שי בוזגלו| סיפורי אשקלון

עודכן ב: פבר 12

משורר ישראלי, איש חינוך ודוקטורנט לספרות עברית במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. שי בוזגלו הוא ילד תשיעי במשפחה מרובת ילדים, בן הזקונים. נולד והתחנך באשקלון, ומתגורר ומלמד בתל אביב. עד כה פרסם חמישה ספרי שירה. האחרון, "לִבְדָדֵנוּ" צפוי לראות בקרוב, בהוצאת ספרי עיתון 77.




סיפורי אשקלון


יום אחד, בנובמבר, סבתי נפטרה.

אבא התקשר בבוקר בדמעות לספר לי שסבתא נפטרה בלילה. אף אחד לא השגיח בה בלכתה. לפנות בוקר השכימה המטפלת וראתה כי מעיניה המוארות דרך קבע כספירים ניטל ניצוץ החיים. החלון הסגור מעל ספת יגונה היה פתוח כמו פרשה כנפיים ועפה למחוז לא ידוע, ורק גופה נותר לעוד זמן מה בטרם יכמוש.

סבתי חלתה במחלת הסוכרת, וכמו אביה לפניה הלכה ודעכה במתינות וענווה. אט אט כבשחיקת סלעים נשכו השנים בכוח חיותה: ראשית איבדה תחושה ברגליה, לאחר מכן איבדה ראייתה, ולבסוף רותקה לספה כבשלשלאות פרומתאוס ולא ספה ללכת. אף על פי כן, הגורל חמל על צלילותה והיא שקעה מודעת בצער החול הטובעני של הסוכרת.

מידי פעם בפעם הייתי מגיע לכסוס ציפורני רגליה וידיה על מנת שלא יצמחו פרא. מתוך חשיכת עולמה הייתה סבתי טווה זיכרונות לסיפורים. סבתא הייתה מספרת על אביה, ועל ביתם הרחוק במרוקו. אין איש יודע מה עלה בגורל בית זה, אמרה, וציירה מילים מהררי חרדת הרי האטלס ועד רעבונו של המדבר הגדול הנושק לים התיכון.

סבתא הייתה מדברת בזיכרון אנשים שנעלמו ברעידת אדמה באגאדיר כאילו יצאו לקניות ותיכף ישובו. מידי פעם הייתה מחייכת סתר, כממתיקה סוד שידוע רק לה, ולעיתים התקמטה בשתיקתה כמו הייתה אי בודד על פני מרחב אוקיאנוס זיכרונה.

אף על פי כן, הייתה בסבתא תמיד שמחה בלתי מוסברת, על אף עיוורונה וחוסר יכולתה לנוע. מעטים הדברים שהעציבו אותה, כמו ילדה המשחקת בחשיכה הקפידה להשמיע קולות מצחיקים ולשעשע לאותם המדברים אליה מהעולם המואר.

יום אחד החליט דודי לרכוש לסבתא ציפור קטנה, המזמרת שירה להפיג בדידותה. חסך דודי דמעה למעה וקנה לה. סבתא הייתה מחייכת וקוראת בחמדה אליה, והציפור הייתה מזמרת ביופי בדידותה. סבתי אהבתה שירת הציפור המשובבת את נפשה. יום אחד בשעה שכססתי את ציפורניה של סבתי, החלה לדמוע סבתי. שאלתי אותה האם כססתי ציפורניה לא כפי הנדרש, וסבתא הידסה קולה מעל קולו העמוק של פאריד אל אטראש וביקשה שאשחרר את הציפור הקטנה מכלובה. אמרתי לסבתא שאין טעם לשחררה לאשקלון: הרי שאין זה מקומה הטבעי ולא תאריך ימים. אף על פי כן, פעתה סבתא, יהיה לה כמה ימים יפים של חופש, ולבד בשביל זה תחיה.

שחררתי את הציפור כבקשתה של סבתי.

בשעה עשר בערב באשקלון כולם מוצאים מנוחה נכונה. החנויות הנסגרות, האורות הדלוקים בפנסי הרחוב הדלים, האנשים שאינם ברחוב נרדמים אל מול הטלוויזיה הרועשת או הרדיו הממתיק בקולו הנמוך. סבתא מצאה מנוחה כעת בבית העלמין, לתמיד.

סבתי הייתה תופרת מחוננת מאין כמותה. זכור לי שכל שתפרה היה בעיני פלא של ממש. זכורים לי חגי השנה בהם הייתי לובש בגדים לבנים וחדשים שנארגו באהבתה הרקומה בכל כיס מבגדיי. כל כך היה קל להתלכלך באותם ימים. אשקלון עצמה ניסתה ללכלך את בגדיי החדשים בכל עת. הייתי הולך על חוט דק המתוח מביתה של סבתא אל בית הכנסת ובחזרה לביתי בחרדת קודש, מבלי לשבת על שום ספסל, ומבלי ללכת תחת שום עץ, כמו תחת השגחת עיניה.

