אלה יש בספר "גבורות" שפע שירים ששמחת חיים ותשוקה פורצת מתוכם כגון: "יש חדש תחת השמש", "קפה של בוקר", "מה מתוקות היו", "סיפור אהבה תל אביבי", ושירי התפעמות מהמתנות הקטנות שהיקום שולח אליו, כמו השיר "בביצוע בכורה עולמי" בו מתאר ברזילי פגישה עם נחליאלית שבחרה ללון על אדן חלונו: "טרם בוקר/ כבר לא לילה/ דמדומים/ ראיתי נחליאלית ישנה/ שנת ציפורים דשנה... בעוד השמש מתמהמהת/ לקום מרבצה/ ליטפתי קלות כנפי ציפור מנמנמת./ כשהקיצה/ ניערה מעליה תנומת בוקר/ רחצה פניה בקערת טללים/ ושרה לי שיר הודיה/ בביצועה בכורה עולמי", (עמ' 53).
גם הומור עדין שזור בשירים רבים בספר, בניהם: "התבדות", "חף מכל רבב", "גן נעול" ובשיר הארספואטי "למה משורר" בו תוהה ברזילי: "למה דווקא משורר?/ ניסיתי להיות גנן – הפרחים נבלו בטרם עת/ חשבתי אולי כוורן – גופי מפה של עקיצות/ הייתי מתפשר על תואר דוקטור/ דוקטור למה?/ דוקטור לשם כבוד/ חבר שלי אמר הכי טוב משורר/ הנייר סובל הכול", (עמ' 23).
בנוסף, מופיעים בשיריו של ברזילי ציורים לשוניים ודימויים יפיפיים כגון: "שתי חלות קלועות, מפותלות כזוג אוהבים מסובך" (עמ' 107), "להתערסל בערסל הזריחה" (עמ' 51), "עכשיו את גננת./ שותלת בערוגות שלכת" (עמ' 247), "רוקדים לאט על בהונות נפשינו" (עמ' 18), "האזנו להלמות פרסות הסוסים/ ומבטינו רכבו על זנבותיהם" (עמ' 108), ובוודאי יש עוד שלא השגחתי בהם.
עריכת הספר כולו המתחיל בשיר על אמא ומסתיים בשיר על אמא מאוד יפה בעיניי, ובין לבין כל השירים, כל החיים על טוב ועל והרע, כשקריאה בספר מיטלטלת בין שניהם, ואף על פי שספרו של ברזילי "גבורות" יצא לאור השנה אני כבר מחכה לספרו הבא.
כריכת הספר 'גבורות' למשורר יעקב ברזילי
מקור: דף הפייסבוק של המשורר יעקב ברזילי