במוצאי יום הכיפורים היינו באים אל סבתא להראות לה מחלצותינו הנקיות ולחבק אותה לחג שמח. באותה השעה ממש אמא הייתה מכינה כד חלב חם ועוגיות טובות ואני ואחי היינו מתחרים הביתה כדי לאכול מאותם העוגיות ולרוות מאותו חלב שהצמיא את גרוננו הניחר, וכמו באורח פלא, דווקא ברגעי החג האחרונים הייתה אשקלון נוגסת בבגדינו אם בנפילות או באדמה שקמה והטיחה בנו סימניה.

סבי שנפטר שנים לפני סבתא היה מאכיל את חתולות הרחוב בשאריות שונות משולחנם הקטן. סבי היה אדם שתקן ונעים הליכות. מעולם לא שמעתי אותו מרים את קולו. בהיותי ילד הייתי קורא לו בליבי סבא חתול: תמיד היה מגיע בהיחבא ומופיע בסלון בשתיקה. כל דבר שהייתי עושה היה צד בעיניו המביטות בי, בין אם בחמלה או מסקרנות אך מעולם לא בביקורת. כשהיה מבקר את אמי הייתה שיחתם שקטה מעל כוס תה כמו יום יפה מעל הכינרת. בסיום הביקור היה סבי לוקח את הלחם הישן המועט ומורידו אל הרחוב להשליך בפני הציפורים.

הלחם הוא החיים עצמם, כך דומה היה לי. תמיד היה מונח לחם על שולחן הוריי. לעיתים לחם טרי, לעיתים לחם שאפתה השכנה, לחם מסעודות מצווה למת, לחם ממסיבות בר מצווה, לחמניות ובאגטים וחלות שבת. אמי הייתה מחממת לחם שנרדם לכמה ימים באדים, והנה היה רך ונעים שוב כמו בקסם, כמו הפיחה בו אמי רוח חיים. את אותו לחם המעט שלא נאכל אכלו הציפורים. מעולם לא זרקנו לחם לאשפה.

גם לכתו של סבא מעולמנו היה בהיחבא. המחלה האכזרית נשכה בזיכרונו שלב אחרי שלב, והמשפחה הייתה אנוסה לראות בנפילתו ההדרגתית לבור השכחה. עם זאת, גם כאן חסך הגורל ממנו את הצעקה והרעש שדיברה בו אשקלון של מטה. הליכותיו השקטות ליוו אותו עד ימיו האחרונים, חתולות רחוב מלאות אהבה וציפורים שבעות ליוו אותו בדרכו האחרונה.

כשנפטר סבי חזרתי מהלימודים במכללה. אבי ואחי ביקשו ממני לבשר לאמי על מותו של סבי. נשאתי את הבשורה למעלה אל אמי האהובה כמו שמואל בפני עלי. אמי לא בכתה, אך סערה אחזה בפניה. היא התקשרה לסבתי והודיעה לה שסבא נפטר.

הצער על מותו של סבי אחז באימי לתקופה ארוכה. היא שינתה הליכותיה עד שהייתה לא מוכרת לי. הייתה מביטה בעולם כאילו ראתה אור לראשונה. מילותיה דלו כמו מעיין שהושלכו אבנים לאפיקו. אבי לא ידע כיצד לדבר אליה בימים אלה. אחיה של אימי היה מגיע במהלך השבוע והם היו מחליפים צער ושתיקה מעל כוס של תה. כשהיו נפרדים, היה מחבק אותה וצערה היה שוכח לרגע קט, אך משהדלת הייתה נסגרת הייתה אמי שבה אל עולמה. מעט מעט הייתה שבה להלכותיה היומיומיות הדאגה לנו ולאבי, אך מי שהיה מביט בעיניה והכירה היטב וידע שמשהו נתלש ממנה לעד.

הֵרָשְׁמוּ לִרְשִׁימַת הַתְּפוּצָה לְקַבָּלַת עִדְכּוּנִים

ועדת מומחים מקצועית

אודליה יהודין

מדיחה דגש

ענת אורפז

דמטרי גישפלינג צ'רנוב

עדינה בן חנן 

אמנה עריאן

חגית בת אליעזר

מועצה אקדמית

ד"ר ניקולא יוזגוף אורבך 

ד"ר רתם לוז

ד"ר אנטון ברקובסקי

פרופ' אסיקה מרקס

ד"ר מרגו סטרומזה-אוזן

ד"ר שחר מרנין דיסטלפלד

פרופ' רוג'ר קפלן

וויקסר בניית אתרי וויקס מתקדמים